לרפא את המוגלה ברשות השידור
הציבור הוא זה שצריך לתבוע את יישום המלצות ועדת לנדס, אך ראש הממשלה הוא זה שיקבל בסוף את ההחלטה הקשה
הפעם ניתנה לראש הממשלה מתנה של ממש, ארוזה היטב ומנוסחת להלכה. דו"ח ועדת לנדס הוא מיצוי של חוכמת ההמונים, של תובנות וידע של כל מי שעסק בתחום השידור, וכל מי שמבין את הצורך בשידור ציבורי של ממש.
גלעד ארדן מציג את מסקנות ועדת לנדס צילום: ששון תירם
רשות השידור כבר מזמן לא ממלאת את תפקידה הציבורי החשוב, והפכה לא רק למקום של בזבוז נוראי של כספי ציבור, אלא פצע פתוח, חשוף, מדמם ומעלה מוגלה, של כל החוליים של השרות הציבורי. תרבות ארגונית חולה, שגובלת בשחיתות, סכסוכים אישיים בלתי פוסקים, שערוריית האגרה, והעיקר: גוף ציבורי גדול, מסורבל ויקר, שמועל בתפקידו ולא נותן את השרות החשוב כל כך של תכני שידור עצמאיים, ביקורתיים, איכותיים, חדשניים ומאתגרים.
דווקא בעידן התקשורת הנוכחי יש חשיבות מיוחדת בקיומו של שידור ציבורי, שישמש אלטרנטיבה לשידור המסחרי, ולכוחם העולה של מפרסמים ובעלי הון המחזיקים באמצעי התקשורת. אולם, רשות השידור, השבויה במבנה ארגוני בלתי אפשרי, נתונה בצבת של השפעות פוליטיות, חסרה כלים לניהול, בלי מסורת של ממשל תאגידי, מנעה כל אפשרות לקיים שידור ציבורי של ממש. כספי האגרה זרמו לריק. ניצוצות של הפוטנציאל נראים לפעמים ברשת ב', שעדיין מתפקדת, בגלי צה"ל,
שהיא נס של ממש, ובטלוויזיה החינוכית תחת ניהולו הנמרץ של אלדד קובלנץ, אולם בכך אין די. טועים העיתונאים בקול ישראל הסבורים שמצבם טוב יותר מהערוץ הראשון. נכון, לרשת ב' יש עדיין מאזינים וגם כוחות עיתונאים עצמאיים, אך המחלה הארגונית נמצאת גם שם, וכך גם חוסר היכולת למלא את תפקידם כראוי. הם שרויים במאבקים אישיים בלתי פסוקים, במאמץ עקר לממש עצמאות ואי תלות, מול הנהלות, ומליאות מתחלפות ונגועות.
כולם יודעים מה צריך לעשות, אך כן, גם כאן זה כרוך בויתורים כואבים ובהחלטות קשות. קשה לשחרר עובדים מסורים, וקשה עוד יותר לשחרר את ההשפעה הפוליטית. איזו לשכה של ראש ממשלה תוותר על כלי תקשורת שעומד לרשותה.
הציבור הוא זה שצריך לתבוע את יישום המלצות ועדת לנדס, אך נתניהו הוא זה שיקבל בסוף את ההחלטה הקשה.
ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת מהבינתחומי הרצליה, לשעבר חבר מליאת רשות השידור, יו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור, והיועץ המשפטי לרשות השניה.
