הקרב על הטאלנט

Kenshooo

לרוץ עם הבוס

הסטארט־אפ קֵנשוּ (Kenshoo), שעוסק בייעול הפרסום ברשת באמצעות מדידת אפקטיביות בזמן אמת, לקח את הקונספט של דאגה לרווחת העובד למקום טוטלי למדי. "עם כל הכבוד לטכנולוגיה, אנשים הם העיקר כאן", אומר המנכ"ל יואב יזהר־פראטו. "האתגר המקצועי שלנו היה להכפיל את יעדי המכירות. דיברתי עם מנהל המכירות הגלובלי, וחיפשנו דרך לקדם את הרעיון הזה אצל העובדים".

עובדי קנשו מתאמנים במסגרת תוכנית "טו־אקס צ'אלנג'" של החברה. כל עובד מכפיל את הישגיו הספורטיביים צילום: עמית שעל

הפתרון היה מה שמכונה בחברה "טוּ־אקס צ'אלנג'": הכפלת יעדי ההישגים האישיים בספורט של כל עובד בחברה (ומכאן הכינוי, שהוא בעצם 2X). "פנינו לעובדים ושאלנו, 'מה ההישג הגדול ביותר שהשגת בתחום הספורט', וביקשנו שייקחו על עצמם אתגר של הכפלת ההישג הזה פי שניים. התחייבנו שנממן את ההרשמה לאירועי ספורט, שנביא מאמני כושר והרצאות לכל אחד מהאתגרים, והדגשנו שזה בסדר שהעניין הזה יבוא על חשבון העבודה ולא על חשבון הזמן הפרטי".

העובדים, הוא מספר, נענו בהתלהבות. "יש לנו בניו יורק קבוצה שמתאמנת לריצות בוץ מאתגרות. יש שיט ימי, טיפוסי הרים, הרבה תחומים". ההתחייבויות הספורטיביות שהעובדים לקחו על עצמם הן פומביות, ומוצגות לפני כולם: פראטו עצמו, שהשלים בעבר מרתונים, מתאמן לתחרות איירון־מן; מנהל משאבי האנוש שרון ויץ־רבין, שעשה חצי מרתון, השלים לפני חודש מרתון שלם; עובד שרץ 2.5 ק"מ ב־20 דקות מתאמן לריצה של 5 ק"מ באותו זמן; רוכבי אופניים, פילאטיס ויוגה העלו מינונים; ואפילו מי שלא עשו כל פעילות ספורטיבית נרשמו לקבוצות אימון למתחילים.

"זה מחייב אותך לעבור חסם פסיכולוגי, וזה נוגע באנשים שזקוקים לסביבה התומכת הזאת כדי לדאוג לעצמם. יש כאן מסר של תדאג לעצמך. ביומיום אנשים לא מגיעים לזה, אבל פתאום כשיש לגיטימציה מהארגון, זה יוצר המון חוויות משותפות. יש פה לוקרים ומקלחות, אנשים מגיעים למשרד על אופניים עם מגבת וחולצות ספורט. אנחנו יושבים על פארק הירקון ורואים פה אנשים יוצאים לריצה וחוזרים. הבסיס הוא לתת לאנשים יכולת להאמין שהם יכולים להציב לעצמם אתגר משמעותי ולעמוד בו. בסוף זה מתורגם גם להצלחה עסקית, כי המוטיבציה מגיעה מאותו מקום".

בסוף, הוא אומר, זה גם השיג את המטרה. "זה יצר שפה ארגונית משותפת במשרדים שלנו בכל העולם. טוּ־אקס הפך לקוד שלנו לאפשרות ליצור קפיצת מדרגה, להראות את היכולת להישג עסקי או אישי. אם תשוחחי עם עובדים שלנו בשיקגו, בניו יורק או בהונג קונג, כולם יבינו בדיוק במה מדובר".

אינטרלוד

ג'אם סשן במשרד

דרך אחת להפוך מקום עבודה לנחשק היא להתמקד ביצירת אווירת עשייה ייחודית, גם כשלא מדובר בתנאים פיזיים. "תראו תשוקה, תראו זעם, למה אתם מחייכים?", צועק יובל חופשי, סמנכ"ל פיתוח באינטרלוד, לחבריו המצטלמים לכתבה.

אינטרלוד, שהוקמה על ידי המוזיקאי ואיש ההייטק יוני בלוך, מפתחת טכנולוגיה ליצירת וידיאו אינטראקטיבי. החברה זינקה לתשומת לב עולמית כשהטכנולוגיה שלה שימשה ליצירת קליפ מבריק ל־"Like a Rolling Stone" הקלאסי של בוב דילן. התוצאה, בבימויו של וניה הימן, הפכה לקליפ המדובר ביותר של 2013. החיבור הזה למוזיקה, וליצירה בכלל, נולד כתוצאה מהאופי המיוחד של האנשים שמרכיבים את החברה. "אינטרלוד הוקמה על ידי אמנים, והיצירתיות היא חלק מהותי בדנ"א של החברה", אומר חופשי. "כמעט כולנו כאן עוסקים באמנות בחיים הפרטיים שלנו. יש לנו מוזיקאים, 'מייקרים' שעוסקים בבנייה ובהמצאה יצירתית מזווית טכנולוגית. זה יוצר אווירה מיוחדת מאוד, מלאה בתשוקה ועשייה ובהסתכלות על כל דבר כעל יצירה".

עובדי אינטרלוד במשרדים בתל אביב. לא מגייסים דרך חברות השמה, אלא דורשים שאנשים יהיו פרו־אקטיביים ויגיעו אליהם צילום: עמית שעל

אתם יוצרים גם במשרד?

"זה לא שכל יום יש לנו ג'אם סשן. אבל כן, יש כאן גיטרות ופסנתר, והרבה פעמים, בעיקר בשעות הלילה, משתמשים בהם. פעם בחודש מישהו מהחברה מרצה על משהו מהעולם הפרטי שלו: אמנות, פילוסופיה, טכנולוגיה, נגרות, אסטרונומיה, תיאוריות קונספירציה. יש לנו תור לשנה קדימה. פעם בחצי שנה יש גם תחרות של העובדים בהפקת סרט אינטראקטיבי. כולם עושים את זה, גם כאלה שזה לא המקצוע שלהם, זאת האווירה".

"חוץ מהטכנולוגיה עצמה, אחד הדברים הכי חשובים לנו הוא הליהוק של האנשים", אומר חופשי. "למשל, אנחנו לא מגייסים עם חברות השמה: תנאי ראשון שלנו הוא שאנשים יהיו פרו־אקטיביים ויגיעו אלינו, באופן ישיר או דרך עובדים. אנחנו גם מקפידים שהארגון יהיה מאוד שטוח ומאוד לא היררכי כדי לעודד את היצירתיות והיוזמה. יש אנשים שנלחצים מזה שאין גבולות. אנחנו מחפשים את מי שנדלקים מזה".

הקריירה המקבילה של יוני, זו המוזיקלית, באה פה לידי ביטוי?

"יש לנו קיר מגלומניה עם כתבות עליו. רצינו להקים לו מקדש, אבל חשבנו שזה יספיק".

Holao

תשאיר לנו את הסידורים

היזם עופר וילנסקי מיישם את תפיסת העבודה הנועזת שלו בסטארט־אפ הנוכחי שלו, הוֹלה (Hola), שרק לאחרונה עבר למשרדים חדשים בנתניה. "לפני עשר שנים מספיק היה שתשים שולחן ביליארד או פינג־פונג כדי להיות מגניב, אבל להיות מגניב זו מוטיבציה לא כל כך טובה", אומר וילנסקי, שכבר חתום על אקזיט מוצלח עם ג'נגו, שמכר ב־107 מיליון דולר. "פערי הפרודוקטיביות בין אדם מוכשר ומתאים לסתם אדם מן השורה יכולים לעמוד על 1 ל־100 ואפילו יותר, ומאלצים חברות הייטק לגייס את האנשים הכי טובים. מכיוון שאתה הולך לשלם להם הרבה כסף, אתה רוצה לגרום להם להיות הכי פרודוקטיביים שאפשר".

מנכ"ל הולה עופר וילנסקי. "כל מה שנשאר הוא לתת לאנשים את התנאים לעבוד" צילום: עמית שעל

מנוע הפרודוקטיביות הסודי של הוֹלה, המפתחת טכנולוגיה לשיתוף משאבי מחשוב באינטרנט, הוא שירות קונסיירז': טיפול מלא בסידורים האישיים של העובד. לימור ליפשיץ, מזכירת החברה, טיפלה עד היום באינספור סידורים כאלה כחלק מוצהר מהגדרת התפקיד שלה: "שילמתי חשבונות, הזמנתי נופשים, טיפלתי בטסט לרכב, שכפלתי מפתחות, סייעתי במעבר דירה - הכל. במקרים קיצוניים זה מגיע לרמות הכי אישיות, כמו לפדות קופות גמל או לרכוש מתנה לבן או לבת הזוג או לילדים. בהתחלה הרמה האישית הזו קצת מוזרה, אבל אחרי שנה וחצי אנשים כבר מרגישים עם זה יותר בנוח".

"במקום שמישהו שמוגדר ככוכב מקצועי יושבת לשבוע שלם בגלל מעבר דירה, אנחנו עוזרים לו", מסביר וילנסקי. "זה לא מהמקום של 'אתם אלוהים', זאת פשוט הדרך להגיד 'אתם הגלגלים של החברה, והאוטו הזה לא יתקדם אם לא תזוז מהר'. אני אוהב את המוצר שהאנשים האלה יוצרים; כל מה שנשאר הוא רק לתת להם את התנאים לעבוד".

התנאים האלה כוללים לא רק שקט מנטלי, אלא גם שקט ממשי מאוד. האופן ספייס ששימש במשרדים הקודמים של הוֹלה נמחק לטובת חדר פרטי לכל עובד, שעוצב בפשטות יוקרתית וכולל אפילו שולחן אירוח קטן. אפילו הכלבים, שרובצים על השטיחונים בחדרי המתכנתים, שומרים על דממת אלחוט. שחר שחייני, שפית הבית המועסקת במשרה מלאה, מציעה בעשר בבוקר שייק פירות טבעי, ובאחת כולם יוצאים לחצר לאכול ארוחת צהרים ביתית ובריאה.

Wix

הבית זה כאן

הגישה של וויקס (Wix) מסתכמת בכלל פשוט אחד: לפנק, לפנק, לפנק. "פאן הוא חלק מאוד מהותי ממה שקורה כאן; הוא לא אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה", מסבירה טלי בן־חיים, מנהלת משאבי האנוש. "זה לא בא כפיצוי על כלום, זה תורם לדברים אחרים".

הביקור במשרדי וויקס, שמפתחת פלטפורמה לבנייה עצמאית של אתרי אינטרנט, מבהיר מיד את הנקודה הזו. הלב הפיזי של החברה הוא גג רחב ידיים שצופה לים. שם מתחילים העובדים את היום שלהם עם ארוחה טרייה ובופה, משל היו במלון משפחתי באלפים. יש מי שחוטפים ארוחה ויורדים למשרד, ויש מי שמתרווחים ונהנים מהבריזה. על הגג ממוקם גם מקרר הבירות והגלידות. אחד העובדים מגיע עם הכלבים לעבודה. בזמן הראיון נערך ראיון עבודה סביב אחד השולחנות שעל הגג. בוויקס סוחטים מהנדל"ן הזה את מלוא האפקט שלו - מעשי ותדמיתי כאחד. "זה מקום שמעודד יצירתיות, אתה יכול לעלות לכאן כדי לחשוב על משהו", אומרת בן־חיים. "ישיבות ועדכונים הופכים על הגג הזה לכיף. עד לאחרונה עשינו פה גם מסיבות חברה, אבל עם הצמיחה כבר אין מספיק מקום".

ארוחת בוקר על הגג של וויקס. ההתגייסות למשימה חייבת להיות טוטאלית צילום: עמית שעל

מנגד, היא מדגישה, האווירה המפנקת אינה מפחיתה מהציפיות מהעובדים: "המחיר הוא שאת חייבת להיות טובה מאוד. אי אפשר להיות אפרורית ומינורית וליהנות מכל זה: את חייבת ליזום, לקחת אחריות ו'להרים מהרצפה' דברים שמישהו אחר לא הרים". ההתגייסות למשימה, היא מסבירה, חייבת להיות טוטלית: "אחת לכמה זמן, למשל, אנחנו לוקחים בעיה מורכבת ועושים עליה האקאת'ון, מרתון תכנות, שבו אנשים יושבים טרוטי עיניים 24–48 שעות ללא הפסקה עד שמפצחים את האתגר". בדרך החוצה, העובדים מודים שהתנאים נהדרים, אבל גם פורטים לפרוטות את המחיר: "אנחנו הולכים כשהעבודה נגמרת, והיא לא נגמרת", אומר אחד מהם ונעלם לתוך המעלית.

White Innovationn

מכופפים את סורגי כלוב הזהב

"אני לא מאמין במסאז'ים ושטויות כאלה", מצהיר דורון מרקו, היזם שמאחורי ווייט אינוביישן. "מסאז'ים הם חלק מכלוב של זהב. מה שווה מסאז' אם אתה צריך לעבוד עד 10 בלילה? יש לנו עבודה מטורפת ומלאת עניין, אנחנו עושים דברים בטופ של הטכנולוגיה, וב־5:30 אני מעיף את כולם הביתה".

המנכ"ל דורון מרקו. "נורא חשוב לי שלאנשים יהיו חיים" צילום: עמית שעל

מרקו, רקדן לשעבר בלהקת בת שבע שפנה לעולם ההייטק, הוא יזם סדרתי שהקים חברות בתחומים מגוונים, ממכשור רפואי ועד מסכים דקיקים. המיזם העכשווי שלו, ווייט אינוביישן, נולד כחממת פטנטים ומתמקד כעת בטכנולוגיה ל'הדפסה' מיידית של מזון טרי. בין השאר, הוא מעסיק מהנדסי מכונות, פיזיקאים, ביולוגים ומהנדסי מזון.

"בגלגול הראשון שלה, ווייט אינוביישן היתה כמו קיבוץ", הוא מספר. "אני הבאתי את כל הכסף, אבל החלטתי לתת לכולם את אותה דרגה ואת אותם אחוזים שלקחתי לעצמי. חשבתי שאם כולם יהיו שווים, כולם יעבדו כמו מטורפים. זה לא קרה. המשכורת הגיעה מדי חודש, וזה הספיק להם. מאז אני מחפש אנשים שהתשוקה ליצור מאוד חזקה בהם, וגם מונעים בעצמם ולא צריכים בוס. זה קשה, כי כולם רוצים בוס, אבל אני פשוט לא אוהב להיות בוס.

"לשמר אנשים זה יותר קל - גם כי אנחנו עושים דברים מרתקים, וגם בשל ההתנהלות שלנו. אחד מכללי הברזל שלנו, למשל, הוא שאנחנו מתחילים לעבוד ב־8:30 והולכים ב־5:30. נורא חשוב לי שלאנשים יהיו חיים. אמהות עובדות הן המודל הכי טוב שיש: הן עובדות תכל'ס, מתקתקות עבודה כמו מטורפות. בהייטק יש לא מעט תופעות של אנשים שבאים בעשר בבוקר, מתגרדים כל היום ואז בערב אומרים: 'יואו, איך עבדתי קשה'".

מעבר לכך, הוא מספר, בחברה מקפידים על טיפוח יזמות יצירתית: "אנחנו עושים המון בריינסטורמינג. פעם בשבועיים יש לנו שיחת ועידה עם פרופ' דן אריאלי שיושב בבורד המייעץ שלנו. אנחנו יושבים איתו לשיחת סקייפ ומעלים כל מיני פרויקטים, דברים שאנחנו רוצים לעשות, דברים שחשוב לנו, ואז היצירתיות פורחת כי כל אחד זורק דברים מטורפים לאוויר. לאריאלי יש ראש טוב וראייה מיוחדת מאוד של הצרכן. הוא באמת איש חכם והוא מבין איך אנשים חושבים ומתנהגים, והתובנות שלו מגיעות לנקודות ספציפיות כמו איפה למקם את הכפתור ואיפה להציב את הצלחת. העובדים מצפים מאוד לשיחות איתו".