ההכרעה באי.די.בי: יחי המלך החדש

1. לאן נושבת הרוח

כמו בסצנה הלקוחה מגמר של תוכנית ריאליטי, ברגע השיא של אסיפת הנושים של אי.די.בי אחזקות עמד נציג בנק לאומי והכריז על תמיכת הבנק בעמדת רוב הנושים, כלומר - בעד הצעת אדוארדו אלשטיין ומוטי בן־משה ונגד הצעת אלכסנדר גרנובסקי ונוחי דנקנר.

לא היתה פה הפתעה גדולה. שעות ארוכות לפני ההכרזה כבר היה ברור לכולם שדנקנר הוא האנדרדוג. בלאומי זיהו לאן נושבת הרוח ובהתאם כיוונו את המפרשים.

אך הבנק אינו סירת מפרש קטנה, אלא נושאת מטוסים גדולה וכבדה. באפריל השנה עוד רצו בלאומי למחוק לחברה הפרטית של דנקנר, גנדן, חוב של 150 מיליון שקל בתקווה שהמהלך ימנע את פירוקה של אי.די.בי אחזקות. חלפו שמונה חודשים והבנק שינה גישה. מה שייצרב בתודעה הוא העובדה שאלמלא תמיכת לאומי, ההצעה של אלשטיין ובן־משה לא היתה מקבלת את הרוב הדרוש, עובדה שבוודאי לא תזיק לבנק בבואו להציע אשראי לחברות בקבוצת אי.די.בי תחת בעלי השליטה החדשים.

זה לא משהו אישי נגד דנקנר. אשראי בנקאי זה עסק קר ומנוכר, עניין של מספרים, ואלו היטו את הכף לטובת הצעת אלשטיין־בן־משה. המלך מת, יחי המלך החדש.

2. מראית עין

מי שנבחר להקריא את תוצאות ההצבעה על הסדר החוב של אי.די.בי הוא המשקיף שמונה מטעם בית המשפט, חגי אולמן. אף על פי שאת האווירה באולם שבו התקיימה אסיפת הנושים אפשר היה לחתוך בסכין - ממש כמו במערכון של הגשש החיוור - אולמן בחר לפתוח את דבריו בפרק תודות לכל העוסקים במלאכה. פרק דומה הוקדש גם בדו"ח המומחה אייל גבאי. בכלל, בשבועיים האחרונים נראה שכולם עסוקים במחמאות - מי בפרגון לאחרים ומי בטפיחה על השכם של עצמם. איך הגענו למצב שאנחנו יוצאים בצהלות שמחה על הסדר חוב שכרוך בתספורת? מסתבר ששמחת עניים היא גם שמחה.

דנקנר המשיך לדקלם את הקלישאות "הרצפה עקומה" ו"אכלו לי, שתו לי". אולי זה טוב לאגו, אבל זה לא מספיק כדי לשכנע את הנושים לתת שוב אמון במי שכבר אכזב אותם צילום: יריב כץ

ואם כבר מדברים על תספורת, הטענה של גבאי - שלפיה ההצעות המשופרות משקפות לנושים "שיעור החזר של יותר מ־70% מחובם" - עלולה להתברר כטעות. שיעור התספורת בפועל עלול להיות גבוה בהרבה מ־30% בתרחיש ששווי השוק של אי.די.בי פתוח יהיה נמוך מזה שמופיע בטבלאות האקסל של המומחה הכלכלי או במקרה שהתביעות לא יגיעו לכדי מיצוי.

3. הצבעת אי־אמון

העובדה שמבחינה כמותית ההצעה שהוגשה על ידי קבוצת המשקיעים בראשות גרנובסקי־דנקנר היתה עדיפה על זאת של קבוצת אלשטיין־בן־משה, הפכה את הצבעת הנושים להצבעת אמון בדנקנר. תוצאות ההצבעה ברורות וחד־משמעיות: הנושים לא מאמינים ביכולת של דנקנר לתקן את מה שהוא בעצמו קלקל. דנקנר נכשל בניסיון להמציא את עצמו מחדש ולהציג את עצמו כפי שלמד מטעויות העבר. הניסיון נכשל בגלל שלא היה באמת אחד כזה - דנקנר ופמלייתו שכחו לרענן את "דף המסרים" והמשיכו לדקלם את הקלישאות "הרצפה עקומה" ו"אכלו לי, שתו לי". אולי זה טוב לאגו ולמאבקים המשפטיים שעוד צפויים לדנקנר, אבל זה לא מספיק בשביל לשכנע את הנושים לתת שוב אמון במי שכבר אכזב אותם פעם אחת.