מברכים על ה(כמעט) מוגמר

אדוארדו אלשטיין נישק את יועצו, עו"ד שאול צאנג, ואיחל מזל טוב. במשך כל הדיון הם שוחחו בספרדית תוך האזנה לתרגום של דברי השופט מידי נציגו של אלשטיין בישראל, שולם לפידות. דקות לאחר מכן הוגש לו הטלפון, ואלשטיין שוב איחל מזל טוב, הפעם לשותפו מוטי בן־משה.

התחושה היתה שהסאגה נגמרה, אם כי לנוחי דנקנר יש עדיין תקווה בדמות הערעור בבית המשפט העליון ב־14 במאי. הנאמנים ביקשו לבצע את סגירת העיסקה שבוע קודם, ב־7 במאי, כנראה מתוך מחשבה כי הסיכוי שמישהו יחזיר את הגלגל לאחור אחרי הקלואוזינג הוא אפסי. חדי עין יכלו להיווכח כי לראשונה אולמן וגבאי ישבו זה לצד זה, אות להפשרת היחסים ביניהם.

המכשול שנותר עתה, מלבד הסיכוי לערעור בעליון, מצוי בידי רשות ני"ע. זו טרם החליטה איזה גילוי לבקש מבן־משה ואלשטיין. במקום להתבצע תחת אקסטרה הולדינג ואקסטרה אנרג'י של בן־משה, יתממש ההסדר תחת תאגיד ייעודי משותף בבעלות השניים. המשמעות היא שאם הם ירצו לסגת מהשקעת חצי מיליארד השקלים האחרונים בהצעת הרכש, מחזיקי האג"ח ימצאו עצמם מול תאגיד ריק מתוכן.

אבל זה נושא לדיון בעוד שנה וחצי, אם בכלל. בינתיים בן־משה ואלשטיין מזרימים כסף: 300 מיליון להנפקת הזכויות ו־650 מיליון שקל שיועברו בחלקם לנושים ובחלקם לקופת אי.די.בי פיתוח, תלוי בעסקת כלל. לאולמן ולגבאי זה מספיק. הנושים והרשות יצטרכו להחליט אם להתעקש על כך שהשניים יעמדו אישית מאחורי ההסדר או להסתפק בחברה הייעודית.

בעל השליטה הישן ובעל השליטה החדש. דנקנר ואלשטיין צילום: אוראל כהן