מהפכת ברק תרמה למאבקים חברתיים?

עו"ד יובל אלבשן הוא חלק מהתהליך שהוא מתאר בספרו החדש "פרקליטי העשוקים" - משפוט המחאה. כחלק מתופעת המשפטיזציה הכללית ששטפה את הארץ התגלגלה המחאה החברתית מתנועות רחוב אותנטיות כמו "הפנתרים השחורים", "בני השכונות" ו"תנועת האוהלים" לעמותות שהעבירו את מוקדי העימות לבתי המשפט.

"האגודה לזכויות האזרח", "עדאלה", "הקשת המזרחית הדמוקרטית", "בזכות" ו"ידיד" הן חלק מהדוגמאות. צ'רלי ביטון אאוט, יובל אלבשן אין. אין מחלוקת על הלהט והמחויבות של שניהם, על היעילות דווקא יש, כפי שאלבשן עצמו תוהה: "האם אכן קידמה מהפכת משפוט המחאה של ברק את תיקון החברה בישראל או שמא דווקא הסיגה אותה לאחור?”.

אלבשן. ספר חובה למשפטנים צילום: עמית שעל

רשימת עשוקים

בדברים אלה מייחס המחבר את משפוט המחאה לנשיא בדימוס של בית המשפט העליון אהרן ברק. האחרון עודד את הארגונים החברתיים להיאבק בעוולות החברתיות בבג"ץ. כך רכש את מקומו ברשימה המכובדת של פרקליטי העשוקים שמונה אלבשן. החל בדמויות המופת, משפטנים כמהטמה גנדי, נלסון מנדלה וברק אובמה, שעיקר מאבקם היה מחוץ לאולם המשפט, וכלה בעורכי הדין שהקדישו את חייהם לקידום האומללים והמקוללים בתוך האולם - קלרנס דרו, שרה וודינגטון, תורגוד מרשל ואחרים.

אלבשן שייך לקטגוריה השנייה: עורכי הדין שבוחרים למה ולמי להקדיש את הקריירה שלהם. יש שיבחרו בנוחי דנקנרים של העולם, יש שיבחרו באיציק אברג'ילים. אלבשן בחר בוויקטוריה.

ויקטוריה (שם בדוי) היא אשה ענייה ונכה, אם יחידנית לשתי בנות שחברת החשמל ניתקה אותה מהזרם בגלל חוב של 3,000 שקל. הסיפור התאים לעתירה לבג"ץ, אלא שאלבשן מתאר את אחת הדילמות הקלאסיות של פרקליטי העשוקים: הקליניקה לסיוע משפטי היתה בקשר עם בכיר בחברת החשמל, שבמקרים קשים השיב לנזקקים את זרם החשמל לפנים משורת הדין.

השאלה היתה אם לבקש שוב את חסדו של אותו הבכיר או ללכת למשפט עקרוני שיאתגר את סמכות חברת החשמל לנתק לקוחות, בדומה לאיסור לנתק את החיבור למים בשל חוב. הדילמה הונחה לפתחה של ויקטוריה, והיא העדיפה לתת לבנותיה את החיבור המיידי לחום, לאור ולמקרר על פני המאבק המשפטי. התוצאה היתה שאמנם החשמל חזר, אבל אחרי חודשיים היא נותקה שוב.

מנגד, גם בית המשפט עלול לתסכל. "בתחום זה, של מלחמה בעוני", כותב אלבשן, "התגלה בית המשפט העליון כגורם שמרן שאינו ממהר להיכנס לנעליהן של רשויות אחרות ולהכריע במקומן, בייחוד בשאלות הכרוכות בנושאי תקציב". וזה מחזיר אותנו לשאלה אם מהפכת המשפט של ברק פגעה במאבק הזכויות החברתיות או תרמה לו.

בצד הישגים מסוימים נוצרה ציפייה לא ריאלית לישועת השופטים. ולצד הרטוריקה האוהדת של ברק כותב אלבשן על יחסם של שופטי ישראל לנעדרי הייצוג: "יחסם של השופטים כלפי הנתבעים היה פעמים רבות מחפיר. לא עניינה את שופטי ישראל עשיית הצדק, לא נגעה ללבם המצוקה נטולת הייצוג שזעקה באולמותיהם".

מאבק אישי

את אלבשן הכרתי כמתמחה של השופט יעקב טירקל בבית המשפט העליון. כבר אז הוא הוטרד מהיעדרה של תחנת אוטובוס ליד בית המשפט העליון. איך יכול להיות, נדנד אז לכולם, שהצדק לא רק שאינו נגיש לחלשים אלא גם להיכל הצדק הם לא יכולים להגיע. מאז הרחיב והעמיק את מעורבותו המעשית והעיונית במשפט החברתי. הספר משלב את הניסיון ההיסטורי במאבקי זכויות האדם המכוננים עם הניסיון האישי והישראלי.

הספר הוא חובה למשפטנים, אבל בעיקר לבני אדם בהנחה שיש חפיפה מסוימת בין שתי האוכלוסיות. המקצוע נתפס בו כשליחות חברתית שאלבשן נטל על עצמו, ויש בו תפיסה מפוכחת שהמשפט יכול להיות כלי לשינוי חברתי, אף שבדרך כלל הוא כלי לשימור כוחם של החזקים. פרקליטים חברתיים כאלבשן, דן יקיר, דפנה הולץ לכנר, נטע זיו, חסן ג'בארין, אפי מיכאלי ומיכאל ספרד נרתמו למאבק שנועד לטלטל סדרי עולם אלה ועל הדרך לחזק את דימוים המידרדר והמתרסק של המשפטנים ועורכי הדין.