חברות האופנה איבדו את יתרון הביתיות

במאי 2013 קרס בניין בן שמונה קומות במחוז דאחה בבנגלדש - 3,122 עובדי מתפרות שמשתכרים 70 סנט לשעה נקברו חיים, ו־1,129 עובדים מצאו שם את מותם. בבניין יוצרו בגדים עבור המותגים וולמארט, בנטון, מנגו ופרימרק. אבל הוא לא היה שונה מהותית מעשרות ומאות בניינים אחרים במזרח, המייצרים למותגי אופנה ידועים אחרים, ובמקרה עדיין עומדים. הקריסה הזו הפכה לאסון הטקסטיל הגדול בהיסטוריה, והציתה גל מחאה נגד תנאי ההעסקה האיומים של עובדי הייצור - תנאים שמהם נהנים בהנהלת תאגידי האופנה, וגם הצרכנים במערב, שיכולים לקנות בזול.

גם קסטרו ופוקס ברחו למזרח

החשיפה למזרח היא לא עניין של תאגידים אמריקאיים בלבד. בישראל, שוק האופנה נשלט בידי ענקיות כזארה, H&M, קסטרו ופוקס - כולן מייצרות במזרח. פוקס מפרטת בדו"ח הכספי השנתי שלה כי מרבית מוצריה מיוצרים בסין, כאשר ב־2010 החלה לייצר גם בבנגלדש (בעזרת חברה ייעודית באיי הבתולה, שכן לישראל אין יחסים דיפלומטיים עם בנגלדש). גם בקסטרו התמונה דומה, שם החברה מפרטת כי מ־1997 רוב הבגדים שלה מיוצרים בידי קבלני משנה במזרח הרחוק.

אין ספק שבענף האופנה התחרותי, הלחץ לספק מוצר זול הוא אדיר, ותהליך זה הוא שחיסל את תעשיית הטקסטיל הישראלית והעביר אותה אל מעבר לים. אבל כאשר הצרכן הופך למודע יותר להשלכות הסביבתיות והאתיות של הקניות שלו, האם יש סיכוי לצעד קטן לאחור, מבנגלדש לייצור מקומי?

בדיקת "כלכליסט" מעלה כי הפער בעלויות הייצור של פריט האופנה הבסיסי ביותר - טי־שירט חלקה - מגיע ל־50% בין ישראל לבנגלדש. כלומר, הייצור בישראל יקר ב־50% לעומת בנגלדש. מדובר במודל תמחירי קשיח של ייצור מלא, למוצר המיוצר בסדרות של יותר מ־10,000 פריטים לכל דגם. כשמביאים בחשבון כי התפירה בייצור מקומי מתבצעת לרוב מעבר לקו הירוק, ניתן להקטין את הפער עוד יותר. מנגד, בפריטי אופנה מורכבים יותר (ג'ינס, מעילים, סוודרים) הפער גדול יותר לטובת המזרח. כשבוחנים את השורה התחתונה של התחשיב - עלות של 4.9 שקלים לטי־שירט בנגלדשי - נראה שרשתות האופנה המקומיות גובות על המוצר פערים לא הגיוניים, שכן המחיר של חולצות כאלה לצרכן מגיע לעתים גם ל־100 שקל. אך בחינת שיעורי הרווחיות של פוקס וקסטרו, שמדווחות על כך למשקיעים בבורסה, מלמדת ששוק האופנה הוא לא מכרה זהב ואין גזל של הצרכן: הפער נובע משורה ארוכה של גורמים, מהשכירות בקניון ועד עלות ההנחות בסוף העונה, והפחת הגבוה של פריטים שלא נקנו.

"חולצה מקומית תהיה מוצר נישה בלבד"

האם הגיוני לדרוש מענקיות האופנה המקומיות לתת לצרכן לבחור גם מוצר מקומי לצד המוצר ממתפרות המזרח? בהנהלת פוקס וקסטרו סירבו להשיב לשאלה, אך דרור לב, מנכ"ל רשת S.wear, הודה בשיחה עם "כלכליסט" שבשוק המקומי הנושא לא נבדק. "אני חושב שאף אחד לא ניסה באמת לבדוק אם הצרכן מוכן לשלם פרמיה על ייצור מקומי. אני אפילו לא זוכר שראיתי סקר בנושא", אמר.

עם זאת, גם לדברי לב, מהלך כזה בשוק של היום יהיה בעייתי. "היום המחיר הוא המלך, יש תחרות קשה על המחיר. אם יהיה מוצר - אותו מוצר בדיוק - שעולה יותר אבל מיוצר בארץ, זה יהיה מוצר נישה בלבד. כשאנשים נלחמים על יוקר המחיה וההוצאות השוטפות, קצת בעייתי להעמיד את זה במבחן". אגב, עבור לב מדובר בדילמה יומיומית, שכן הרשת שהוא מפעיל מייצרת 20% מהפריטים שלה בישראל ומפעילה מתפרה בטמרה, המעסיקה כ־100 עובדים בשכר מינימום ישראלי, הגבוה בערך פי תשעה מהשכר הבנגלדשי.

כשנשאל מדוע הרשת שלו לא מתגאה בייצור המקומי, לב עונה: "אני לא פוסל להוסיף דגלון לפריטים שמיוצרים בארץ. אבל הדברים כאן כל כך נזילים, שאתה אומר: 'אני אתחיל לפרסם שאני מייצר בארץ', אבל לך תדע מה יהיה בעוד שנה. לא פשוט לייצר ולהתחרות פה במחירים. לי יש יתרון כי המוצר שלנו יקר יחסית ואני יכול לגלם בו את התמחור הנוסף. אבל ברור לי למה אחרים תופרים בחוץ".

חנות של H&O צילום: מיכאל קרמר

מנכ"ל רשת HDL, צביקה לוינסון, סיפר כי "ניסינו לייצר בסין מכנסיים ולא נפלנו מההפרשים. בכמויות שאנחנו מייצרים כרגע אנחנו מעדיפים את ישראל, בגלל הזמינות והתגובה המהירה למזג האוויר, ולמרות הפרשי המחירים". ב־HDL מרבית המוצרים הם מייצור מקומי, אך השיקול המרכזי לכך נובע מעלות, ולא מאתיקה. עם זאת, לוינסון רואה פוטנציאל במיתוג הייצור המקומי: "אני חושב שאם יידעו לשווק את הייצור המקומי בצורה נכונה ולתת גאווה של כחול־לבן, אז על מוצר באותו מחיר הצרכנים תמיד יעדיפו כחול־לבן. לדעתי, הלקוח גם מוכן לספוג פער במחיר, כי תעשייה כחול־לבן נותנת איכות גבוהה יותר מייצור במזרח. אני מעריך שהצרכן מוכן לשלם 20%–30% יותר".

H&M מתחילה לשלב אתיקה במוצרים

מי שכן מנסה לשלב אתיקה באופנת ההמונים היא רשת H&M: שם, לצד הקולקציה הרגילה, מציבים קולקציות מחומרים ידידותיים יותר לסביבה (עם תווית מיוחדת של "אופנה מודעת") ונותנים לצרכן לבחור. בכל הקשור לתנאי ההעסקה - ברשת נחשפו לא פעם מקרים של ניצול עובדים בידי קבלני משנה שייצרו עבורה, אך היא התמודדה עם מקרים אלה בגלוי. היא מפרסמת את שמות כל הספקים שלה, והצהירה שעד 2018 תעניק שכר המאפשר מחיה (Living Wage) ל־850 אלף העובדים שהיא מעסיקה בעולם.

ודאי שיש רשתות אופנה הרבה יותר אחראיות ואתיות מ־H&M, אך בדירוג הרשתות הגלובליות הגדולות, המעסיקות את העובדים במקומות הכי בעייתיים, היא מציבה סטנדרט שמעלה את הרמה הממוצעת בתעשייה. צעד אחד של H&M הגדולה משפיע יותר מאלפי צעדים של חברות אופנה מקומיות ו"מודעות" יותר. נראה כי גם כאן המגמות מתחילות מעבר לים, בהובלת רשתות גלובליות גדולות, ולנו נותר רק לחכות שאחד הענקים המקומיים ינסה לגרום גם לצרכן הישראלי להבין שבחירה פשוטה בקניון חורצת גורלות של אנשים רבים לאורך שרשרת האספקה.