למה קשה לי לממש את זכותי?
פרופסור יקר, ברכבות בגרמניה יש מעמד מיוחד של "לקוחות נוחות", אנשים שנוסעים ברכבת הרבה מאוד, כמוני, ויכולים לאלץ נוסעים אחרים לוותר על המושב שלהם. אני כותב לך כרגע מהרצפה של רכבת כזאת, כי אף על פי שאני זכאי למושב, קשה לי לדמיין את עצמי מבקש ממישהו לוותר על שלו. למה זה קשה לי כל כך? פרדריק
השאלה שלך קשורה לתופעה שאנחנו מכנים "אפקט הקורבן המזוהה". הרעיון הבסיסי הוא כזה: כשאנחנו נתקלים באדם במצוקה, לבנו יוצא אליו. אכפת לנו ממנו ולכן אנחנו עוזרים. לעומת זאת, כשמדובר בבעיה רחבת היקף ורחוקה מאיתנו פיזית אכפת לנו פחות ואנחנו לא ששים לעזור.
לדוגמה, אלפי אנשים מתגייסים לעזור לילדה חולת סרטן אחת שזכתה לפרסום או לאדם אחד שאיבד את ביתו ותמונתו מופיעה בעיתון, אבל לא מעסיקים את עצמם יותר מדי בבעיות של הומלסים ושל ילדים חולים, ובטח לא בבעיות של ילדים באפריקה כמו מגפת הרעב והמלריה. זה טבעי.
נוסעים ברכבת. למה קשה לבקש ממישהו לפנות את מקומו? צילום: שאטרסטוק
במקרה שלך אני מעריך שאם הסדרן ברכבת היה צריך לבחור נוסע רנדומלי שיפנה את המושב שלו למענך, ובעיקר אם הוא היה עושה זאת עוד לפני שעלית על הרכבת, היית מצליח ליהנות מהמושב הפנוי בלי רגשות אשם. בוא ניקח את הדוגמה הזאת צעד אחד קדימה. לו ידעת מי הנוסע שהוקם למענך - נגיד, אם הסדרן היה מצביע עליו - היית מרגיש הרבה יותר גרוע מאשר מצב שבו הנוסע היה מסולק מהקרון לפני שהיית נכנס אליו. לתת לך לבחור את מי להקים היא האפשרות הקשה ביותר, כי אין בה ברירה אלא לחזות בהשפעות של הפעולות שלך עליו ולראות מקרוב את התגובה שלו. הקורבן יהיה מזוהה.
הלקח כאן הוא שקשר ישיר עם אנשים מעורר אכפתיות ומשנה את אופן הפעולה שלנו. כשהמרחק גדול יותר או הפעולות מתבצעות בלי שנדע עליהן, אכפת לנו פחות. עכשיו נותר לגלות איך אפשר לגרום לפוליטיקאים, בנקאים, מנכ"לים ואנשים אחרים שאנחנו תלויים בהם להרגיש באופן ישיר קצת יותר את השלכות הפעולות שלהם על הרווחה של אחרים.
שאלות לדן אריאלי askdan@calcalist.co.il
