ואולי דווקא ניצחנו?

נשמע ורוד וקיצוני מדי? בספרו החדש, "The Zero Marginal Cost Society", ובתרגום חופשי של שמו המלא: "עלות שולית - אפס: האינטרנט של החפצים, ההמונים המשתפים וליקוי החמה של הקפיטליזם", הוא משרטט את מפת הדרכים לעתיד הזה, ואת המסע שלדעתו כבר החל.

מדפסת תלת ממד. מה יהיה עלינו כחברה כשרובוטים ומדפסות תלת־ממד יהיו נפוצים כמו מכשירים סלולריים

זו לא הפעם הראשונה שלו. ב־1996 הוא פרסם את הספר "The End of Work", שחזה את המשבר המתמשך של אובדן מיליוני משרות בעולם עקב שינויים טכנולוגיים ועליית כוח העבודה באסיה. עוד קודם לכן הוא פרסם את "Beyond Beef", ובו טען שתעשיית הבשר האמריקאית היא בזבזנית ומלאה אבסורדים שיאלצו אותה להשתנות. בשנים האחרונות המחאות, הביקורת והלחצים עליה מקבלים תנופה עולמית. ב־2001 הוא פרסם את "The Age of Access", שטען שענקיות הכלכלה הבאות יהיו אלה שמספקות חוויות וארגון מידע, ולא מוצרים גשמיים. ספרו ניבא את עליית גוגל ופייסבוק, והרבה מהשינויים שעולם העסקים עובר כיום. בין לבין הוא פרסם ספרים שחזו פריחה של תעשיית אנרגיה מבוססת מימן וזינוק בביוטכנולוגיה.

ומה עומד מאחורי הקביעה הנועזת הנוכחית שלו? אם ב־1989 היו אומרים לנו שבעוד רבע מאה מכשיר בגודל כף היד יוכל להציג את מרבית הידע האנושי, לתקשר בזמן אמת בטקסט, צליל או וידיאו עם כל המכרים; או אם היו מתארים עתיד כזה שבו כל אחד יכול יהיה להקים בחינם כלי תקשורת פרטי, להשמיע את דעותיו למאות מיליוני בני אדם ואפילו להפוך את החתול שלו לסלבריטי עולמי ורווחי לבעליו, בוודאי היינו מניעים את הראש באי־אמון. כיום זאת מציאות.

מה אם יאמרו לנו שבעוד רבע מאה מהיום כל האנרגיה הדרושה לנו, מחשמל עד דלק לנסיעה, תהיה זמינה לכולם ובחינם? למעשה, כבר היום התחזית הזאת מתחילה להתקיים: העלות השולית של אנרגיה מתחדשת לייצור חשמל נושקת לחינם, ממש כמו עלויות התקשורת החדשות.

ריפקין מתאר את ימינו כתקופת מאבק בין מי שרוצים לשמר את ריכוזי הכוח, כגון תעשיות הקולנוע, ההוצאה לאור, ההשכלה, ייצור האנרגיה וייצור החפצים, לבין המציאות הבלתי נמנעת של טכנולוגיה שנעשית יותר ויותר נגישה וזולה: כמו שהאינטרנט מחה מההיסטוריה את כל רשתות המידע הממוחשב והממוסחר שקדמו לו - הטלטקסט היא רק אחת מני רבות - כך תפוצת מדפסות התלת־ממד, התקדמות בטכנולוגיות הפקת אנרגיית שמש ורוח, התפוצה של אלגוריתמים חכמים, האפשרויות ליצור ולהפיץ לבד סרטים וספרים - כולם יירשו במוקדם או במאוחר את התעשיות הכלכליות הכבדות והמסורבלות, ויחליפו אותן ואת המחסור המזויף במציאות שופעת, ב"ויקיפדיה" של העולם האמיתי.

האופטימיות של ריפקין מזכירה לרגע את הסוציאליסטים האוטופיים של המאה ה־19, שחזו שהמהפכה התעשייתית תשחרר את בני האדם מעול העבודה ותיצור חיים מתגמלים של שפע ופנאי, שבהם כל אדם יהיה חופשי להתרכז ביצירתיות והקידום האחווה האנושית. החזון ההוא התגשם, אם להתבטא בעדינות, באופן חלקי בלבד. האומנם האפשרות לשחרור מתלות בבעלי כוח אכן מבטיחה שחרור כזה? האומנם ייעלמו תאוות הבצע ואלה שמוכשרים יותר בסיפוקה? אבל גם מעמדה פקפקנית כדאי לקרוא את דבריו, ולו רק בשביל רגע של תקווה.