במה כדאי לשליטים לשחק?

בספר שמואל ב נפגשים שרי הצבאות של דוד המורד במלכות ושל איש בושת, יורשו של שאול המנוח. במפגש מציע רמטכ"ל אחד ליריבו: "ישחקו הנערים לפנינו". תריסר אנשים מנודבים מכל צבא ל"משחק", שנגמר בשפיכות דמים ומוביל לקרב עקוב מדם. מה אותו "משחק" אומר על העם היהודי, שאחר כך הטיל במשך שנים ספק - ואף ביקורת - בתרבות הגוף והכוח, וגינה את תרבות משחקי הספורט של היוונים הקדמונים? ומה אפשר ללמוד מהדמיון בין אותו משחק נערים לבין סוגת השעשוע שנפוצה אלף שנים אחר כך בקיסרות הרומית הנהנתנית - קרבות גלדיאטורים בזירה, שבסופם המנהיג חורץ את גורל המפסיד לחיים או למוות? משחקי בית דוד וגם משחקי הקיסרים כנראה שיקפו משהו מהיחס של מנהיגי התקופה לעצמם ולאנשיהם. ואולם, האם הם גם עיצבו את הלך הרוח הזה?

ולדימיר פוטין. חגורה שחורה בג'ודו צילום: אי פי איי

גם היום יש משחקים החביבים על מנהיגים, אבל הם מעודנים יותר, וקשה יותר לגזור מהם תמונה ברורה. פוליטיקאים ואנשי עסקים משחקים יחד גולף בהזדמנויות אינספור. זה משחק שמוקצים לו שטחים עצומים ומוריקים וספורט נוח שאפשר לעשן במהלכו. עם זאת, יהיה מעט יומרני להסיק ממנו על תפיסת העולם של המשחקים בו.

בני אצולה באנגליה, ובהם משפחת המלוכה, ידועים בחיבתם למירוצי סוסים, משחק שבו הסוס חשוב יותר מהאדם נמוך הקומה שרוכב עליו, ובעל הסוס או המהמר עליו הוא בעצם המרכז. אופנת הלבוש שם מוגדרת ונוקשה, ותקפה לא רק למשתתפים, אלא גם לקהל. אפשר לראות בנקל איך התחביב המעמדי הזה הולם את האריסטוקרטיה כמו כסיה עדינה ליד עשירה ושמרנית.

לפיד. חובב איגרוף צילום: בני דויטש, Ynet

אך כשמתרחקים מעט מזרחה, המשחקים שוב נעשים מובהקים יותר: לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין יש חגורה שחורה בג'ודו; שר האוצר שלנו ידוע בחיבתו לאגרוף, גם אם היא לא תמיד הקנתה לו ניצחונות (כולנו מקווים שחיבתו לכלכלת ישראל תוביל להצלחה רבה יותר); ומנגד חו ג'ינטאו, מנהיגה הקודם של סין, התעמק בטניס שולחן, משחק חד ומהיר שמבוסס על מהירות וכוח ומכיל אלמנטים של משא ומתן, הונאה והפתעה. אבל כאן אנחנו כבר גולשים לתחום המשל, שאליו גם אפשר לשייך את אהבתו של הרודן מאו טזה טונג לשחייה בודדת בנהר היאנגצה, ולהבדיל את עמידות הראש הפלדנקרייזיות של דוד בן־גוריון.

אולי עלינו להעניק יותר משמעות למשחקים שאהודים על מנהיגינו ולראות בתחביבים האלה, שלכאורה הם עניינם הפרטי, חלק מדמותם הציבורית. אחרי הכל, האם אין שום הבדל בין שר שתחביבו לחבוט בפני העומדים מולו לבין שר שמעדיף ספורט קבוצתי ומשחקים של שיתוף פעולה או אפילו משחקים שאינם דווקא תחרותיים?

סוג משחקים אחד שעולה בהקשר הזה הוא משחקי הלוח הסקנדינביים הידועים כמשחקי טאפל (Tafl היא מילה נורדית עתיקה ל־Table, שולחן). משחקי הטאפל הם מעין הכלאה בין שחמט, דמקה והקדרים באים. שני השחקנים מתחילים בסדרי כוחות לא שווים - המלך וקומץ אנשיו מוקפים בהמוני העם שצובאים עליהם. מטרת המלך היא לא להביס, אלא להימלט. אין מקום למזל, אלא רק לתבונה, וככל שמתמקצעים בלכידת השליט או בבריחה מהלוח, תובנות מתחילות לחלחל. לדוגמה, תחושתו הטבעית של שליט צריכה להיות יראה מפני עמו, אך חייב להיות עוד סוג של מערכת יחסים, מלבד רדיפה ובריחה, עורמה וכחש. כשמשחקים בטאפל די זמן, אולי לומדים שמתישהו צריך להפסיק עם המשחקים.