"הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע"
פירמידת הגילאים הישראלית התרסקה, בקרוב לא יהיו מספיק אנשים בגיל העבודה לתמוך בזקנים ובילדים, וזה עלול להיגמר בבריחת הצעירים לחו"ל ובפנתרים שחורים קשישים ברחובות. שיחה מאלפת עם הדמוגרף ד"ר אליהו בן משה, החוקר המוביל בישראל בתחום שגם אובמה הבין שיחרוץ את עתיד העולם
ככל הנראה לא הרגשתם, אבל ב־2010 החיים שלכם חצו את קו פרשת המים. מאז אותה שנה שיעור האנשים במדינת ישראל שנמצאים בגילאי העבודה - כלומר, בני 25 עד 64 - נמצא במגמת ירידה. מאותו רגע ישראל התחילה להזדקן במהירות, ובעתיד הנראה לעין המגמה הזאת לא עתידה להשתנות.
במקביל, בשני העשורים הקרובים עתיד מספר הזקנים (מעל גיל 65) להכפיל את עצמו. אחרי שני עשורים של קיפאון בשיעור הזקנים, שיעורם מכלל האוכלוסייה בשני העשורים הבאים יזנק מ־10% ל־14%. מדובר בגידול אדיר בפרק זמן קצר מאוד.
זה עשוי להישמע כמו אוסף נתונים משעממים, אבל המשמעות שלהם אדירה. אנשים שאינם עובדים - זקנים או ילדים - תלויים בכך שמישהו יוכל לפרנס אותם. ומכיוון ששיעורם של האנשים העובדים הולך וקטן, העול שיוטל על כתפיהם ילך ויגדל: גם לדאוג לפרנסתם שלהם, גם לכלכל את הלא־עובדים ההולכים ומתרבים, וגם לדאוג שהמשק ימשיך לצמוח בקצב גבוה, אחרת רמת החיים של כולם תרד. איך אפשר לעשות את זה? זו שאלה שהתשובה לה חורצת גורלות. ברוכים הבאים לעתיד שלכם. הוא כבר כאן.
השמיכה כל כך קצרה, תכף הרגליים יהיו בחוץ
"יחס התלות גדל", מנסח זאת בלקוניות ד"ר אליהו בן משה. הוא מדבר על היחס שמתאר כמה אנשים בגילאי העבודה יש לעומת אנשים שאינם בגילאי העבודה: "כיום כל ארבעה ישראלים בגילאי העבודה תומכים בזקן אחד. בתוך שני עשורים וחצי הנטל יגדל ויהיו רק שלושה אנשים בגילאי העבודה שיתמכו בכל זקן".
בן משה הוא הנציג הישראלי הבולט ביותר בתחום הלוהט של הדמוגרפיה. תחום המחקר שסבל לאורך שנים מקונוטציה של מקצוע עבש, נחלתם של סטטיסטיקאים חמורי סבר, מתבסס בשנים האחרונות כאחת הפרקטיקות האפקטיביות והחשובות ביותר לחיזוי חברתי וכלכלי. ההבנה שיותר מכל כוח אחר, הכוח של המנוע הדמוגרפי עומד לשנות ללא הכר את החברה הישראלית - בדיוק כפי שקורה ביפן, בארצות הברית, בסין ובאירופה - הפכה את בן משה וחבריו לחוקרים מרכזיים שתובנותיהם חורצות גורלות.
בן משה הוא כנראה בכיר הדמוגרפים שפועלים כיום בישראל. אחרי שלמד אצל דב פרידלנדר ("הדמוגרף הישראלי החשוב ביותר"), ואחרי שכסמנכ"ל בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היה אחראי על מפקדי האוכלוסין, מאז 2005 עורך בן משה באופן עצמאי ניתוחים בעבור גופי הממשלה השונים.
בשנים האחרונות, אחרי שהאסימון נפל אצל מקבלי ההחלטות, בן משה נקרא שוב ושוב לממשלה כדי לנתח מה עתיד לקרות פה. ב־2011 הוא סיפק למשרד הכלכלה תחזית רחבת היקף לשוק העבודה ל־30 השנים הקרובות; אחר כך ייעץ לביטוח לאומי בשאלה האקוטית בעוד כמה שנים ייגמר לו הכסף; ובאוקטובר האחרון השלים מחקר מעמיק שמספק תחזית דמוגרפית רחבת היקף ל־100 השנים הקרובות. כל הנתונים בכתבה הזאת לקוחים מהמחקר הזה, ומתפרסמים כאן לראשונה.
ד"ר אליהו בן משה. "העניין עם דמוגרפיה הוא שמה שהולך לקרות למעשה כבר קרה" צילום: תומי הרפז מטבע הדברים תחזיות ל־100 שנה אינן מתיימרות להיות מדויקות, אלא רק לספק טווחי הסתברות לתרחישים מסוימים. אבל שלושת העשורים הקרובים, כפי שבן משה מבהיר שוב ושוב, עומדים להיראות די בוודאות כמו שהוא חוזה, מהסיבה הפשוטה שכל האנשים שהמחקר עוסק בהם כבר נולדו. לא צריך לדמיין אותם. כמו שהוא אוהב לומר, "זה כבר קרה".
"מה שמובטח הוא ירידה מתמשכת בקצב הגידול של כוח העבודה", אומר בן משה. "אנחנו נכנסים לתהליך של הזדקנות האוכלוסייה כמו במדינות המפותחות, אבל להן יש יתרון בדמות שיעור נמוך יותר של ילדים - הן לא צריכות להשקיע כמונו בחינוך וכו'.
כשהאוכלוסייה מתחילה להזדקן, המשאבים מופנים באופן טבעי לזקנים. ומכיוון שמדובר בתקציבים מוגבלים, השמיכה הופכת להיות קצרה מאוד, תכף הרגליים שלנו יהיו ממש בחוץ. ברגע שנתחיל למשוך תקציבים כדי להתמודד עם ההזדקנות, יהיה חסר יותר לזוגות הצעירים.
"הייתי בהפגנות ב־2011 ברחובות וכאב לי הלב. ראיתי את הזוגות הצעירים חושבים שהם הולכים לשנות משהו, ואני זוכר שאמרתי לעצמי: 'הכי טוב שיכול לקרות הוא שהמצב לא יהיה הרבה יותר גרוע'. כי אני יודע שאנחנו הולכים להידרדר ושהזדקנות האוכלוסייה תאכל לנו תקציבים. ומכיוון שאת הכסף לא ייקחו מהפנסיות התקציביות של מערכת הביטחון, זה יבוא מאיתנו. זה הולך להיות ברוך כל כך גדול".
כשפירמידת הגילאים הופכת לרורשך, סימן שיהיה רע
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הזדקנות האוכלוסייה המואצת בעשורים הקרובים לא נובעת מהתארכות תוחלת החיים: בכל הנוגע לדורות המבוגרים הקרובים, השפעת השיפורים הרפואיים והטכנולוגיים היא מינורית. למעשה, העובדה ש־2010 היתה שנת מפנה נקבעה מזמן, אי שם אחרי קום המדינה, כששיעורי הפריון זינקו במה שיצר את דור הבייבי־בום הישראלי.
האנשים האלה, שנולדו בבת אחת בכמויות אדירות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, גם יוצאים לפנסיה בבת אחת בכמויות אדירות מאז 2010, ומקטינים בבת אחת את שיעור האנשים בגילאי העבודה. יותר מזה: ילדי דור הבייבי־בום ממשיכים לנוע כל הזמן יחד במעלה הגיל, ובתוך עשור וחצי יזנק גם שיעור ה"זקנים־זקנים", בני 75 עד 85, ובהמשך שיעור הקשישים מעל גיל 85. כל קפיצה כזאת מחדש תטיל נטל תקציבי אדיר על מעמד הביניים בגילאי העבודה, כי התמיכה בקשישים מאוד עולה הרבה מאוד.
את הקפיצות האלה אפשר לראות היטב במחקר של בן משה. תחת הכותרת העתידנית "שינויים צפויים במבנה והרכב האוכלוסייה הישראלית במאה השנים 2010-2109", כתוב שחור על גבי לבן מה יקרה לחברה הישראלית בעשורים הקרובים. לב העבודה הם גרפים שנקראים "פירמידות גילאים", המתארים כמה אנשים יש בכל מין ובכל שכבת גיל, מ־0 עד 90 ויותר. פירמידת גילאים "רגילה" אמורה להיראות, ובכן, כמו פירמידה: בסיס רחב של ילדים, ואז שכבות עולות שנהפכות צרות יותר, עד שפיץ צר של זקנים מופלגים. הבעיה מתחילה כשהפירמידה מפסיקה להיראות כמו פירמידה ומתחילה להיראות יותר כמו ציורים במבחן רורשך. וזה בדיוק מה שזועקות הפירמידות של בן משה.
הפגנה של הפנתרים השחורים בירושלים 1971 צילום: דוד רובינגר פירמידת הגילאים של המגזר החילוני כיום, למשל, כלל לא נראית כמו פירמידה (ראו גרף בעמוד זה). השנתונים של בני 60-50 רחבים הרבה יותר מהשנתונים של בני ה־70 כיום. המשמעות היא שבעוד עשור וחצי או שניים יהיו כאן הרבה יותר אנשים בפנסיה שמישהו צריך לתמוך בהם. הרבה יותר ממה שהיה עד עכשיו. הסכום שיידרש כדי לשלם להם קצבאות זקנה אמור להגיע מתשלומי המסים של הדור שנמצא מתחתם. כך גם הכסף לתחזק מערכות בריאות וסיעוד לכל כך הרבה זקנים. ומה שיש פשוט לא יספיק.
מה שנמצא נמוך יותר בפירמידה־לא־פירמידה הזאת מבהיל עוד יותר. שם רואים שהשנתונים של בני ובנות העשרה נהיים פתאום צרים מאוד, כי הפריון של החילונים ירד בתקופה הזו (לפני ששב ועלה). המשמעות היא שבתוך כמה עשורים יהיו עוד פחות אנשים בגילאי העבודה שיוכלו לתמוך בדור שמעליהם. אם להפוך את זה לממשי יותר: אם אתם בשנות ה־50-40 לחייכם, הדור של הילדים שלכם עומד פשוט לסבול.
הפנתרים השחורים יוצאים לפנסיה, ואולי גם לרחובות
ייחודה של העבודה של בן משה טמון בכך שלראשונה מישהו בדק כיצד תהליכי ההזדקנות נראים בחלקים שונים של החברה הישראלית. למשל, אצל יוצאי עדות המזרח. "היום, 80% מבני 85 ומעלה הם אשכנזים", אומר בן משה. "אבל כעת נכנס לאוכלוסיית הזקנים הדור של הפנתרים השחורים. לכן, בבת אחת, אוכלוסיית הזקנים מתמזרחת".
למה זה משנה?
"עשויות להיות לזה משמעויות כספיות וחברתיות אדירות. ככלל, האשכנזים מבוססים יותר. היה להם שכר גבוה יותר לאורך השנים, לחלקם היו שילומים, הם קנו דירות, היתה להם פנסיה. למזרחים אין. הם מגיעים לגיל הזה עם פנסיות חלשות, אם בכלל.
"תסתכל על פירמידת הגילאים: כל 25 שנה בערך אתה רואה את הקוהורטות השמנות (ילידי דור הבייבי־בום) מגיעות לצומת. בשנות השבעים הם הגיעו לגיל 25 בערך, ולא במקרה פרץ משבר הפנתרים השחורים. זה ההסבר הדמוגרפי לכך שהם יצאו לרחוב: כשמסות גדולות של אנשים מגיעות יחד לגיל מסוים נוצר משבר בשוק, בעיקר כשהשוק לא מוכן לקלוט כמויות כאלו של אנשים. ובאילו שווקים יכול להיווצר משבר כתוצאה מקוהורטה גדולה של אנשים בשנות ה־20 לחייהם? בשוק הדיור ובשוק העבודה. למעשה המושג 'זוגות צעירים' נולד אז, כשלמזרחים בני הדור שנולד עם קום המדינה לא היתה אפשרות לקנות דירה או למצוא עבודה. מי שסובל כשיש תחרות קשה מאוד בשוק הדיור או בשוק העבודה הם תמיד העניים והמסכנים. לאשכנזים היה יותר קל למצוא דירה כי ההורים תמכו. לפנתרים השחורים לא היה את זה, אז הם יצאו לרחוב".
ועכשיו דור הפנתרים יוצא לפנסיה.
"לכן זה עלול לקרות שוב. הקוהורטה הזאת מגיעה לגיל הפנסיה, כלומר לשוק הדיור המוגן והטיפולים הסיעודיים וכל מה שכרוך בגילאים המבוגרים, ויש הבדל גדול מאוד בין היכולת של המזרחים ושל האשכנזים לתמוך בהורים שלהם מבחינה כספית.
הפגנה במחאה החברתית בתל אביב 2011 צילום: אדם קפלן "בני דור הבנים יצטרכו לקחת חלק משמעותי בנטל של הטיפול בהורים שלהם, אבל לא בטוח שזה יקרה. כי בכל מגזר, גם בקרב מזרחיים, כבר לא מדובר בדור אשר שש לקחת את ההורים הזקנים שלו לגור איתו בבית, ודאי לא כששיעורי הגירושים גבוהים כל כך. כלומר, אנחנו מצפים שמישהו אחר יטפל בהורים שלנו, למשל המדינה דרך קצבאות ביטוח לאומי או הביטוחים הסיעודיים, וזה לא בהכרח הולך לקרות".
שינוי דרמטי אחר יירשם במגזר הערבי: שיעור המבוגרים בחלקיו השונים (מוסלמים, דרוזים ונוצרים) גבוה יחסית, ובמקביל ירידת הפריון במגזר הופכת את הפירמידות גם אצלו להרבה פחות יציבות. "האוכלוסייה המוסלמית הולכת להזדקן בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה", אומר בן משה, "ובמגזר אין תשתיות גריאטריות. מדובר באוכלוסייה שעוברת תהליך מזורז של מודרניזציה ובאנשים שכבר לא בהכרח לוקחים את ההורים המבוגרים אליהם הביתה. המשכילים עזבו את הכפר, וההורים שלהם נמצאים לבד. המסגרת המשפחתית המסורתית נשברה. הם הולכים להיות מסכנים מאוד, ולכן כולנו הולכים להיות מסכנים, כי מישהו יצטרך לשאת בנטל הזה".
אם באירופה טוב, כל מי שיש לו מקצוע עלול לקום וללכת
ל"נטל הזה", הנגזר מהעובדה שמספר הזקנים בישראל עומד להכפיל את עצמו בתוך שני עשורים, תהיה השפעה כבירה על כל מערכות הבריאות והסיעוד, שפקוקות גם כך. והשפעה על התשתיות העירוניות, על שוק הדיור, על מערכת הפנסיה המקרטעת, על הוצאות ביטוח לאומי, ולכן באופן בלתי נמנע גם על המסים שאנחנו משלמים. המדינה לא באמת ערוכה להתמודדות עם ההזדקנות המואצת הזאת.
המסקנה הזאת מתחילה בימים אלה לחלחל לצמתים החשובים ביותר של קבלת ההחלטות. במשרד ראש הממשלה, למשל, כבר הבינו את זה. יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל הניח את הסיפור של הזדקנות האוכלוסייה ב־15 השנים הקרובות על שולחן הממשלה כבר לפני שנה, בין השאר בעקבות ניתוחים של בן משה עצמו. ועדה בין־משרדית שמרכז המשרד לאזרחים ותיקים פועלת בימים אלה כדי לגבש פתרונות. במשרד הכלכלה מנסים לגבש אסטרטגיה להתאמת שוק העבודה. אפילו באגף התקציבים באוצר שוקדים על שלוש עבודות שונות שמנסות לתאר את התמונה המלאה: כיצד הזדקנות האוכלוסייה תשפיע על קצב הצמיחה, על הכנסות המדינה ממסים ועל התקציב. הנתונים מנותחים בימים אלה.
בן משה לא אופטימי. כשאני שואל אותו מה התהליך יעשה לדור הצעירים הנוכחי, הוא מתאר לי שיחה שניהל עם בחורה צעירה אחרי ההרצאה האחרונה שנתן. "כשסיימתי את ההרצאה היא אמרה לי: 'באמצע פשוט רציתי לקום וללכת. לארוז את המזוודות, לקחת את הילדים ולעוף מפה'. זה סוג אחד של תגובה שאני מקבל מהדור הזה, ובתור מי שהגיע לישראל מארגנטינה ב־1982, כנער ציוני, הפחד הכי גדול שלי הוא שהמצב הכלכלי באירופה או בארצות הברית ישתפר".
למה?
"כי מהנדס ישראלי צעיר רואה היום את התמונה הרחבה. הוא רואה שהוא הולך לשלם פה בעתיד הרבה יותר מסים ולקבל הרבה פחות. באוסטרליה או במקום אחר זה בדיוק ההפך. אז למה שהוא יישאר?".
אתה צופה שהמצליחים מקרב מעמד הביניים או המעמד הבינוני־גבוה פשוט יקומו וילכו?
"זה לא שמחר תהיה מפה יציאת מצרים. היום יש אקסודוס רק של אליטות. הילדים של האליטה כבר היום נמצאים בחו"ל, בין שהם לומדים שם ובין שהם עובדים. הבעיה היא שאם המדינה לא תציע איזה עתיד לדור הנוכחי, האפקט עלול להיות הרסני. לכן אם המצב באירופה ישתפר, והם הרי צריכים מאוד צעירים, כל מי שיש לו מקצוע עלול לקחת את עצמו וללכת. בפרט מי שלא רואה את הציונות כסיבה להקריב את עצמו. זה לא יקרה מהיום למחר, ולא מספיק שתרצה להגר, צריך שיהיה מקום שרוצה לקלוט אותך. אבל זה עלול לקרות".
התהליך שאתה מתאר בלתי נמנע?
"הדבר הכי חשוב בתהליך הריפוי הוא שהחולה יכיר במחלה. אנחנו לא לגמרי מכירים בזה, אף שבבנק ישראל מתחילים לקלוט. צריך לקלוט מהר שמדובר במצב משברי, כי צריך להתמודד איתו נורא מהר".
אולי אם נכניס את החרדים לשוק העבודה מהר זה יעזור?
"אם תצליח להוציא את החרדים לשוק העבודה זה רק יאט את התהליך. ובכל מקרה הערך המוסף של החרדים בדור הראשון יהיה קטן מאוד. גם אם פה ושם יש אחד שהקים חברת הייטק, זה עוד לא משפיע על התמונה כולה. ככלל, אין להם הרבה מה להציע לשוק העבודה. אין להם אנגלית, אין להם מתמטיקה. מה התרומה שלהם לכלכלה? הרי כשנכנס כוח עבודה לא מיומן לשוק, פריון העבודה צונח.
"זה העניין עם דמוגרפיה. לכן אני יכול לחזות את השנים הקרובות ברמה גבוהה של ביטחון, כי עשרות השנים הבאות כבר נכתבו. כוח העבודה כבר נולד מזמן. מה שהולך לקרות למעשה כבר קרה".
עידן הדמוגרפיה: ברוכים הבאים למדינה הצפופה במערב
המחקר של ד"ר אליהו בן משה על הדמוגרפיה הישראלית ב־100 השנים הקרובות, בוחן את השינויים באוכלוסיית ישראל ואת השפעתם על החיים במדינה באופן כללי. לפי חישוביו, האוכלוסייה הישראלית תחצה את קו ה־10 מיליון איש עוד לפני 2030 (בתוך פחות מ־15 שנה), ובוודאות די גבוהה האוכלוסייה תכפיל את עצמה בתוך 50 שנה. אחת מתופעות הלוואי תהיה צפיפות גדולה מאוד.
"בחברה המחולקת לקבוצות זרות זו לזו שרוצות לשמור על צביונן הייחודי, עלייה בצפיפות עשויה להיות בעייתית מאוד", מצביע בן משה על אחת ההשלכות של המגמה. "ישראל תהפוך בתוך שנים מעטות למדינה הצפופה ביותר בעולם המפותח, וזה יחייב קבוצות שבקושי מסתגלות לחיות זו ליד זו ואחת בתוך השנייה".
ואלה המספרים: ב־1955 היו בישראל 85 נפשות לקמ"ר. ב־2002 הצפיפות כבר היתה 350 נפש לקמ"ר, שנייה רק להולנד (400) מבין המדינות המפותחות. אבל קצב גידול האוכלוסייה בישראל גבוה יותר, ולכן עד סוף העשור הצפיפות תעלה על 400 נפש לכל קמ"ר, ובתוך שני עשורים "תתקרב בוודאות ל־500 נפש לקמ"ר".
ומה אז? "משם הדבר יהיה תלוי בשיעורי הפריון: אם הם יקטנו בצורה מתונה (כפי שצופה בן משה), הרי שבתוך 50 שנה צפיפות האוכלוסין תהיה מעט יותר מ־750 נפש לקמ"ר". אם שיעורי הילודה לא יירדו, המצב יהיה גרוע יותר, ואפשר לחשוב מה זה עלול לעשות למחירי הדיור.
זה רק היבט אחד של האופן שבו הדמוגרפיה היא פרמטר דרמטי המשפיע על הכלכלה והחברה. לא בכדי היא נהפכת כיום לאחד התחומים החמים בעולם. בארצות הברית, למשל, עוסקים בימים אלה בהרחבה בספר החדש "The Next America", על השינויים בחברה האמריקאית בעשורים הקרובים מבחינה דמוגרפית, ובראשם אובדן ודאי של הרוב הלבן והזדקנות מואצת של האוכלוסייה - שני תהליכים שישנו את פני המדינה ללא הכר. "האקונומיסט" הקדיש את כתבת השער בגיליון האחרון שלו להזדקנות האוכלוסייה וניתח איך היא תשפיע על שיעורי התעסוקה, מידת אי־השוויון והצמיחה. העובדים ימצאו את עצמם עובדים הרבה יותר שנים ואימפריות שלמות יכולות לשקוע, מזהיר המגזין.
האימפריה שנמצאת בסכנה מיידית היא יפן, שבתוך שני עשורים שיעור הקשישים בה יחצה את ה־60%, וגם בסין האיום בהזדקנות כבר הוביל להקלות במדיניות הילד האחד. ההזדקנות המואצת של מדינות אסיה כיכבה בכנס הכלכלי העולמי בדאבוס בתחילת השנה. בכנס אחר, בתחילת החודש, דיווחו מדינות אירופה כיצד הן מתחילות להתאים את מערכות הבריאות להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה, והבנק העולמי פרסם ממש השבוע דו"ח מיוחד בנושא. איך שלא מסתכלים על זה, בכל המדינות מתעוררת ההבנה שהשינויים הדמוגרפיים בפתח, והם הולכים לשנות את העולם.
