אחריות תאגידית: תהיה נחמד, אם בא לך

האחריות של חברות למטרות רווח על הסביבה שבה הן פועלות עברה גלגולים רבים בשנים האחרונות. בהתחלה הדגש היה על תרומות ועל עזרה לקהילה. אחר כך על איכות סביבה ותנאי עבודה. כיום מתחילות להיטמע תפיסות חדשות ולפיהן אותם תאגידים צריכים לשנות את פעילותם, כך שתשפר את הסביבה שבה אנו חיים על כל היבטיה. במילים אחרות: לתרום ולא לזהם זה ממש לא מספיק. יש צורך שלכל פעילות החברה תהיה אוריינטציה של שיפור הסביבה העסקית, החברתית והסביבתית שבה היא פועלת.

אחד המנועים העיקריים לשינוי הזה הוא הדיווח הלא־הפיננסי. הרעיון הוא שלצד הדו"ח הכספי שמתאר כמה החברה הרוויחה, צריך דו"ח נוסף שמתאר איך החברה השפיעה על הסביבה, על העובדים, על הספקים ועל הקהילה כולה. כך, אם החברה שיפרה רווחים בדו"ח הפיננסי על חשבון אחד הקהלים האלה, היא צריכה לתת על כך הסברים בדו"ח הלא־פיננסי.

מתקן גיאו-תרמי של אורמת. מגמה ירוקה

להעלות נושאים שלא קשורים לשורת הרווח

היתרון המרכזי של הדיווח הלא־פיננסי הוא קודם כל להעלות את הנושאים שאינם נוגעים ישירות לשורת הרווח על סדר היום של החברה. דו"ח לא־פיננסי מציב מדדים כמותיים שחברות אינן נוטות למדוד - מצריכת משאבי טבע או פליטת הפחמן, דרך פערי השכר בין גברים לנשים, ועד לשיעור המיעוטים בהנהלת הביניים. המדידה מניחה תשתית ליעדים כמותיים לשיפור פעילות החברה, ולתגמול מנהלים לפי יעדים אלה.

כיום הדיווח הלא־פיננסי בישראל הוא וולונטרי, אבל במושב החורף הקרוב של הכנסת צפויה לעלות לדיון הצעת חוק שבבסיסה ההנחה שהוולונטריות נכשלה ויש לחייב את התאגידים לדווח דיווחים לא־פיננסיים במטרה ליצור תו תקן חברתי לתאגידים. את הצעת החוק מקדם ח"כ איתן כבל, שמספר שהחל ללמוד את הנושא כשקרא על תנאי הייצור של אייפונים במזרח.

"החלום שלי הוא שיהיה פה תו תקן חברתי, שיהיה רגולטור שכל אחד מדווח לו. כמו שאתה מדווח לבורסה ומוציא תשקיף, כך יהיה תשקיף חברתי. אז כל אזרח יחליט אם הוא רוצה לקנות חולצה מסין שעולה גרוש וחצי אבל מיוצרת בתנאים מחפירים, או שהוא מוכן לשלם יותר כדי שהיצרן יעסיק אנשים בתנאים הוגנים", אמר כבל.

חברה שמעסיקה יותר מ־250 עובדים תדווח

מודל הפיקוח על הדיווח הלא־פיננסי נסקר בהרחבה במסמך שהגיש ביולי 2013 ליעד אורתר למרכז המידע והמחקר של הכנסת. אורתר, ראש תחום דיווחי קיימות במכון לאחריות תאגידית של המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, הוא אולי מנהיג מאוכזבי הוולונטריות מאימוץ תקני הדיווח הלא־פיננסי בישראל, והנתונים שהוא חושף במסמך מסבירים מדוע.

לפי הנתונים, הדיווחים הלא־פיננסיים הראשונים בארץ החלו ב־2005, וכמות המצטרפים החדשים (חברות שבוחרות לראשונה לפרסם דיווח לא־פיננסי על פעילותן) צמחה והגיעה לשיא של 11 מצטרפים חדשים ב־2009. לאחר מכן דעכה המגמה. מאז ועד 2012 הצטרפו רק שש־שבע חברות חדשות בכל שנה למצעד המדווחות. כך אנו מגיעים בישראל 2013 לקבוצה של כ־30 תאגידים הנוהגים דרך קבע לפרסם דיווחים לא־פיננסיים, וגם זו ספירה אופטימית. אורתר מפרש את הנתונים ככישלון של השיטה הוולונטרית. מספיק להעיף מבט בנעשה בעולם כדי להבין למה. בחו"ל דו"ח של פירמת רואי החשבון KPMG חשף שעוד ב־2011 הציגו 95% מתוך 250 התאגידים הגדולים בעולם דו"ח לא־פיננסי, לעומת 83% ב־2008 ו־64% ב־2005.

לפי אורתר, כדי לקדם את הדיווח בישראל דרושה חקיקה שתכריח תאגידים המעסיקים יותר מ־250 עובדים, כולל כל החברות הממשלתיות והתאגידים הציבוריים, לתת דין וחשבון כזה בתהליך שאמור להיפרס על פני כמה שנים ולהתחיל בחברות גדולות. אורתר מציע לכלול בחוק את הכללים הבינלאומיים המחייבים לדיווחים כאלה (GRI) תוך שקלול פרמטרים ייחודיים לישראל, כמו נתונים על משרתי המילואים בחברה, בטיחות בדרכים, העסקת עולים חדשים ופעילות לקידום דו־קיום יהודי־ערבי. הנתונים האלה ייאספו ויפורסמו במקום אחד - מאגר מידע מטעם המדינה שיוקם לקליטת הדו"חות ויספק אותם בצורה שקופה לציבור. כמו כן, הדו"חות יעברו ביקורת חיצונית, בדיוק כמו הדו"חות הפיננסיים, כדי לוודא שהחברות לא עושות לעצמן הנחות. אגב, בתחילת 2014 יצטרכו כל הבנקים בישראל לעמוד בדרישה חדשה של הפיקוח על הבנקים לפרסום דיווח לא־פיננסי משל עצמם. כיום הפועלים, לאומי ודיסקונט מפרסמים דיווחים כאלה, כך שהתקנה החדשה לא תגדיל בהרבה את מעגל החברות המדווחות.

בית אגד באיירפורט סיטי צילום: עמית שעל

ישראל תהפוך לאחת המחמירות בעולם

התהליך יכול להפוך את ישראל לאחת המדינות המחמירות בעולם בדרישות אלה. ב־1997 היתה פינלנד הראשונה שחייבה בחוק חברות לפרסם דיווחים כאלה. עד 2012 התקבלו ב־29 מדינות תקנות שונות הדורשות דיווח לא־פיננסי ברמה כלשהי, אך הרגולציה העולמית לא מחייבת את החברות לפירוט ולתקנים שדומים להצעת החוק של כבל.

באיחוד האירופי שוקדים כעת על הרחבת הדירקטיבה מ־2003 בעניין פרסום מידע לא־פיננסי. כיום תאגידים נדרשים לכלול בדו"חות במידת הצורך מידע סביבתי ומידע על עובדיהם, והממשלות רשאיות לתת פטור לעסקים קטנים ובינוניים. בקנדה בנקים וחברות ביטוח גדולות נדרשים לדווח על יוזמות פילנתרופיות ועל תוכניות פיתוח קהילה. בארה"ב חברות נדרשות לדווח על כל שימוש במינרלים שמקורם באזורי סכסוך באפריקה ועל צעדי הזהירות שנקטו בנוגע למקור המינרלים. למרות זאת, הרגולציה הישראלית תציב רף חדש: לראשונה יינתנו בחוק הנחיות דיווח ספציפיות ונוקשות - בדיוק מהם הנתונים והמדדים שהחברות יידרשו לפרסם. ההנחיות יהיו קבועות בחוק ולא יפנו לתקן בינלאומי כלשהו.

המתנגדים: יוזמה עם יותר נזק מתועלת

מומו מהדב, מנכ"ל ארגון מעלה המאגד 130 חברות ומנסה לקדם את האחריות התאגידית בישראל, דווקא לא מתלהב מהצעת החוק. "אנחנו עדיין מגבשים עמדה רשמית, אבל אני חושב שזה מוקדם מדי".

מהדב הסביר ל"כלכליסט" את התנגדותו למהלך בעיתוי הנוכחי: "כבר היום אנחנו בתקופה של רגולציה בהרבה תחומים של ממשל תאגידי, איכות סביבה ועובדי קבלן. זה תהליך שבו צריך קצת לעצור, לבחון את הרגולציות החדשות, לראות איך הן משפיעות. מה אפקטיבי ומה לא. ואז להתקדם".

מהדב גם מזכיר את הציניות המקומית. "אצלנו, בניגוד לאירופה ולארה"ב, מייחסים פחות ערך למילה הכתובה. הצהרות על יעדים של החברות, תיאורי עשייה וכדומה. אני חושש שאולי נגביר את הציניות וחוסר ההערכה למידע שבדו"ח. רגולציה צריכה לעזור לשוק להבשיל. יש ציפייה נאיבית שמה שתכניס לחוק יגרום לכולם להתיישר -  אם יהיה חוק שחובה להיות נחמד, אז פתאום כולם יהיו נחמדים. צריך תהליך של חינוך והפנמה".

לדברי יעל אלמוג, שותפה במשרד הפרסום גיתם BBDO ובבנק אגוד, שבמסגרת תפקידה בגיתם משמשת כיועצת אסטרטגית לתאגידים בתחום החברתי, "אני שמחה שבבית המחוקקים הבינו שחשוב לקדם אחריות תאגידית. קראתי את הצעת החוק. אני מסכימה לטיעונים, אך בהחלט לא עם הפתרון. תוספת רגולציה בתחום כרגע תייצר אנטגוניזם, תחריף את העול על עסקים בתחום ותייצר מוטיבציה שלילית כלפי תחום כל כך חיובי". אלמוג אף מתרשמת ש"שנתיים אחרי המחאה יש תזוזה עצומה בתחום בקרב התאגידים הגדולים. זוהי מגמה שתלך ותתעצם. בעולם תאגידים מזמן אימצו את התחום החברתי כמקור ליצירת יתרון תחרותי אסטרטגי. בארץ אנחנו עוד רחוקים משם. תאגידים רבים לא יודעים איך לתפעל את זה. עדיף היה להפנות את כל התקציבים לשינוי עמדות, מתן תמריצים, העלאת מודעות בציבור ובקהילייה העסקית ולא לאכיפה".