מה ששלי, של מי?

החיים מלאים כללים של שיתוף מול הצבת גבולות. הזמנת הזולת מול קנאות למרחב הפרטי. וזה לא רק בממתקים ולא רק בפייסבוק, אלא באשר לכל חפץ ופעולה. האדם הוא בעל חיים חברתי שיש לו, מחד גיסא, יצר שייכות ושיתוף פעולה ופחד נורא מהבדידות. ומאידך גיסא, יצר עצמאות וייחוד חזק לא פחות, להיות אדון לעצמך ולצבור ולשמור. וכך, בכל פינה, מהמושבים באוטובוס עד לפינות שונות בבית, עולה המתח של שיתוף מול גידור, הלאמה מול הפרטה. והתשובה, ותמיד ישנה אחת, די שרירותית.

מציץ. מי מחליט מה פרטי ומה לא? צילום: שאטרסטוק

משקה בבקבוק משתפים, כוס קפה לא. משחת שיניים משתפים, מברשת שיניים לא. גם מי שיאכל באירוע צ'יפס מקערת מטבל ששימשה את כולם - פעולה שמבחינה היגיינית לא שונה בהרבה מלהתנשק עם כולם - לא יסכים להשאיל את מברשת השיניים שלו לפה זר, גם אם היא תעבור חיטוי לאחר מכן.

אנשים מצפים - כמעט דורשים - לשיתוף באוכל ולשיתוף בעיתון, בעיקר בעמודי הספורט, שאותם יבקשו מזר גם בקרון רכבת ובחדר ההמתנה לרופא. ואולם, בספר מעטים יבקשו להציץ. אנשים משתפים אחרים בשמחה במוזיקה שהם מאזינים לה. הם ייאותו להגביר את הווליום וגם להציע ברוחב לב קובץ mp3. אבל אוזניות? זה כבר אינטימי מדי. תרומת שיער לחולים היא מבורכת בידי כל. תרומת איברים, גם אחרי המוות, בעייתית בעיני רבים. מדענים שמחים לשתף בתוצאות מחקריהם. על כלי המחקר ומקורות המימון שלו הם ששים פחות לדבר.

מהם יסודות השיתוף? האם יש להם היגיון משותף ואפשר לנמק כל אחד מהם בנוסחה שמאזנת נימוס, חמלה וכלים לליכוד חברתי עם צורכי תברואה, בטיחות ושמירת זכויות? ואולי הכללים הם כמעט אקראיים?

רמז לתשובה עולה מהעובדה שבתקופות שונות היו כללי שיתוף שונים. שונים לגמרי. במסכת נדרים בתלמוד כתוב איך רבי יוסי ורבי יהודה אכלו בידיהם דייסה מאותה הצלחת ושוחחו כבדרך אגב. באירופה של ימי הביניים השיתוף של חלל המגורים היה מוחלט ומובן מאליו. חדר אחד היה משמש כמה משפחות; לא היה מרחב פרטי ובמקומות רבים לא היו מיטות פרטיות. עד המצאת המעטפות במאה ה־18 איגרות שלא נשאו חשיבות מיוחדת ונחתמו בחותם מיוחד היו נפתחות ונקראות דרך קבע בידי זרים. לא היתה בכך חציית גבול.

מנגד, עד אמצע המאה ה־20 מיניות והתנהגות מינית, מכל סוג, היו עניין פרטי וטאבו מוחלט. בכמה חברות דתיות אדוקות בעולם עור הגוף ואף מראה השיער הם משהו שאין לשתף בו. עד לפני שנים אחדות לא היה מקובל להפיץ באינטרנט תצלומים אישיים בלבוש מינימלי מחדר השירותים. ועכשיו, בחודשים האחרונים, כאשר הולך ומתברר שהממשל האמריקאי הפך עצמו כבר לפני שנים לשותף נסתר להתכתבויות ולשיחות של מיליוני אנשים, קמה בעולם צעקה, אך היא חלושה ומסתגלת באופן שמתחיל לצייר גבולות חדשים ועדכניים למושג פרטיות המידע. והנה, אתרי אינטרנט ישנים־חדשים, שכמה מהם נסקרו באחרונה פה ב"מוסף כלכליסט", מביאים זרים לחלוק ארוחות, ספות בבתיהם ואפילו שאריות אוכל.

ומה העתיד של חשבונות בנק משותפים, של דוא"ל משותף לבני זוג או של בגדים? נראה שכמו בתחומים אחרים, הטכנולוגיה, המשאבים והנסיבות מעצבים את הנורמות החברתיות. הם שקובעים ומשנים את מה שנחשב למתבקש, ולהבדיל לחוצפה. כפי שאומרים שהמדיום הוא המסר, אפשר לומר שהאפשרויות הן הגבולות.