משפט הולילנד
עלילות המאכר בבית המשפט
עדותו של דני דנקנר בתיק הולילנד אילצה את ביהמ"ש לנסות לפענח את התופעה הכה ישראלית המכונה "מאכער"
1. בדומה לשולה זקן
על מה לעזאזל משלמים כל כך הרבה כסף, תוהה השופט
לאחר שולה זקן עלה לדוכן העדים בתיק הולילנד הנאשם דני דנקנר. באופן מפתיע, ניכר דמיון בין שתי העדויות. במיוחד במעורבותו הפעילה של השופט דוד רוזן בבירור השאלה: על מה, לעזאזל, משלמים כאן כל כך הרבה כסף?
שמואל דכנר המנוח שילם לזקן כחצי מיליון שקל, ורוזן דרש לדעת על מה: "שירותייך כאשה או שוחד?". הפעם המשלם הוא דנקנר והמקבל הוא מאיר רבין. 1.1 מיליון שקל (1.3 מיליון שקל, בתוספת מע"מ) שילם דנקנר לרבין, והשופט דרש להבין על מה ולמה. רבין, חרדי שמקורב גם לש"ס וגם לליטאים, היה עובד של דכנר ובן אחותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל. דנקנר נאשם ששכר את רבין כדי לשחד את אפרתי. כל השלושה נאשמים בפרשה.
דני דנקנר צילום: אוראל כהן
ובכל זאת יש הבדל. אצל זקן הברירה היא בין שוחד ליחסים אינטימיים. אצל רבין הברירה היא בין שוחד לשירותיו כמאכער. שניהם, לפי כתב האישום, שימשו צינורות להעברת כספי השוחד ליעדם האמיתי: אולמרט (זקן) ואפרתי (רבין). עיקר עדותו של דנקנר הוקדש לפענוח הפונקציה הכה ישראלית שקרויה "מאכער". דנקנר תמצת את תרומת המאכער למילה אחת: "קשרים". ובכמה מילים: "אני צריך מישהו שמכיר את המינהל, שמכיר את הבירוקרטיה, שיודע איפה הדברים תקועים. לקבל ממנו מידע פנים על מה שקורה כדי שאדע איפה אני עומד. והכל בצורה לגיטימית" (מתוך פרוטוקול הדיון).
רוזן לא ממש הבין. "איזה מידע יכול רבין להביא שמשרד מכובד כמו רם כספי (מפרקליטיו של דנקנר - מ"ג) לא יכול להשיג?", שאל. דנקנר חלק על כבודו, והסביר לו איך עובדים הדברים במדינה. כן, יש דברים שכספי הגדול לא יכול להשיג ורבין הקטן דווקא כן. תעשיית המאכערים לא היתה משגשגת בישראל אילו עורכי הדין היו יודעים לשחרר פקקים ולקצר בירוקרטיות. הדנקנרים למיניהם, למרות עושרם המופלג, אף על פי שהם לא משלמים מכיסם הפרטי, לא נוטים לזרוק מיליונים על מאכערים ולוביסטים אלמלא קיבלו מהם סחורה ייחודית. במיוחד כזו שלא ממש ברור כיצד הושגה.
2 . שכר טרחה
50 אלף שקל בשביל לסדר פגישה ואולי לזרוק מילה טובה
דנקנר שילם 50 אלף דולר למאכער נוסף, ח"כ לשעבר מיכה גולדמן. ותמורת מה? שיסדר לו פגישה עם יחיאל לקט, יו"ר קק"ל שהתנגד לפרויקטים הנדל"ניים שיזם דנקנר במסגרת תעשיות מלח. "על זה שילמת 50 אלף דולר?", לא האמין רוזן למשמע אוזניו, "אתה כסגן יו"ר בנק הפועלים לא יכול להרים טלפון ללקט ולבקש להיפגש איתו?".
רוזן בוודאי מבין שגולדמן תוגמל בנדיבות כיוון שיש לו דיבור עם לקט, מעבר לדיבור הנדרש לתיאום הפגישה. גולדמן לא נאשם בתיק ואין טענה ששכר הטרחה שלו זלג ללקט. לעומת זאת, אצל רבין, זוהי טענת כתב האישום ביחס לאפרתי. ההגנה כמובן מכחישה. סנגורו של דנקנר, עו"ד נבות תל־צור, שטח כבר בתחילת העדות את מהות המאכער: "התזה של ההגנה היא שמדובר במערכת יחסים לגיטימית של שכירת מה שמכונה בלשון העם 'מאכער'. אצל מאכערים הקשרים קודמים לכישורים. הכספים צריכים הסבר, אבל הם כספי שכר טרחה ולא כספי שוחד. אפשר להסתייג ולבקר מבחינה ציבורית את התופעה הזאת. בשנים האחרונות יש מהלכים בכנסת להסדיר את התחום הזה מבחינה חוקית, אבל זו לא עבירה כשלעצמה. המשוואה 'מאכער שווה שוחד' לא קיימת. התיאוריה המפלילה היא לא היחידה האפשרית".
