מה סדר היום של המפורסמים?

יש לי חברים שנוזפים בי בטענה שהרגלי קריאת המייל האלה הרסניים ומבטאים התמכרות מזיקה לא פחות מזו שהיתה לי לניקוטין. סדר היום של חלק מהם כולל התעלמות מכוונת מן המייל והקצאת זמן מיוחד ומוגבל לעיסוק הזה דווקא בסופו של יום.

מתברר שיש משניות סדורות רבות, שמתחרות זו בזו, באשר למרכיבים שונים בסדר היום - ממועדי ההשכמה וזמני הארוחות, דרך קצב ההצצות ברשת החברתית, קביעת עתים לתורה והגדרת זמן איכות למשפחה ועד שעות השינה. ומי שנשבע במשנתו מוצא לעתים נזק במנהגיהם של אחרים או לפחות סיבה לגיחוך או ביקורת.

סדר היום של מי שעוסקים ביצירה, כלומר מי שאין להם סדר יום מוכתב בידי מקום העבודה, ההורה או המפקד, מעניין במיוחד. איך "אורזים" את האנרגיות של מי שצריך להיות מחדֵש ושונה אך גם לגביו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בלילה. מהם הריטואלים הממסגרים את ימיהם של מי ששוברים מסגרות?

בין 160 האנשים שהבלוג סוקר יש בלגניסטים נוראים ומסודרים אנאלים שאצלם כל דבר בדיוק במקומו. יש כאלה שהצטיינו בשמירה על הלו"ז, ולעומתם דחיינים כרוניים, שלא עמדו בשום דד ליין צילום: שאטרסטוק

בלוג שקיים יותר משש שנים, dailyroutines.typepad.com, מוקדש כולו לשאלה הזאת. מחברו של הבלוג, העיתונאי האמריקאי מייסון קארי (Currey), אסף ותיעד כל כך הרבה תשובות לשאלה "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", עד שהחליט שהגיעה העת לקבץ את התובנות בספר "Daily Ritual: How Artists Work", שראה אור לאחרונה. מבלוג ומספר אפשר ללמוד על הרגלי החיים של משכימי הקום - כמו על מחבר רבי־המכר ג'ון גרישם, שקם בחמש בבוקר, או על כלת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, שמקפידה לכתוב בכל יום עוד לפני עלות השחר - ולעומתם של המאחרים בנשף, שבהם הסופר גוסטב פלובר, שלא שלף את קולמוסו לפני שתיים אחר הצהריים, ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה מתגלגל ממיטתו רק אחרי 11 בבוקר. גם פרנץ קפקא וקרל מרקס כתבו בעיקר בלילות.

בין 160 הגברים והנשים שקארי סוקר יש בלגניסטים נוראים, שאין אצלם סדר ולא היה מעולם, ומסודרים אנאלים, שאצלם כל דבר בדיוק במקומו וכל פעילות נעשית בדיוק בשעתה. יש כאלה שהצטיינו בתכנון זמנים ובעקשנות בשמירה על הלו"ז, ולעומתם דחיינים כרוניים, שלא עמדו בשום דד ליין. יש מי שהייחודיות שלו מפרידה אותו מאנשים אחרים - כזה הוא למשל הסופר הטורקי אורהאן פאמוק, שנועל עצמו בדירה קטנה ל־12 שעות של בדידות בכל יום - ולעומתו כאלה שכל חייהם צריכים להיות מוקפים ושרויים בחברה. יש התלויים ממש באחרים: זיגמונד פרויד היה מחכה שאשתו תמרח את משחת השיניים על המברשת שלו ונפוליאון היה מוקף עדת משרתים כיאה לקיסר וכל פעולותיו נעשו בנוכחות רבים מחצרו. עוד אפשר למצוא ביניהם שתיינים אינספור, כמו המינגוויי ופיצג'רלד, וגם לא מעט צרכני תרופות, כמו המתמטיקאי פול ארדוס, שלכמויות הקפה הגדולות הוסיף צריכה יומית של כדורי קפאין גולמי וגלולות ריטלין, ומרסל פרוסט, שצרך אופיום על בסיס יומי.

אז מהו מוסר ההשכל? מי שמחפש לחלץ מבין סיפוריו של קארי חוקי התנהגות שיובילו להצלחה צפוי להתאכזב. מה הם, המצליחנים, עושים כשהם קמים בבוקר? כל אחד דברים אחרים, חלקם לאט וחלקם מהר. חלקם אפילו לא קם בבוקר. יש איזה מסר משחרר במסקנה הזאת. כל אחד על פי מידתו יכול להגיע לגדולה, וזה לא בהכרח פועל יוצא של סדר יום כזה או אחר.