"אבי שאל, 'אם אלוהים היה מנסה אותי, הייתי מעלה אותך לעולה?'"

"נולדתי בקריית חיים, וכשהייתי בן 100 ימים בדיוק נהרג אבי, זוריק, בקרב ברמת יוחנן. זה היה 30 יום לפני הקמת המדינה. אמי, מימי, נשארה איתי לבד, אבל כשהייתי בן שנתיים היא התחתנה בשנית, עם משה רבינוביץ'. בחוויה שלי גדלתי עם שני אבות. כשהייתי בן חמש הרגיז אותי שהילדים שואלים כל הזמן למה אני דיין אם לאבי קוראים רבינוביץ', וביקשתי להחליף את השם. אבי אמר: 'זה לא יהיה הוגן כלפי אבא זוריק'. אני אמרתי שזה בסדר, אבא זוריק לא יידע, ואבא משה אמר לי: 'דווקא משום שהוא לא יכול להשפיע, יש לנו מחויבות אליו". בבגרותי הבנתי כמה זה היה אצילי. בינתיים נולדו אחי דן ואחותי מיכלי, ומאז 'אב חורג' ו'חצי אח' הם ביטויים שאני שונא.

"גדלתי במושב היוגב, שהיה מעין קיבוץ גלויות ומנה עולים מ־26 מדינות. הרגשנו שאנחנו סוג של אליטה משרתת. הפריפריאליות שלנו נתפסה כחוזק, לא כחולשה. חיינו בלי כביש, בלי חשמל ובטח בלי שירותים בבית. החיים היו צנועים והילדות היתה מאושרת.

1962. עוזי דיין, בן 14, עם הוריו מימי ומשה צילום רפרודוקציה: עמית שעל

"אבא היה אדם סגור, אינטלקטואל, אבל גם מעשי מאוד. אמא היתה האמנית והרגישה, ותמיד אמרה בהתרסה: 'לא מעניין אותי כל השכל שלכם, אני רגשנית וגאה בזה'. אחד המשפטים היותר משמעותיים שנהגה לומר היה 'אף פעם לא כדאי להיעלב ולהסביר כמה אתה מסכן, כי הכי גרוע שיכול לקרות הוא שיאמינו לך'.

"אבי, שלא למד תנ"ך בילדותו, תמיד התעניין בשיעורי התורה שלי. כשסיפרתי לו על עקדת יצחק, הוא שאל אותי שאלה שאני זוכר עד היום: 'אם אלוהים היה מנסה אותי, אתה חושב שהייתי מעלה אותך לעולה?'. זה לא זעזע את נפשי הרכה. להפך, זה גרם לי לתמוך בהצגת שאלות קשות.

"כשהייתי בן 12 יצאנו לשליחות בצרפת מטעם המוסד. זו היתה הפעם הראשונה שבה הפלגתי באונייה, הגעתי לעיר גדולה, ראיתי שלג ושתיתי קולה; קראתי לה מים עם קוצים.

"כבן למשפחה שכולה הייתי צריך להחתים את אמי על אישור להתגייס ליחידה קרבית. במקום זאת חתמתי במקומה, כדי שלא תייסר את עצמה אם יקרה לי משהו. אבל בבגרותי אמרה לי: 'אם חשבת שאחתום, כנראה לא הבנת שום דבר באמהוּת". ועדיין, כיום, כשהיא כמעט בת 86, אמי חושבת שאני מושלם. אני משתדל לא לחלוק עליה".