הספר הגדול של העוני

קתרין בו באנאוואדי. "אני חולה, וכך המרואיינים חשו פחות מאוימים. אני אמנם מערבית, אבל מבינה בפגיעות" צילום: Tribhuvan Tiwari/Outlook

מעבר לשלטי ה"יפים לנצח", הילדות הרזות וכל השאר ממשיכים בחייהם. "אנשים חסרי איברים, שחיתות, תקווה שנגמרת בטרגדיה, דלות חומרית משוועת וסיפורים אנושיים ונוגעים ללב בכל צריף", מתארת את החיים האלה העיתונאית והסופרת האמריקאית קתרין בו (Boo) בראיון ל"מוסף כלכליסט", "אבל בניגוד ל'נער החידות ממומבאי', אין בסוף שיר בוליוודי סוחף. כששוטר מכה בן 15 עד זוב דם או כשנערה חסרת תקווה מתאבדת הם לא יכולים לקום, להוריד את האיפור ולנסוע ללוס אנג'לס לאוסקר".

שלוש וחצי השנים שבהן ליוותה בו את תושבי אנאוואדי הניבו את ספרה הראשון, "מאחורי היפים לנצח", שמתעד כמה מתושבי המקום בסגנון עיתונאי־ספרותי עדין, מרתק, קצבי, מצחיק, מכאיב ובעיקר רב־עוצמה. רב־המכר הזה, שרואה כעת אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים, הוא אחד הספרים המדוברים ביותר בשנתיים האחרונות, זכה בפרס הספר הלאומי של התאחדות המו"לים האמריקאית ועוטר תשבחות גורפות. ג'וסף לילוולד, לשעבר העורך הראשי האגדי של "הניו יורק טיימס", הגדיר אותו "הספר הטוב ביותר שנכתב על הודו בחצי המאה החולפת", ומבקרים אחרים השתמשו במילים כמו "מטלטל", "טוב יותר מפרוזה" ו"קריאת חובה". העוני בהודו מעולם לא תואר כך, ולמעשה קשה לחשוב על תיעוד כלשהו של החיים בשולי הכלכלה שהצליח בשנים האחרונות לעורר כל כך הרבה עניין ורגש ולהציב מול הקוראים מראה שגורמת להם לבחון מחדש את עצמם, את הערכים שלהם והמערכת השלטונית־כלכלית־חברתית סביבם.

בו (49) עסקה בסבל עוד קודם, והדיווח האינטימי והמשובח על עוני מרוד וקהילות פגועות בארצות הברית היו לסימן ההיכר שלה, מימיה ב"וושינגטון פוסט" ועד "הניו יורקר". האינטימיות הזאת לעולם אינה אישית - בניגוד לכותבים רבים כיום, בו מעולם לא שמה את עצמה בתוך הסיפור, לא משתמשת במילה אני - אבל היא חזקה ומאפשרת לכותבת לחבר את הקוראים גם לנושאים קשים מאוד. ב־2000 היא זכתה בפוליצר על סיקור הזנחה והתעללות של חוסים הסובלים מפיגור שכלי שפורסם ב"וושינגטון פוסט", ובהמשך קטפה את "מלגת הגאונים" מקארתור ופרסים נוספים.

בסמטאות אנאוואדי. המשבר העולמי הגיע גם לכאן: מחירי האשפה צוללים, והתושבים נאלצים לגנוב צילום: איי אף פי

להודו הגיעה עם נישואיה לפרופ' סוניל קהילנני, מנהל המכון להודו בקינגס קולג' בלונדון. כשעברו לחיות שם חלק מהשנה, הוא ביקש ממנה לנסות להיפתח אל ארצו ללא שיפוט מוקדם. "הספר הוא התוצאה של הפתיחות הזאת", אומרת בו. היא שהתה ימים ארוכים באנאוואדי, התבוננה, ראיינה וצילמה, ובמקביל השיגה, בעמל וסבלנות, שלל מסמכים ממשלתיים שמבססים את הסיפורים שאספה. התוצאה מרהיבה: במקום המלודרמה של "נער החידות ממומבאי", חיי העוני הקשים מתוארים בנרטיב מהודק וריאליסטי, בעין חדה שמשתפת ביופי האנושי וביוהרה השלטונית, בייאוש העמוק ובתקווה השבירה. אף שהיא נמצאת מחוץ לסיפור, הנוכחות הרגישה של בו נוסכת בספר חיוניות אדירה. בו מספרת כי בעבר עורכיה נהגו לבקש ממנה להכניס את עצמה לתוך הסיפורים שלה, לשמש גשר בין הנושאים הקשים שעליהם היא כותבת ובין הקוראים שאולי מתקשים להזדהות עם אומללות שכה רחוקה מחייהם. "אם הקוראים מתקשים להזדהות זו אשמתי", ענתה לעורכים, "וסימן שאני צריכה לחזור ולכתוב את הסיפור טוב יותר. הדבר האחרון שאני רוצה זה לגנוב ממרואייניי את תשומת הלב של הקוראים. גם ככה הם לא זוכים למספיק ממנה".

מתוך אלפי התושבים באנאוואדי (רק לשישה מהם, אגב, יש משרות קבועות), בו התמקדה בכמה סיפורים אישיים, שנשזרים לכמו־רומן רחב יריעה: מוכר אשפה למיחזוּר שמואשם ברצח שלא ביצע ומאבקו במערכת משפטית מסואבת ואדישה; אשה ששואפת להיות מנהיגת אנאוואדי אבל נהפכת בהדרגה לגרסה המקומית של פוליטיקאי מושחת; בתה החכמה שמנסה לשמור על מצפן מוסרי במערכת שבה המצפן נראה מקולקל; ונער שמתאבד לאחר שהיה עד לרצח, כי הוא מבין שרק רע ייצא לו מזה. החיים המורכבים האלה באנאוואדי אינם מנותקים מהעולם שבחוץ, ובו מיטיבה לקשור בין הדברים. אחרי המשבר הפיננסי, למשל, מחירי האשפה הממוחזרת צוללים, ורבים מאוספי האשפה נדחקים להחלטה קשה מוסרית וגם מסוכנת - לגנוב שאריות מאתרי בנייה. "ממרחק קל מאוד להתעלם מן העובדה שבתת־הערים שבהן שולטת השחיתות, שבהן אנשים מותשים מתחרים במגרש דל על המעט שבמעט, קשה עד מאוד להיות טוב", כותבת בו בפרק האחרון, היחיד שבו מופיעים גוף ראשון ופנייה ישירה אל הקוראים שלה. "עלינו להתפלא שיש גם אנשים טובים ושרבים מנסים להיות טובים".

"רוב בני הנוער שפגשתי בסלאמס האמינו שהחיים שלהם ישתפרו אם רק יצליחו לגלות סוף סוף איך לעשות את זה. אבל עד גיל 25 רוב התקווה הזאת הוחלפה בתחושת תבוסה עמוקה" צילום: איי אף פי

מאשפה באת, אל אשפה תשוב

"שעת חצות קרבה, האשה שהיתה לה רק רגל אחת נכוותה אנושות, ומשטרת מומבאי היתה בדרכה לתפוס את עַבּדוּל ואביו. בצריף בשכונת הפחונים הסמוכה לנמל התעופה הבינלאומי קיבלו הוריו של עבדול החלטה אחרי דיון שהצטיין בחיסכון לא אופייני במילים. האב החולה ימתין בפחון הזרוע אשפה שבו התגוררה המשפחה בת 11 הנפשות. כשייעצר, ילך בשקט. עבדול, המפרנס, ייאלץ לברוח. כרגיל, עבדול לא נשאל מה דעתו על התוכנית. מרוב חרדה כבר נהיה לו מוח פרד. הוא היה בן שש־עשרה, אולי תשע־עשרה - הוריו היו חסרי תקנה בענייני תאריכים. אללה, בחוכמתו הנסתרת, ברא אותו קטן וחרד. פחדן, היה אומר על עצמו. הוא אפילו לא ידע איך להתחמק משוטרים. הוא ידע בעיקר איך מטפלים באשפה, כי את רוב שעות הערות שלו כמעט, מאז שהוא זוכר את עצמו, העביר בקניית דברים שעשירים ממנו משליכים ובמכירתם לצורך מיחזור. עכשיו תפס עבדול שהוא מוכרח להיעלם, אבל דמיונו לא הרחיק מעבר לזה. הוא קם וברח, אבל חזר הביתה. מקום המחבוא היחיד שהצליח להעלות בדעתו היה באשפה שלו" (פתח הדבר של "מאחורי היפים לנצח").

חלק מהכוח בכתיבה של בו נעוץ בעובדה שהיא מגיעה אל הקצה עם הגיבורים שלה. "אחת הסיבות שאני מבינה את החיים על קצה הכאב היא שאני עצמי חווה כאב פיזי כזה או אחר מאז גיל 18", היא מספרת. בו חלתה אז במחלת פרקים ניוונית, וגם המערכת החיסונית שלה נפגעה. כשהחלה לבקר באנאוואדי בעלה התחנן שתשמור על בריאותה; היא בכתה, כי ידעה שאין סיכוי שתעשה זאת. "עבורי החיים ממילא הם לא דבר נוח במיוחד", היא אומרת, "ומהפגיעות הפיזית יוצא גם טוב. זה נותן לי אפשרות להתקרב למרואיינים, הם חשים פחות מאוימים. פעם רצתי עם כמה מהבחורים שעסקו באיסוף אשפה, הם ברחו מהמשטרה ואני אחריהם, הייינו צריכים לטפס מהר מעל הגדר ולא יכולתי לעשות את זה. כדי לעזור לי, הבחורים לקחו ממני את מצלמת הווידיאו והתחילו לצלם, והתיעוד שלהם נהפך לחלק חשוב בספר. במקרים אחרים, כשראו שלפעמים ממש קשה לי ללכת, הציעו לי את כיסא הגלגלים החלוד של פאטימה (דמות מרכזית בספר) - סתם כיסא ישן שהרכיבו עליו גלגלים. אין ספק שזה קירב בינינו. אני אמנם מערבית, אבל אני מבינה בפגיעות".

בסמטאות אנאוואדי צילום: איי אף פי

לקחת על עצמך אתגר גדול, פיזית, נפשית, אינטלקטואלית. מה הביא אותך לכתוב את הספר הזה?

"אחרי שהתחתנתי הייתי מגיעה להודו לביקורים קצרים. ראיתי מה שכל מבקרת חדשה רואה: פיתוח עצום לצד עוני לא נתפס. רציתי לקרוא ספר שיסביר לי מה קורה בשטח, וגיליתי שאין כזה. מתוקף העבודה של בעלי פגשתי הרבה אנשים שעוסקים בצדק חברתי, עוני ומדיניות כלכלית, שהיו להם דעות מוצקות על הודו שלא התבססו על עובדות מהשטח. וגם בעלי אמר שהיה מעניין אותו לקרוא על העניים בהודו משהו בסגנון הכתבות שלי ל'ניו יורקר'. חששתי מזה, הרגשתי שזה גדול עליי. אבל לילה אחד היתה לי תאונה בבית, ובזמן ששכבתי על הרצפה חסרת אונים חשבתי על החיים שלי והגעתי למסקנה שאני הולכת על זה".

בשנים הבאות היא שהתה במומבאי בכל פעם כחצי שנה וביקרה באנאוואדי מדי יום. "לפעמים הרגשתי חדורת ביטחון במה שאני עושה, אבל הרבה פעמים גם חשבתי לעצמי: את מי זה יעניין? למי אכפת מי רצח את קאלו? (נער בן 15, דמות מרכזית בספר)", סיפרה בראיון לשבועון הודי. היא הצליחה לרכוש את אמונם של התושבים, שלרוב חושדים בזרים לבנים. "אני זרה ולא דוברת את שפות המקום, אבל הגעתי די נקייה מעמדות מקובעות. כשהעבודה מבוססת על מחקר מעמיק ומושקע, יש פחות חשדנות. עם הזמן התושבים התרגלו לנוכחות שלי ונהייתי יותר שקופה. אפילו השוטרים בקושי שמו לב אליי, והייתי עדה להתנהגויות מושחתות שבדרך כלל לא קורות ליד עיתונאית. וברור שיש מתח תמידי בין התקרבות לאנשים מספיק כדי לשקף את עולמם הפנימי לבין שמירת המרחק הנדרש כדי לנסות לראות את התמונה כולה".

מטוס נוחת בנמל התעופה של מומבאי, ליד אנאוואדי. רק לשישה מאלפי התושבים יש צילום: בלומברג

את מדברת פשוט על עיתונות טובה.

"אני מצטערת לומר, אבל יש הרבה מאוד עצלנות בקרב עיתונאים ועורכים, ועיתונות טובה היא לא דבר מובן מאליו. לרוב העורכים יודעים מראש איזה סוג של סיפור הם רוצים, ואז שולחים עיתונאי לשטח להביא את זה. בתחילת הקריירה שלי כעיתונאית מצאתי את עצמי מביאה למערכת סיפורים עם המסקנות המבוקשות, בלי לבדוק את העובדות יותר מדי לעומק, כי זה מה שהתבקשתי לעשות. אפשר לעשות זאת במשך קריירה שלמה, אבל אני לא יכולתי יותר".

אבל הם כל הזמן מחייכים

בו מתראיינת בסקייפ מביתה בלונדון, שם היא מתגוררת עם בעלה כשליש מהשנה; הודו וארצות הברית הן הקודקודים הנוספים במשולש, מה שמאפשר לה להכיר מבפנים את הפער בין העולם השבע לעולם הגווע. "עצם העובדה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה שהאוויר שאנחנו נושמים אינו לגמרי רעיל זהו הבדל ברור בין החיים שלנו במערב לחיים במומבאי. ויש לנו מים זורמים בברזים, טובים לשתייה!", היא אומרת. "כשאני חוזרת לארצות הברית אחרי תקופה בהודו אני נדהמת מהקלות היחסית של החיים שם".

גם העוני בארצות הברית נוח יותר, אבל לא בהכרח מסוכן פחות. "שהיתי לאחרונה שוב בקרב קהילות של עניים מאוד בארצות הברית, ומאוד בולט לעין שחייהם תמיד בסכנה גדולה. הם נמצאים באיום מתמיד של אלימות חמורה, כולל ירי. בהודו יש אלימות נקודתית, זה יכול לקרות, אבל האיום אינו חלק מהיומיום ואין כמעט כלי נשק. בארצות הברית אי אפשר לתת לילדים להתרוצץ ללא ליווי, בהודו כן. יש שם יותר אמון ותמיכה בתוך הקהילות העניות מאוד".

תיירים בהודו מספרים שפגשו "עניים שמחים בחלקם". זו קלישאה שרחוקה מלהיות מדויקת, אבל לא אומרים את זה על עניים אמריקאים.

"התיירים שהולכים לסלאמס אומרים לי: 'הם כל הזמן מחייכים', ואני עונה להם שהם מחייכים כי אתם, התיירים, מספקים להם מקור בלתי נדלה של שעשוע".

ומה תפקיד ההקשרים הרוחניים שבהם נתפס העוני - קארמה, גלגולי נשמות, קאסטות? זה יכול להוביל לקיפאון במקום לפיתוח, אבל גם לתרום לאושר.

"מאז תחילת המאה ועם הליברליזציה הכלכלית בהודו פחות ופחות אנשים משתמשים בדת כדי להסביר, לתרץ בעצם, את הנסיבות הקיומיות של כל אדם. תופעת לוואי מצערת של השינוי הזה היא התפיסה שאם את ענייה זו אשמה שלך, לא של המערכת המקולקלת. בארצות הברית העוני מביא סטיגמה של כישלון אישי, בושה, כמעט חטא, והגישה הזאת החלה להתפשט גם בהודו. המעמדות המצליחים בכל מקום מתקשים להבין שאם כילד היית רעב רוב הזמן ונשמת אוויר רעיל, נקודת הפתיחה שלך נמוכה יותר".

עטיפת הספר

וגם יש לך פחות תקווה. "בארצות הברית חוסר השוויון עמוק ומלווה בחוסר תקווה עמוק בקרב מבוגרים וילדים עניים כאחד. בסלאמס בהודו רוב בני הנוער שפגשתי האמינו שהחיים שלהם ישתפרו, אם רק יצליחו לגלות סוף סוף איך לעשות את זה. אבל עד גיל 25 רוב התקווה הזאת הוחלפה בתחושת תבוסה עמוקה".

להפנות את המבט פנימה

בו עצמה ניסתה שלא להישאב אל התחושה הזאת. "המפתח לעבודה שלי הוא להשאיר את הלב שלי פתוח בדיוק שם, במקום שבין תקווה לתבוסה", היא אומרת. "אני מקווה שהספר יוביל למידה מסוימת של הזדהות. שהקוראת תשאל את עצמה מה היתה עושה עם בעל אלכוהוליסט, בת נכה ובן שמפרנס את המשפחה ממכירת זבל שהוא אוסף בתנאים קשים - מי אני אהיה בנסיבות כאלה? אילו החלטות אקבל? אולי זה מאפשר לבטל לפחות חלק מהשיפוט האוטומטי שלנו ולגדל חמלה. משם מתאפשר יותר תיקון עולם".

ההתבוננות של בו על עניי הודו, שמעוררת גם תחושה של יופי והתפעמות, מחייבת את הקורא להתבונן לא רק בעצמו אלא במערכת שבתוכה הוא חי. או במילותיה שלה בסוף הספר: "אני סבורה שהתוצאה הכי פחות מוכרת של השחיתות היא צמצום. לא צמצום ההזדמנויות הכלכליות אלא צמצום היקום המוסרי שלנו. אני נדהמת שוב ושוב לגלות את המצפן המוסרי והדמיון של הדור הצעיר (...) אבל לילדים אין כוח לפעול בהתאם לתפיסה המוסרית שלהם וכשיגדלו אפשר שגם הם יהיו למבוגרים שממשיכים ללכת כשאוסף אשפה מדמם למוות גווע לאטו בשולי הדרך, שמפנים את מבטם הצִדה כשאישה בוערת מתפתלת מכאבים, שתגובתם הראשונה לנערה תוססת ששתתה רעל עכברים היא למשוך בכתפיהם. איך קורה דבר כזה? (...) במקומות שבהם סדר העדיפויות של הממשלה וציוויי השוק יוצרים עולם הפכפך כל כך, שבו עזרה לשכן פירושה שאדם מעמיד בסכנה את יכולתו לכלכל את משפחתו ולפעמים גם את חירותו, רעיון הקהילה הענייה המבוססת על תמיכה הדדית יורד לטמיון. העניים מאשימים זה את זה בהחלטות של הממשלות והשווקים, ואנחנו שאיננו עניים מוכנים להאשים את העניים במילים קשות לא פחות".

כמה ימים לאחר השיחה עם בו, במועדון יוקרתי בבוורלי הילס, קבוצה של נשים אינטליגנטיות ואלגנטיות, כולן חובבות הודו, ביקשו ממני לשאת הרצאה לא רשמית על ענייני היום בתת־היבשת, מעל ארוחת גורמה. השיחה גלשה לנושא שהלהיב את כולן: הסיורים שערכו לאחרונה, בנפרד, בסלאמס במומבאי. "סיורי סלאמס" לתיירים הם תופעה חדשה ומשגשגת מאז "נער החידות ממומבאי". "היה מרתק", אמרה אחת, אילת נדל"ן ונדבנית ידועה; "והילדים!", אמרה אחרת, "איזו חינניות! אם מסתכלים להם בעיניים רואים כמה הם טובי לב ונבונים". חלקן אפילו קראו את ספרה של בו (העיקר לעורר מודעות, אמרה לי בו בשיחתנו). כששאלתי אותן אם אי פעם סיירו בסלאמס בלוס אנג'לס, התברר שלא. "זה מסוכן מדי", אמרה מישהי, "זה משהו אחר", מלמלו האחרות, ונפרדו לשלום. אחר כך, בחוץ, אחת ניגשה אליי לבדה ואמרה: "אנחנו מוכנות לראות את העוני בהודו ולא כאן כי בהודו זה לא אשמתנו. זה משהו אחר, הרבה יותר נוח".