חומרת העונש כעומקו של הריקבון

"כסס" ו"מסוס". שתי מילים אלה שמופיעות בגזר הדין של השופט דוד רוזן מלמדות שהוא בחר לא להסתפק במילים המוכרות בשפה העברית לתיאורי השחיתות. הוא סרק את המילון לאורכו ולרוחבו כדי להוסיף עוד ועוד תיאורי רקב ולא להותיר ספק באשר לשאט הנפש שהוא חש בלבו. "בשירות (הציבורי) פשה רקב ומסוס" וכן "כסס זה, החודר ומשתרש בשירות הציבור, מרקיבו ומנוונו מתחתית ועד ראש", כתב השופט, ושמר את השיא לאהוד אולמרט: "הנוטל שוחד הנו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו". על שטרית ואולמרט כתב: "הריקבון שגרמו במעשיהם לא נותר בשטח הסגור. ריקבון זה תסס והרקיב כאמור את סביבתו".

אולמרט, אתמול. אנשיו כבר בוחנים את שופטי העליון הפוטנציאליים שיישבו בתיק צילום: מוטי קמחי, ynet

שופט ומטיף

רוזן, כך נדמה, נטל לעצמו תפקידים נוספים - לא רק שופט, אלא גם נביא זעם, מטיף בשער שייעודו לטהר את המחנה. המבוא רווי תיאורי הרקב לגזר הדין הגביה עוף ברטוריקה שנועדה להלום את חומרת העונשים שיבואו בהמשך. מאז שנות השבעים, כשהחלו בכירים ציבוריים לפקוד את ספסלי הנאשמים, נכתבו עשרות פסקי דין, מזכים ומרשיעים. פסק דין הולילנד, כך נדמה, הוא החמור ביותר מבחינת הלשון וגם במדרג הענישה. אברהם הירשזון נשלח לחמש וחצי שנות מאסר, מאסרו של שלמה בניזרי הוחמר בעליון לארבע שנים, ואת מאסרו של אריה דרעי הפחית העליון מארבע שנים לשלוש. אולמרט נידון לשש שנים, בדיוק המספר שביקשה התביעה. גם המחמירים שבפרשנים לא הגיעו למספר הזה. אם יידחה ערעורו של אולמרט בעליון - ותכף נגיע לסיכוייו - יתקשו שופטיו להפחית משמעותית את העונש. במילים אחרות, רוזן הטיל שש שנים בתקווה לסנדל את העליון לארבע לפחות.

טוטאל לוס

לעולם לא נדע אם רוזן זקף לחובתו של אולמרט את התנהלותו התקשורתית בכלל ובמהלך המשפט בפרט. העובדה ששאלה זו חזרה שוב ושוב בשיחות המסדרון אתמול בבית המשפט מלמדת שהאפשרות הזאת אינה מופרכת. בשלב הטיעונים לעונש התריס אולמרט בעצמו, לא בידי שליח ולא בידי אמיר דן, בפני רוזן: "מעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי שוחד. הכרעת הדין שגויה ביסודה. אני תקווה שהעליון יתקן". אם כבר לתקן, אז לפחות שיהיה מה. אין ספק שרוזן שלח את אולמרט לעליון במצב של טוטאל לוס.

סיכוי לזיכוי?

זיכויי אולמרט במחוזי בירושלים מול הרשעתו המהדהדת בתל אביב מאירים שוב את חשיבותו של השופט היושב בדין. במערכת המשפט נוטים לבטל את הספקולציה שלפיה הדיין קובע יותר מאשר הדין. ועם זאת, זיכויי אישי ציבור - ואולמרט בכלל זה - נגזרים מהיסוד הנפשי החסר, מהכוונה הפלילית שקשה להוכיחה ולפעמים מה"לא יעלה על הדעת". חלק מזיכויי אולמרט בשני תיקיו בעבר נשענו על היעדר כוונה ומודעות. זה אחד הסדקים שישמשו לערעור הנוכחי. אולי שופטי העליון יהיו קשובים יותר לגרסת ההגנה, שלפיה אולמרט לא ידע על הכספים שקיבל אחיו יוסי; בדיוק כמו שלא ידע על חיובי היתר של הארגונים בטיסותיו לחו"ל ועל הכזב בדיווחים למבקר המדינה בתיק שממנו זוכה ב־1996.

במחנה אולמרט כבר בוחנים את שופטי העליון הפוטנציאליים שיישבו בתיק, מייחלים לשופטים כיורם דנציגר, ניל הנדל ויצחק עמית. אולי הם "יכבדו" יותר את הספק הסביר שאולמרט לא ידע על קשרי דכנר־יוסי, אולי, להבדיל מרוזן, הם יגבילו עצמם לניתוח משפטי ולא לניתוח לב פתוח חברתי.

השופט דוד רוזן צילום: גדעון מרקוביץ

לכלא ומתי

רוזן, בתבונה רבה, קבע את 1 בספטמבר כיום שבו על אולמרט להתייצב בכלא ניצן לתחילת ריצוי המאסר. כך פטר עצמו מלהכריע בבקשה לעיכוב ביצוע. זו ממילא תועבר לעליון עם הערעור שיוגש בתוך 45 יום. השופט התורן בעליון יתבקש לעכב את הביצוע עד למועד ההחלטה בערעור, ויכריע בהתאם לשני אלה: סיכויי הערעור ומשך המאסר. כשמדובר בתקופה קצרה, הנטייה היא לעכב, כדי שאם הערעור יתקבל לא יישב האדם לשווא. והנה, כאשר הנשיא קצב נשלח לשבע שנות מאסר, החליט השופט דנציגר לעכב את הביצוע בהחלטה רחבת היקף שהצביעה על סיכוי טוב בערעור. לרוע מזלו של קצב, דנציגר לא ישב בערעור. סביר שתסריט דומה יחזור בעניין אולמרט, לפחות לעניין עיכוב הביצוע.

"התליין המחייך"

ברוזן דבק הכינוי "התליין המחייך", שהוצדק אתמול במלואו. באולם הוא מתנהל בגובה העיניים - מתבדח, מסתחבק, מרעים בחיבה, נוזף בחיוך. גם הסנגורים, מוכי ההלם מאתמול, מסכימים על תכונה חיובית אחת שלו: תוכו כברו. מה שאתה רואה בהתחלה אתה מקבל בסוף. רוזן פיתח חיבה לחלק מהנאשמים, ומחלק לא הסתיר את יחסו השלילי. את הלל צ'רני למשל למד לחבב. כאשר מנה אתמול את תכונותיו החיוביות, שמע הקהל על מועמד לגיטימי לפרס ישראל: ציוני נלהב, תורם נדיב לחברה, שירות מילואים בגולני. צ'רני גם תואר כמי שהסחי והמדמנה שהתגלו בסיפור זרים לחלוטין לאורחותיו, והוא לא היה שוקע בביצה אלמלא נגרר אליה בידי דכנר. אולמרט ושולה זקן, לעומת זאת, נמנים עם הקבוצה השנייה שרוזן לא החמיץ הזדמנות להחמיץ לה פנים. סלידתו מהתנהגותם היתה מופגנת. זו אגב אחת הסיבות שהניעו את זקן לקפוץ מהספינה הטובעת ולהעביר את נאמנותה מאולמרט לרשות התובעת.

ועכשיו שולה

שולה, בשביל הפרקליטות, היא בדיוק כמו דכנר: תני לנו את אולמרט ותקבלי הנחות מפליגות. 11 חודשים, זה מה שתבקש מחר התביעה מרוזן במסגרת הסדר הטיעון שרקמה עם זקן. רוזן כבר הודיע שההנחה תינתן רק תמורת "ניקוי אורוות אמיתי". לפי התעריף שנפרס אתמול, זקן עלולה היתה להמשיך לשמש כראש לשכתו של אולמרט בשש השנים הבאות, אבל כאמור היא מילטה עצמה בדקה התשעים ממש.

המדינה תבקש דיון בדלתיים סגורות על הראיות החדשות. אחת מהן עלולה להשליך על ערעור אולמרט בפרשה הנוכחית. כידוע, אין ראיות ישירות שקושרות את אולמרט לסיפור השוחד המרכזי שבו הורשע - הכספים שהעביר דכנר לאחיו יוסי. אין ראיות לצ'קים, וידיעת אולמרט נשענת על "לא יעלה על הדעת שלא ידע". אם זקן תשלים את החלל הזה, ייסתמו סיכוייו של אולמרט בערעור. מכל סיפורי שיבוש החקירה שתספר שולה מעניין אם תספק סיפור שיפליל את אולמרט בעניין דכנר־יוסי. אם כך יהיה, על הפרקליטות לבקש במהלך הערעור הוספת ראיה שרוזן ישמח מאוד לקבל, כיוון שיש בה לחזק לאין שיעור את ההרשעה.

לקחי הולילנד

הולילנד, בסופו של יום, הוא סיפור על שחיתות נדל"נית המשקפת פרקטיקה מזוהמת אבל שכיחה, למרבה הצער, בכל מקום שבו יזמים מבקשים להגדיל אחוזי בנייה ולמולם עובדי ציבור האמורים לאשר אחוזים, חריגות והיטלים. הטנגו הזה מתקיים בכל רחבי הארץ. בהולילנד פרץ הביוב החוצה, משום שהמחולל הראשי של השחיתות, עד המדינה, הפנה עורף לשותפיו ולמשוחדיו והחליט להסגירם. המדינה לא רשאית לבנות יותר מדי על עדי מדינה מהסוג הזה, ובכל זאת עוצמת ההרשעה בהולילנד, יש לקוות, תשליך על סיפורים דומים שעתידים להירקם. מבחינה זו הנחישות של התביעה וההחמרה של השופט עשויות בהחלט ליצור הרתעה ולמנוע מזימות ומיזמים באשר לפרויקטים בהמשך.