איברהים בשיר מספר על ההתחלה של טחינה בארכה

"נולדתי באום אל־פחם, השישי מבין שבעה ילדים. אבי, עארף, עבד כמנהל לשכת התעסוקה בכפר, תפקיד שהיה קריטי בימי הקמת המדינה כדי שהתושבים יוכלו לצאת לעבודה. הוא מילא אותו בהגינות וביושר. אמי היא עקרת בית שהקדישה את חייה לנו.

"כיוון שלצערי באום אל־פחם לא היה הרבה מה לעשות, החיים התנהלו בעיקר בתוך הבית. גרנו ארבעה אחים בחדר אחד ושלוש אחיות בחדר השני. בערב אבא קרא לנו שירה ערבית. עד היום, כשאבי בן 92 ואמי בת 82 וכבר יש לה עוזרת, אמא מכינה בבית את כל האוכל, כולל הפיתות והחומוס, כי 'לקנות בסופר זאת התפשרות'.

"אבא ראה בהעסקת אנשים באום אל־פחם משימת־על. הוא אמר: 'יישובים ערביים הפכו לבתי מלון - הגברים יוצאים לפנות בוקר לעבוד בעבודות קשות תמורת שכר נמוך, וחוזרים רק בשביל לישון. זה סיר לחץ שעלול להתפוצץ'. הוא התאהב בתעשייה, ובתחילה הקים מתפרה עבור לודז'יה. בכסף שהרוויח החליט לפתוח מפעל טחינה עבור תלמה. כדי להקים את המפעל אבא שלח אותי בגיל 18 לעבוד שנתיים במפעל טחינה מסורתי בשכם. ייצרתי טחינה בידיים, קילפתי שומשום, קליתי, טחנתי, עד שב־1984 הקמנו את המפעל עם תשעה אנשים. ב־2005 הסתיימה השותפות עם תלמה אחרי שהיא נרכשה על ידי יוניליוור, וכך נולד המותג בארכה. בשנתיים האחרונות עברנו לאזור התעשייה אלון תבור. זה הרחיק אותנו בחצי שעה מהמטרה של סיפוק תעסוקה בתוך היישוב, אבל העסק היה חייב לגדול. היום אנחנו מפרנסים 150 משפחות, כי כמו שאבי תמיד אומר: 'כל אדם שאתה מעסיק הוא משפחה שאתה מפרנס'.

1982. איברהים בשיר, בן 16, עם אביו עארף בביתם באום אל-פחם צילום רפרודוקציה: גיל נחושתן

"באחד הימים חזרנו מהעבודה וראינו אשה עם רכב תקוע בצומת מגידו. הייתי גמור מעייפות ורציתי להמשיך הביתה, אבל אבא ציווה עליי לעצור וחיכה איתה עד שהבאתי דלק מתחנה קרובה. הוא אמר לי: 'אשתך או אחותך יכולות להיות במצב כזה. לא תרצה שיעצרו?'. מאז אני תמיד עוצר.

"בפעם הראשונה שבה טעמתי טחינה גולמית לא אהבתי, כי כמו ביין, זה טעם נרכש. אבל אבא אמר: 'תמשיך, בפעם העשירית אתה כבר תאהב'. עד היום אני טועם בכל יום במשרד טחינה טהורה עם אצבע מהצלחת, כי לחם מחליש את הטעם. היחיד שהייתי רוצה שיתעלה עליי במומחיות של הטעימה זה בני. זה החלום שלי, כך אדע שהעסק בידיים טובות".