"החיים היום טובים, והעולם רק ילך וישתפר"
פרופ' יואל מוקיר מסרב להצטרף לקינה של שאר הכלכלנים, ושוטח השקפה אופטימית מאוד על מצב האנושות: אי אפשר לנתח את מצבנו רק דרך המספרים, אנחנו נהנים משוק עבודה נוח ומשעות פנאי רבות יותר, ועומדים על ספו של מפנה טכנולוגי היסטורי, תקופה חדשה ואדירה. צריך רק להיזהר שאי־השוויון לא יקלקל הכל
07:3513.03.14
יש בעולם שינויי אקלים, יש עוני נורא, ותראו באיזה מצב דפוק נמצאות מדינות כמו אוקראינה, בנגלדש, קזחסטן ומדינות באפריקה", אומר פרופ' יואל מוקיר. "אבל בתור היסטוריון, מתפקידי להגיד: כן, העולם שאנחנו חיים בו באמת מחורבן, אבל בעבר היה גרוע יותר, בכל דרך שניתן למדוד".
"לא הכל אפשר למדוד", הוא מדגיש, "אתה לא יכול למדוד עד כמה אנשים היו מאושרים, כמה הם אהבו את המשפחה שלהם, כמה הם היו קשורים לקהילה ולכפר. אבל ניתן למדוד מה היתה תוחלת החיים, איזה שיעור מהילדים מתו בשנה הראשונה לחייהם, כמה שעות אנשים עבדו יחסית לשעות הפנאי שלהם, וגם מה הם עשו בשעות הפנאי. ובשעות הפנאי, חוץ מבני מעמד בורגני דק יחסית שהלך לתיאטרון וניגן מוזיקה, אנשים שתו ושיחקו קלפים. ותראה מה קורה היום - ישראלים, למשל, נוסעים לרומא, לווינה, ללונדון. במאה ה־18 מי חלם על דברים כאלה? אם נולדת באיזה כפר, זה מה שראית כל החיים שלך. מי הגיע לרומא או לסנט פרטסבורג? היום אנשים נוסעים, וגם מי שלא נוסע יכול להביא אליו הביתה דברים שפעם אי אפשר היה לחלום עליהם - אני יושב מול המחשב שלי, למשל, ורואה ציורים מקאראווג'ו ועד מונדריאן ברמת דיוק של צבע שלא שונה מאוד מהמקור, ושומע ברמקולים איכותיים כל אופרה. מכל הבחינות האלה החיים מעניינים יותר ומאתגרים יותר. החיים היום הרבה יותר טובים".
העתיד עידן חדש בפתח
התזכורת האופטימית הזאת עומדת בניגוד לרוח התקופה שבה אנחנו חיים. חמש שנים אחרי פרוץ המשבר הכלכלי הגלובלי, פסימיות עזה שורה על לא מעט כלכלנים, שמתחרים ביניהם על מציאת שם קליט לתקופת הדשדוש הנוכחית; "הקיפאון המתמשך" או "הקיפאון הגדול" הם שתיים מהאפשרויות המובילות כרגע. הכלכלנים האלה מביעים חשש עמוק שמשהו בסיסי השתבש בכלכלת המערב, שקצב הצמיחה הואט ושאף אחד לא מבטיח לנו שהוא יחזור לקדמותו.
הגישה הזאת הולכת לעתים קרובות יד ביד עם הטכנו־פסימיזם, הסבר שכורך את האטת הצמיחה בהאטת החדשנות ונשמע גם ממעמקי עמק הסיליקון. אפילו פיטר תיל, מאגדות העמק, שהמציא את פייפאל והשקיע בפייסבוק, אוהב להגיד: "רצינו מכוניות מעופפות, וקיבלנו 140 תווים". כשהכלכלה תקועה והחדשנות מתמקדת באפליקציות לטלפונים, אפשר להבין את החשש שאולי תור הזהב של הצמיחה אכן מאחורינו.
אבל מוקיר, היסטוריון כלכלי נודע, לא משתכנע. בחודשים האחרונים הוא אחד הקולות המעניינים יותר בוויכוח המתגבר בין האופטימיסטים לפסימסטים, שמתנהל מעל במות אקדמיות ובכלי התקשורת המרכזיים. ובצד האופטימי שלו, הוא אומר, הוא נמצא בחברה טובה. בדצמבר, למשל, הוא הציג את עמדתו בפני קבוצת השלושים - פורום הכלכלנים ומקבלי ההחלטות האקסקלוסיבי, שכולל את הנגיד האירופי מריו דראגי, חתן פרס נובל פרופ' פול קרוגמן, תכף המשנה לנגידה האמריקאית סטנלי פישר, הנגיד האמריקאי האגדי פול וולקר ואחרים - והתרשם שהם "באופן כללי יותר אופטימיים".
משתמש סלולרי בניירובי. "הטלפון הסלולרי מדגים כיצד מה שנראה במקום אחד לא מהותי, קריטי ביותר במקום אחר. באפריקה הבחירה היא לא בין טלפון קווי לסלולרי, אלא בין טלפון סלולרי לכלום. הם קונים, מוכרים ושוכרים בסלולרי, הם לא יכולים לחיות בלי זה" צילום: איי פי כעת, בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" משיקגו, שם הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מוקיר מבסס את האופטימיות שלו על פרספקטיבה היסטורית, וממליץ להתעלות מעל הרגע כדי להתבונן בתמונה רחבה יותר. גם בעידן השפל הגדול, בשנות השלושים של המאה הקודמת, הוא מזכיר, "היתה פסימיות נוראה, שהקפיטליזם הגיע לקצו ואין מה לעשות. אני חושב שכשהמשבר יחלוף, וכרגע נראה אור בקצה המנהרה, אנשים יהיו קצת יותר אופטימיים".
את האופטימיות הזאת הוא שואב לא רק מסופו המסתמן של המשבר, אלא מכך שלדעתו אנחנו עומדים בפתחו של עידן טוב יותר, לפחות כשמדובר בחדשנות האנושית. "אני לא יודע מה תהיה ההמצאה הגדולה הבאה, אבל אני בטוח שהדברים יקרו. התור הדיגיטלי יהיה לתור האנלוגי מה שתקופת הברזל היתה לתקופת האבן - אנחנו נכנסים לעולם אחר שבו היכולות שלנו והאפשרויות שלנו לא ניתנות להשוואה למה שהיה קודם".
התוצר לא מודד את העיקר
מוקיר (67) גדל בחיפה ולמד לתארים ראשון ושני בכלכלה באוניברסיטה העברית, בין היתר אצל פרופ' דן פטינקין, אבי מקצוע הכלכלה בישראל. משם המשיך לדוקטורט בייל, ובארבעת העשורים האחרונים הוא מלמד בנורת'ווסטרן, שם רכש לעצמו שם עולמי כהיסטוריון כלכלי. במקביל משמש מוקיר עמית בתוכנית סאקלר לחוקרים בכירים באוניברסיטת תל אביב, לאחרונה לימד גם במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובחודש מאי הקרוב יסגור מעגל כשיישא את הרצאת פטינקין, הרצאת הפתיחה של כנס האגודה הישראלית לכלכלה.
כשאני שואל על האוריינטציה הכלכלית שלו, מוקיר מגדיר את עצמו כ"איש מרכז מובהק". "ככל שאני בוחן יותר מה קרה במשק הסובייטי ובמזרח אירופה לפני 1990, אני נהיה חסיד גדול יותר של השוק החופשי, ואז אני בוחן מה קורה בארצות הברית ונהיה חסיד של תכנון כלכלי והתערבות ממשלתית. בינינו, שתי השיטות דפוקות, השאלה היא איזו דפוקה פחות. איכשהו אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים, אבל זה עולם שאף פעם לא יהיה מושלם. חצי תה חצי קפה, זה מה שכולנו שותים כל הזמן".
את הגישה המפוכחת הזאת מוקיר מביא גם לדיונים הכלכליים הרי הגורל שמתקיימים בימינו, והוא לא חושש לגשת עם יותר מקומץ ספקנות לנתונים הכלכליים שכל צד מנופף בהם. למשל התוצר. אחד הנתונים שהפסימיסטים מדגישים הוא הקצב האטי שבו צומח התוצר לנפש. אלא שמוקיר מסביר שלנתונים כמו תוצר אין הרבה משמעות בטווח הארוך. "קח למשל את ההמצאה החשובה ביותר מבחינת איכות החיים ותוחלת החיים במאה ה־20: האנטיביוטיקה, שהומצאה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. בכמה היא העלתה את התמ"ג או את הפריון? אני לא חושב שניתן למדוד את זה. המחיר של אנטיביוטיקה נמוך מאוד והיקף השימוש בה לא גדול דיו להשפיע על החשבונות הלאומיים. אבל מי היה מוכן לחיות בלעדיה? השיפור באיכות החיים הוא ענק.
"תחשוב למשל על היכולת שלנו ליצור קשר עם בני אדם בכל מקום אחר. ביני לבינך כרגע יש מרחק של עשרת אלפים קילומטרים, אבל אנחנו שומעים זה את זה באמצעות סקייפ כאילו אנחנו באותו החדר, וזה לא עולה לנו גרוש. לפני 50 שנה האפשרות הזאת לא היתה קיימת, ויש עוד מבחר מוצרים שאי אפשר היה להעלות אז על הדעת. אפילו משחקי מחשב - האם ההוצאה על משחקי מחשב באמת משקפת את השינוי שהם עשו בחיים של אנשים? ודאי שלא. לכן המדדים השגרתיים שלנו, שבנויים על משק שמייצר חיטה או פלדה, לא עובדים במשק שבו מוצרים ושירותים חדשים נכנסים לפעולה מדי שנה".
הטכנולוגיה תשתכלל בקצב שרק יתגבר
ובכל זאת, גם אם אין טעם להשוות את התוצר לפני 50 שנה לתוצר היום, אפשר להשוות את התוצר בשנה שעברה לתוצר השנה. ובשנים האחרונות מסתמנת מגמה ברורה: התוצר לנפש גדל בקצב אטי מבעבר. מוקיר מכיר בעובדה הזאת, ומסביר שיכול להיות שמהפכת המחשוב מתחילה למצות את עצמה, "ועכשיו צריך לחכות לגל הבא של שיפורים טכנולוגיים". זו בעצם נקודת המחלוקת העיקרית בין מוקיר לפסימיסטים: הוא משוכנע שגל החדשנות הזה יגיע.
פרופ' יואל מוקיר באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "בינינו, שתי השיטות דפוקות, השאלה היא איזו דפוקה פחות" צילום: Jose More Photography "בכל דור ודור קמים אנשים שאומרים 'זה נכון שעד עכשיו היו לנו הישגים גדולים, אבל כל מה שאפשר היה להמציא כבר הומצא ועכשיו נותר רק לסגור את החורים'", הוא אומר. "בפועל, כל פעם מגיעה התפרצות טכנולוגית מכיוון אחר, שאיש לא צפה. הרי כל הרעיון של שיפורים טכנולוגיים הוא שקורים דברים שלא מצפים להם: אם ניתן היה לחזות אותם מראש היו ממציאים אותם קודם".
זאת אחת הטענות העיקריות שמשמיע מוקיר נגד פרופ' רוברט גורדון, עמיתו מנורת'ווסטרן, אחד הכלכלנים שמובילים את הקו הפסימיסטי ומי שהציג את הגישה הזאת במפגש של קבוצת השלושים. גורדון הכה גלים בשנה האחרונה, כשטען שבעשרות השנים הבאות העולם המערבי יצמח בקצב נמוך דרמטית מבעבר, בין השאר בעקבות האטת הקידמה הטכנולוגית. "אני לא יכול להגיד מאיפה השיפורים הטכנולוגיים יבואו", מדגיש שוב מוקיר אבל ממהר להוסיף: "אני כן יכול להגיד שאני חושב שיש בסיס רציני מאוד להנחה שהשיפורים הטכנולוגיים לא רק יימשכו בקצב דומה לזה שראינו עד כה, אלא גם יהיו מואצים, מהירים מבעבר".
מאיפה הביטחון שנמשיך לחדש? מוקיר מונה שורה ארוכה של גורמים שהופכים את העידן הנוכחי לעידן הזהב של החדשנות. למשל, העובדה שבניגוד לעבר חדשנות היא משהו שאנחנו מעודדים. "אנשים כמו גלילאו וקופרניקוס פחדו פחד מוות שיעמידו אותם לדין על כפירה", הוא מזכיר. "היום הרעיון של כפירה או חילול קודש כמעט לא קיים". להפך - כיום למי שמחדש יש סיכוי לא רע להתעשר, לזכות בנובל או לפחות לקבל קביעות באוניברסיטה.
מכונות כרטיסים אוטומטיות בלונדון. "מן הסתם בעוד 50 שנה כל מיני עבודות, ובעיקר עבודות מעצבנות ומשעממות, ייעשו רק בידי מכונות, ולדעתי זה רק שיפור. תחשוב על אדם שמוכר כרטיסי רכבת או אוטובוס. היום כבר כמעט אין כאלה. זה הפסד חברתי? זה היה ג'וב מחורבן" צילום: בלומברג
והנה גורם נוסף, חשוב יותר: הטכנולוגיה והמדע דוחפים זה את זה קדימה. לידת האסטרונומיה המודרנית וגם גילוי החיידקים, למשל, נשענו שניהם על התפתחויות בתחום העדשות. "המדע מתפתח לא רק כי אנשים סקרנים, אלא גם כי יש כלים חדשים. מהכלים שאפשרו לנו לפצח את הגנום ועד לטלסקופ האבל, בכל תחום שהמדע עוסק בו הכלים שעומדים לרשותו כיום חזקים הרבה יותר מלפני 30-20 שנה, ומהבחינה הזאת המדע עומד בפני התפוצצות שעוד לא ראינו".
להשלמת התמונה הוא מציין את היכולת חסרת התקדים שלנו לגשת לידע האנושי בכל רגע ומכל מקום, לשלוף אותו בקלות באמצעות מנועי חיפוש. "היכולת לגשת במהירות ובמחיר זניח לידע שנמצא אצל אנשים אחרים, בספרים, במאמרים, היא קריטית", הוא אומר, "ותוביל לכך שהשיפורים הטכנולוגיים יילכו ויתרבו. דברים חדשים ימשיכו להופיע בקצב הולך וגובר, כי המדע שמונח מאחורי זה הולך ומתפתח בקצב הולך וגובר. זו הטענה שלי".
השטויות מקדמות אותנו מאוד
אני מנסה להקשות על מוקיר באמצעות הטענה המתבקשת שלפיה מיטב המוחות עסוקים כיום בשטויות. אפילו חתן פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ פרסם השבוע מאמר שבו כתב: "אי אפשר להתחמק מהתחושה הלא נוחה שבסופו של דבר התרומה של החידושים הטכנולוגיים האחרונים לצמיחה ארוכת הטווח קטנה ממה שהנלהבים טוענים". שטיגליץ התייחס בעיקר לפייסבוק וטוויטר, אבל רשימת החידושים הטכנולוגיים שאפשר להגדיר כ"לא מהותיים" מתארכת מיום ליום, מסטארט־אפ לסטארט־אפ.
"אני לא יודע מה זה דבר מהותי או לא מהותי", אומר מוקיר. "אני לא משתמש בטוויטר או בפייסבוק, אבל כל התלמידים שלי משתמשים בזה ובשבילם זה דבר מהותי מאוד. אם צרכן רוצה מוצר מסוים, אני לא חושב שתפקידו של הכלכלן להגיד לו 'קנית משהו אבל אתה לא באמת צריך את זה'. אני לא משחק במשחקי וידיאו וגם אין לי זמן לזה, אבל התלמידים שלי משחקים, וכולם פה יושבים בבית עם אקס בוקס. אז אני אגיד שזה לא מהותי? מה אני יודע? אנשים בוחרים מה שהם רוצים.
"נוסף לכך, כבן אדם שלפני כמה שנים השתילו לו ירך ממתכת אני יכול להגיד שהטכנולוגיה התקדמה בצורה כזו שכיום אני רוכב על אופניים לעבודה והולך פעמיים בשבוע לבריכה, בעוד שלפני 30 שנה הייתי יושב בכיסא גלגלים. וזה מהותי לדעתי".
"זמנים מודרניים", הביטוי התרבותי הכי מוכר של עולם העבודה המתועש, שמשתנה ממש עכשיו. "אנחנו חושבים במושגים נוקשים מדי מה זה ג'וב ומה זו עבודה. עצם הרעיון שאתה מועסק בידי מעביד יחיד, שאתה מתייצב אצלו בכל בוקר, הוא דבר יחסית חדש. כיום זה דועך, וכל רעיון העבודה משתנה" צילום: איי אף פי באופן כללי, מדגיש מוקיר, צריך להסתכל על הדברים מנקודת מבט רחבה. "מה שנראה במקום אחד לא מהותי, קריטי ביותר במקום אחר", הוא אומר, "יש שינויים טכנולוגיים שבמערב לא נראים קריטיים, כמו הטלפון הסלולרי. באפריקה הבחירה היא לא בין טלפון קווי לסלולרי, אלא בין טלפון סלולרי לכלום. כל החיים שלהם בסלולרי - הם קונים, מוכרים ושוכרים בסלולרי, הם לא יכולים לחיות בלי זה".
לסיום הוא מזכיר שגם חידושים שנראים לא מהותיים יכולים לחולל שינוי עמוק. הוא מדבר, למשל, על אתרי שיתוף כמו airbnb, שמאפשר לשכור חדר בעיר זרה מאנשים פרטיים. מוקיר מספר שאפילו הוא ואשתו, שבמשך עשרות שנים מרבים לטייל בעולם, התחילו להשתמש בשירות. "זה דבר מהמם. זה שוק שקשה לפתח, כי הוא דורש אמון בין אנשים שלא מכירים זה את זה, אבל האתר לא רק יוצר קשר אינפורמטיבי בין שוכר למשכיר. הוא מנסה ליצור אמון ביניהם - כל אחד יודע שלשני לא כדאי לדפוק אותו. מהבחינה הזאת יש התקדמות גדולה בתפיסה. זה קורה לא רק עם דירות, אלא גם למשל עם מכוניות - יש אתרים לאנשים שרוצים לחלוק נסיעה עם אחרים. פעם אנשים עשו את זה רק עם מכרים או חברים לעבודה, היום עושים את זה עם זרים. זה חוסך אנרגיה, מקטין את הזיהום, אלה לא דברים של מה בכך".
ועדיין, מוקיר מקנח, "פייסבוק ומשחקי וידיאו הם הקצפת שעל העוגה". לדעתו, המשימה המרכזית של הטכנולוגיה כיום היא להתמודד עם ההתחממות הגלובלית: "אנחנו עומדים בפני משבר אקולוגי שאין כדוגמתו, והדרך היחידה לפתור אותו היא בעזרת טכנולוגיה. זה אתגר עצום".
עולם התעסוקה מתפתח תמיד, לא רק עכשיו
באופן פרדוקסלי, אותם אנשים שטוענים כי החדשנות האטה גם מדברים על הפחד מרובוטים. כלכלנים מובילים כמו פרופ' טיילר קאוון מזהירים שהצמיחה עתידה להאט, אבל גם מתריעים שהרבה מאוד אנשים בכלל לא ייהנו מהצמיחה כי הרובוטים ייקחו את העבודה שלהם.
מוקיר מזכיר שלא מדובר בחשש חדש: "פעם 85% מהאנשים בעולם עסקו בחקלאות. אם היית נולד בימי הביניים, רוב הסיכויים הם שהיית גדל להיות חקלאי. היום שיעור המועסקים בחקלאות בעולם המתקדם הוא 2%-5%. אם היית בא למישהו בשנת 1700 ואומר לו 'שמע, מכונות ייקחו את העבודה של החקלאים', הוא היה אומר 'מה אנחנו נעשה?!'. אחר כך אנשים התחילו לעבוד בתעשייה, ובעשורים האחרונים גם התיעוש עובר את אותו התהליך: אנשים נזרקים מהתעשייה כי מחליפות אותם כל מיני מכונות. הם הולכים לעבוד בתחום השירותים, וגם בתעשייה הזאת מתרחש אותו הדבר - יש תהליכים שהמכונות יכולות לבצע טוב לפחות כמו בני אדם, והעובדים צריכים לחפש תעסוקה חדשה. אבל עד עכשיו תמיד נמצאו תעסוקות חדשות. אם תסתכל על רשימת מקצועות מלפני מאה שנה לא תמצא 'קצין אבטחת אינטרנט' או 'מפתח משחקי מחשב'. היום, כשאתה מסתובב בעיר אמריקאית, בכל פינת רחוב יש חנות אקופונקטורה. ב־1914 לא היתה אקופונקטורה. דברים חדשים יימצאו".
מוקיר לא מכחיש את העובדה שהמכונות נוגסות ביכולת של בני האדם למצוא עבודה, אבל הוא מזכיר התפתחות מתמשכת שמפצה על כך, לפחות חלקית: אנחנו פשוט עובדים פחות. "יש ירידה במספר שעות העבודה של האדם הממוצע בעולם המפותח. רוב העובדים נהנים מחופשות ארוכות יותר, משבוע עבודה בן חמישה ימים ולא שישה, ומפרישה לגמלאות בשנות השישים לחייהם, מה שאי אפשר היה להעלות על הדעת לפני מאה שנה. כיום גם מתחילים לעבוד בגיל מבוגר יותר, רובנו הולכים לאוניברסיטה - בישראל יש גם שלוש שנות שירות בצבא, ואחר כך נוסעים לבוליביה או לתאילנד - ואחרי תואר ראשון עושים מאסטר, ואז נכנסים לשוק העבודה בגיל 27, משהו כזה. פעם אנשים התחילו לעבוד בגיל 17 או 18. כך שמצד אחד הביקוש לעובדים יורד, ומהצד השני היצע העובדים קטן כי אנשים עובדים פחות.
"מעבר לזה, אנחנו חושבים במושגים נוקשים מדי מה זה ג'וב ומה זו עבודה. עצם הרעיון שאתה מועסק בידי מעביד יחיד, שאתה מתייצב אצלו בכל בוקר בבית החרושת, בחנות או באוניברסיטה ועובד משמונה וחצי עד ארבע, הוא דבר יחסית חדש. זה כמעט לא היה קיים בעולם לפני 1750. צורת העבודה הזאת היא תולדה של המהפכה התעשייתית, שיצרה את בית החרושת, והיא זלגה לענפים אחרים. כיום שיטת בתי החרושת דועכת, ויותר אנשים עובדים איפה שהם רוצים ומתי שהם רוצים. זה משנה לחלוטין את כל רעיון העבודה. יהיה קשה יותר ויותר להגדיר מה המקצוע שלך או בשביל מי אתה עובד. הרעיון של יחסי עובד ומעביד ארוכי טווח הולך ונעלם, וזה ישנה את כל רעיון העבודה".
פנאי ועבודה משתנים לטובתנו
מוקיר מסרב לקונן על היעלמותם של מקצועות מסוימים לא רק משום שהוא יודע שיימצאו חדשים, אלא גם משום שעולם התעסוקה עובר אבולוציה כזאת שבה מקצועות מסוימים, ובכן, פשוט צריכים להיעלם לטובת כל המעורבים בעניין. "מן הסתם בעוד 50 שנה כל מיני עבודות, ובעיקר עבודות מעצבנות ומשעממות, ייעשו רק בידי מכונות, ולדעתי זה רק שיפור. יש מאות ג'ובים שנראים לי משעממים עד דמעות. תחשוב על אדם שמוכר כרטיסים לרכבת התחתית או לאוטובוס. זה מונוטוני בצורה בלתי רגילה. היום כבר כמעט אין מקצועות כאלה, הכל עושות מכונות. זה הפסד חברתי? זה היה ג'וב מחורבן. אולי לאדם הזה יימצא ג'וב יותר מעניין?".
ובכל זאת, יהיו אנשים שייפלטו לגמרי משוק העבודה בגלל הטכנולוגיה.
"חלק מהם ייהנו מיותר פנאי, ואז תיווצר בעיה אחרת - נצטרך לדאוג להם להכנסה. אבל זו כשלעצמה בעיה כלכלית שהיא לא בלתי פתירה. יהיו יותר אנשים שלא יעבדו ויחיו חיי פנאי. ואל תשכח שפנאי זה לא מה שהיה פעם. אתה לא יושב בבית ומשתעמם וחי חיים ריקים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו ליהנות יותר מהפנאי: למשל, היום אני יכול ללחוץ על כפתור ולראות על המסך בבית כל סרט שבא לי. לא מטריד אותי עולם שבו היחידים שעובדים בו הם רובוטים, בשבילי זו אוטופיה. איפה כתוב שלעבוד זה תמיד דבר טוב? זו מין תפיסה קלוויניסטית, שלפיה מי שלא עובד לא עושה משהו חשוב.
"זה נכון שיהיו בעיות מעבר. לא יהיה מעבר חלק לעולם החדש. זה דבר שאף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. שינוי טכנולוגי תמיד כואב, כי יש אנשים שמצבם מורע בעקבות הפיתוחים. היכולות שלהם וההתמחויות שלהם הופכות להיות לא נחוצות. אתה יושב לפני שוקת שבורה ואומר 'כל החיים שלי הייתי מומחה לשח, ועכשיו יש תוכנת מחשב שמשחקת שח יותר טוב ממני, אז כל מה שהשקעתי בו כל החיים הלך לאבדון'. וכנ"ל עשרות מקצועות. אבל זה תמיד היה ככה. זה מחיר הקידמה".
הבעיה האי־שוויון עלול להרוס הכל
העתיד, אם כן, נראה מבטיח. ולא, לא רק בהשוואה למציאות הכלכלית של לפני מאה או 400 שנה. מוקיר מסרב להצטרף לתפיסה הרווחת כיום שלפיה לצעירים בימינו אין סיכוי להגיע רמת החיים של הוריהם. "זוהי תחושה זמנית שנובעת מן המשבר הנוכחי. מבחינות מסוימות סל התצרוכת של הצעירים האלה יהיה שונה משל הוריהם, אך לא פחוּת ולא נחוּת. הם יחיו יותר שנים, יסבלו פחות ממחלות, ייסעו יותר ברחבי העולם ותהיה להם גישה משופרת לאין ערוך לאינפורמציה ותקשורת עם אנשים אחרים. האוכל שהם יאכלו יהיה טוב יותר - תאמין לי, אני זוכר. יכול להיות שהדיור במקומות נבחרים כמו גוש דן או ברצלונה או סן פרנסיסקו יהיה יקר יותר, אך מחירים אלה משקפים דווקא את השגשוג. אני לא מזיל דמעה על הדור הצעיר היום: כאדם שגדל בשנות החמישים והשישים, אין לי ספק קל שבקלים שברוב ההיבטים חייהם יהיו טובים יותר משלי".
אבל בשלב זה מוקיר מסייג את התמונה החיובית שהוא מציג, ומוסיף לה גוונים קודרים יותר. "אם מבחינה טכנולוגית־כלכלית אני אופטימיסט, הרי שמבחינה פוליטית־מוסדית אני רואה עננים מאוד מאוד כהים באופק". הוא מודאג, למשל, מאי־השוויון הגובר. אמנם הצורך לספק לאנשים פרנסה בעידן הרובוטים הוא "בעיה כלכלית לא בלתי פתירה" כהגדרתו, אבל אף אחד לא מבטיח שהיא באמת תיפתר. ואם לא נפתור אותה, כל העסק עלול לעמוד בסכנה.
"הרובוטים, המכונות והמכשירים שיעשו את העבודה הם בבעלות של מישהו. ואם הבעלים שלהם יקבלו את כל הרנטה, אז ההכנסה מכל התוצר תלך למתי מעט וזה כמובן לא רצוי. בכל המדינות המתועשות יש החרפה רצינית באי־השוויון בחלוקת ההכנסות, וזה מדאיג מאוד. אני חושב שהמצב בישראל לא טוב יותר מבארצות הברית, ויש פער מתרחב בין עניים לעשירים. הפער הזה הוא בעיה כלכלית וחברתית אדירה.
"בעבר התמודדו במערב עם הפער הזה בפשטות: בחרו בממשלות שדאגו שחלק מההכנסות של העשירים יעברו לעניים, למשל על ידי מס הכנסה פרוגרסיבי או על ידי הוצאות גדולות של הממשלה על חינוך להמונים ופרויקטים ציבוריים אחרים. כך שהבעיות האלה לא בלתי פתירות, אבל החשש שלי הוא שלא נפתור אותן - אני לא רואה למשל שבארצות הברית או באירופה מתמודדים עם אי־השוויון - וזה עלול להוביל לקשיים פוליטיים וחברתיים גדולים.
"מהבחינה הזאת, אם כן, אני לא בטוח שהעתיד ורוד כל כך. אני לא בטוח שאנחנו מסוגלים להתמודד עם אי־השוויון, ואני יכול לתאר לעצמי עולם שבו הטכנולוגיה יוצרת פערים כאלה שכחברה אנחנו אומרים 'טוב, אנחנו לא רוצים יותר את הטכנולוגיה' וחוזרים לעולם שבו כל חדשן יועמד לדין. היו דברים מעולם. כשאירופה היתה בימי הביניים, למשל, סין היתה מדינה מתקדמת טכנולוגית, עד שיום אחד הקיסרות הודיעה שחידושים לא רצויים יותר ומה שהיה הוא שיהיה. האם אני רואה את זה קורה מחר או מחרתיים? לא. אבל אם הפערים יישארו בעינם, לא ניתן לצפות מה יהיו התוצאות הפוליטיות, וזה מטריד אותי מאוד".
ובאופן כללי, מוסיף מוקיר, הוא מפחד ש"מבחינה פוליטית משהו יידפק. גם זה כבר קרה בעבר: בין 1880 ל־1914 העולם הלך לקראת אינטגרציה וצמיחה כלכלית חסרת תקדים, ופתאום באוגוסט 1914 הבניין התמוטט, ובמשך 40 שנה שרר מצב שמכל הבחינות - פוליטית, כלכלית וחברתית - היה אסון. אמא שלי נולדה ב־1909, וחלק גדול מהחיים שלה חיה בעולם מחורבן: מלחמות העולם, השפל הגדול, קיצוב. לפחות עד אמצע שנות החמישים היא חיה חיים קשים. כך שאם מחר פורצת מלחמה באירופה, בגלל אוקראינה או משהו אחר, יכול להיות שכל מה שאמרתי לך לא נכון".
"אי אפשר לשלול את הדברים. האנושות הראתה היסטורית, השכם והערב, שהיא מסוגלת לבנות מבנה נפלא של צמיחה כלכלית, של שגשוג, של פיתוח טכנולוגי, ואחר כך להרוס אותו בלי סיבה טובה", הוא אומר. "זה קרה ב־1914, זה מה שהסינים עשו לעצמם בתקופת שושלת צ'ינג, זה מה שהמוסלמים עשו לעצמם במאה ה־12, גם הרומאים הרסו את האימפריה מבפנים. ההיסטוריה היא לא סיפור שיש לו הפי אנדינג".
