הר החובות של הישראלים: נטל החוב שלכם כבד יותר ממה שסיפרו לכם

ברכות. ההכנסה שלכם עלתה בשנה האחרונה ב־12%. כך לפחות על פי הנתונים הרשמיים שפרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). אם גם אתם שואלים איך פספסתם את הנס הזה, כדאי לקרוא את האותיות הקטנות. בעמוד האחרון של הודעתה מסבירה הלמ"ס כי בשנה האחרונה היא שינתה את שיטת מדידת ההכנסות, בדומה לשינויים אחרים שעשתה במדידת התוצר והאבטלה במשק.

ומה עשה השינוי הזה להכנסה הממוצעת של משקי הבית בישראל? בפועל, כלום. על הנייר, שינוי שיטת המדידה הקפיץ את נתוני ההכנסה הפנויה שלכם (הכנסה בניכוי מסים) בשיעור כפול ממה שהשיטה הישנה היתה אמורה להניב. בשיטה הקודמת, ההכנסה הפנויה שלכם גדלה ב־5.3%, ואילו לפי השיטה החדשה היא זינקה ב־12%. הבדל קטן.

נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. מוטרדים מהמשכנתאות צילום: אוראל כהן

כל הסיפור הזה בכלל לא היה חשוב אילולא הנתון הזה - ההכנסה הממוצעת של משק בית בישראל - היה משמש כדי לחשב משהו אחר לגמרי: האם ההכנסה הפנויה של הציבור מספיקה לו בשביל לעמוד בחובות שלו?

בזמן האחרון אני מרגיש שאני מתקרב לגבול שבין יציבות פיננסית לבין תחילתה של הידרדרות מהירה. ההכנסות שלי עדיין גבוהות מההוצאות שלי. אבל בחודשים האחרונים ההכנסות קטנו מעט, וההוצאות רק הלכו וגדלו. ואם זה המצב שלי, אני יכול רק לדמיין מה מצבם של הישראלים שכבר חצו את הקו כלפי מטה.

הר החובות של הישראלים הגיע באוגוסט לשיא של 402 מיליארד שקל. רובו (70%) נמצא בקירות, במשכנתא על הדירה ובהלוואות שנלוו לה, והיתר באוברדראפט ובהלוואות אחרות מהבנק (25%), מחברות כרטיסי האשראי ומגופי הפנסיה. המספר 402 מיליארד הוא אמנם גדול מעבר למה שאפשר לתפוס, אבל חייבים להשוות אותו למשהו כדי להבין אם הישראלים לוקחים יותר מדי חובות ובקצב מהיר מדי.

הדרך הרגילה, שבנק ישראל משתמש בה, היא להשוות את הר החובות לתוצר (ההכנסה הכוללת במשק בקיזוז מסים). וכשמבצעים את ההשוואה הזו, מתברר שישראל במצב ממש טוב ביחס למדינות רבות בעולם. היחס בין החובות של משקי הבית לתוצר בישראל הוא כ־39% (נכון לסוף 2012), בעוד שבמדינות כמו ארה"ב ובריטניה הוא חצה את ה־100%.

היחס בין החובות להכנסות עלה בקצב מהיר מאז 2006

יש מי שקורא תיגר על שיטת החישוב הזו של בנק ישראל. עפר קליין, ראש אגף כלכלה ומחקר בהראל ביטוח ופיננסים, טוען כי שיטת החישוב של בנק ישראל אינה מודדת את הדבר הנכון. "הפריע לי שמחלקים את החובות של משקי הבית בתוצר של המשק כולו", הוא מספר בשיחה עם "כלכליסט". "התוצר הוא כל ההכנסות של כלל משקי הבית עם כל ההכנסות של כלל החברות במשק, ואם החברות הרוויחו יפה בשנה מסוימת, החוב ביחס לתוצר יהיה נמוך יחסית. לכן, לדעתי, צריך להפריד בין ההכנסות של משקי הבית לבין ההכנסות של החברות, ולבדוק רק מה החובות של משקי הבית ביחס להכנסות שלהם". לפי קליין, החישוב הזה מתאר את מידת השבריריות הפיננסית של משקי הבית הישראליים - וליתר דיוק, מה היכולת השוטפת שלהם להתמודד עם החובות שלהם.

כדי להגיע לנטל החוב האמיתי של משקי הבית, קליין מציע לקזז את הכנסות החברות מהמשוואה. כך, במקום לשקלל את התוצר במשוואה, הוא מציע לשקלל את ההכנסה נטו של משקי הבית, שתחושב כך: ההכנסה הממוצעת של משק בית כפול מספר משקי הבית בישראל. החיסרון הטכני בשיטת חישוב זו הוא שהלמ"ס מפרסמת רק פעם בשנה את ההכנסה הממוצעת למשק בית. כל עוד הנתון הזה חסר, אי אפשר לדעת מול מה צריך להשוות את הר החובות.

הנתון ל־2012 התפרסם, כאמור, אתמול, וכך לראשונה אפשר לבדוק מה היה גובה החובות של הציבור הישראלי ביחס להכנסה הפנויה שלו (קרי, ההכנסה אחרי שהורידו ממנה את המסים והוסיפו לה את הקצבאות של הביטוח הלאומי). ואכן, כשעורכים את החישוב לפי השיטה של קליין, המספרים משתנים באופן דרמטי.

עפר קליין, ראש אגף כלכלה בהראל

והנה הם: ב־2012 עמד היחס בין חובות משקי הבית לבין ההכנסה הפנויה שלהם על 108% (בהנחה שלא לוקחים את הגידול המדומיין בהכנסה הפנויה הממוצעת למשק בית לפי שיטת המדידה החדשה, אלא מתקננים אותו לשיטה הקודמת). כלומר, לציבור הישראלי היו יותר חובות ממקורות ההכנסה השנתיים הפנויים שלו. זהו נתון מטלטל בפני עצמו, ואולם זה לא הכל. משום שבהשוואה לנתון שמתקבל בשיטת החישוב של בנק ישראל - 39% - מתברר שיש כאן פער של יותר מפי 2.5 בין שיטות החישוב. וזהו לא פער קטן.

מה שמטריד לא פחות מהנתון של 2012 היא המגמה בעשור האחרון. אם לוקחים את נתוני הלמ"ס ונתוני בנק ישראל בכל שנה בעשור האחרון ומריצים עליהם את החישוב של קליין, מתברר שהיחס בין החובות של הישראלים לבין ההכנסות שלהם היה בירידה מ־2003 עד 2006, ומאז עלה בקצב מהיר. נקודת אור אפשרית בכל הסיפור הזה היא שב־2012 היחס הזה ירד מעט בהשוואה ל־2011.

העלייה במשכנתאות מאיימת על יציבות הכלכלה בישראל

הנתון הזה מעורר אי נוחות בלשון המעטה. קליין מדייק את מה שצריך להטריד אותנו: "חוב הוא לא מילה גסה. אם אתה בן 25 עד 45, סביר להניח שאתה בחובות. חוב הוא עניין של מחזורי חיים. בתחילת החיים שלך אתה קונה דירה ומגדל ילדים, ובתקופה הזו אתה בחוב. ואחרי זה, כשהילדים יוצאים מהבית והמשכנתא נגמרת, אתה כבר בלי חובות. אבל אם החוב שלך ושל כל משקי הבית במשק, גבוה יותר מההכנסות של כולנו, יש פה בעיה".

מי שאמור להיות מוטרד מאד מהתמונה שקליין מצייר הוא בנק ישראל, שעוקב מקרוב אחרי היציבות של המערכת הפיננסית הישראלית, ואחרי היציבות של המשק כולו. אלא ששם רואים את הדברים אחרת. מיקי קהן, ראש תחום יציבות פיננסית בחטיבת המחקר של בנק ישראל, הוא האחראי לעקוב אחר הנתונים האלה בבנק ישראל. בשיחה עמו ועם ראש חטיבת המחקר פרופ' נתן זוסמן, הסבירו השניים שהחובות של משקי הבית בישראל רחוקים מלהוות איום על היציבות של המערכת הפיננסית הישראלית. "יש כאן בהחלט שאלה כלכלית־חברתית־תרבותית", אומר זוסמן, "אבל מבחינת היציבות למערכת הפיננסית התמונה די ברורה. בהיבט הזה, אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר טוב מאשר מדינות רבות אחרות".

"החישוב של קליין מתאר את מידת הלחץ היומיומית להחזיר חובות", אומר זוסמן, "אבל הוא לא נותן מענה לשאלת היציבות של המשק כולו, כי לאותם אנשים שנמצאים בלחץ פיננסי יש נכסים. הם אולי לא מממשים אותם כרגע, אבל אם יגיעו מים עד נפש הם יממשו אותם - ישברו קופות גמל, ימכרו את הדירה, אולי ישכירו אותה ויעברו לדירה קטנה יותר. ובכל מקרה, אנחנו עדיין לא נמצאים בנקודה הזו". האם תהליך כזה של כניסה לשוק פיננסי והתמודדות איתו יפגע מהותית ברמת החיים של אותן משפחות? "זה בוודאי לא יהיה נעים בשבילן", מודים זוסמן וקהן, "אבל זה לא יגרור את המשק למשבר". וזה מה שנמצא במנדט שלהם.

המקום היחידי שבו בנק ישראל מזהה סימנים ראשונים לאיום על יציבות המערכת הפיננסית הוא הר המשכנתאות שהציבור הישראלי לוקח, שלא עוצר בשום שלב. מכיוון שהמשכנתאות מהוות את חלק הארי של החוב, בבנק ישראל הגבילו שוב ושוב ושוב בשלוש השנים האחרונות את האפשרות של הציבור לקחת משכנתאות, כדי לוודא שהבנקים לא נכנסים להרפתקאות פיננסיות מסוכנות מדי.

צורכים על בסיס תחושת עושר ולא עושר אמיתי

אבל בשנים האחרונות הישראלים לוקחים יותר ויותר הלוואות לא רק לצורך רכישת דירה, ולא רק מהבנק. למעשה, הר החובות של הישראלים לחברות כרטיסי האשראי גדל מסוף 2009 ב־54%, יותר מאשר הגידול במשכנתאות, ולמרות הריביות הגבוהות שגובות חברות כרטיסי האשראי (12% בממוצע).

"זו תופעה שנמצאת עדיין בשוליים", אומר זוסמן, "ולמרות זאת אנחנו מסתכלים עליה. סביר להניח שאנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך שמוביל לרמת חובות לחברות כרטיסי אשראי כפי שהיא קיימת במדינות העשירות, כמו בריטניה וארה"ב. אבל הדרך לשם עוד ארוכה".

ובכל זאת, זוסמן מודה שבשנים האחרונות התהליך הזה הואץ. הניתוח שהוא מציע נשמע גם מפי גורמים אחרים במערכת הפיננסית הישראלית, ולפיו ב־2008 קרו יחד, במקרה, כמה דברים ששינו את דפוסי הצריכה של הציבור הישראלי. ראשית, המדינה ביטלה את היתרון שהיה לקופות הגמל, ובבת אחת גרמה לציבור להפסיק לחסוך לטווח הבינוני. במקביל, המדינה חייבה את כולם מאותה שנה לחסוך לפנסיה. בנוסף, הושלמה העברת קופות הגמל מידי הבנקים לחברות הביטוח ובתי ההשקעות. ולבסוף, פרץ המשבר הכלכלי, הריביות ירדו, ולקיחת משכנתא להשקעה או למגורים הפכה להיות זולה יותר.

ואז, כמעט בבת אחת, אנשים התחילו לצרוך אחרת. קודם לכן, מתאר זאת זוסמן, אנשים רכשו דברים גדולים בהתאם ליכולת שלהם לעשות זאת. השתחררה קופת גמל? אפשר לשפץ את הדירה. אבל מרגע שהחיסכון לטווח בינוני נעלם, והכסף הלך רק לחיסכון הפנסיוני ואי אפשר לראות אותו ב־30 השנים הקרובות, איך בדיוק אנחנו אמורים להסתדר ביום יום, בוודאי כשהמחירים עולים והמשכורת לא?

מה שזוסמן לא מציין הוא שבדיוק כאן נכנסו הבנקים לתמונה, והאשראי שהם דוחפים לציבור. הבנקים, שבעבר הרוויחו הרבה מאוד כסף מקופות הגמל, נאלצו להעביר אותן לחברות הביטוח ובתי ההשקעות, והחלו לחפש אפיקי רווח חדשים. החיפוש שלהם נתקל בחיפוש של הציבור אחרי כסף לצרוך איתו, וכך הציבור התחיל להגדיל את לקיחת ההלוואות, והתחיל לצרוך על בסיס אשראי. כלומר, לצרוך על תחושת עושר, לאו דווקא על בסיס העושר האמיתי שלהם. זה מתחיל בקטן, אבל נגמר עם רבים שמשעבדים את העתיד שלהם בשביל דירה שמחירה גדול על מידותיהם.