$
מוסף 05.06.2014

"אנחנו כמו סלאח שבתי. עד שלא נראה את הכסף לא נאמין שזה אמיתי"

לזקני קיבוץ גליל ים נמאס להתנצל. כן, הם יושבים על אחת מעתודות הקרקע היקרות בישראל, בין הרצליה לרמת השרון. כן, בקרוב הפשרת אדמותיהם תזרים להם מאות מיליוני שקלים. וכן, הם תמיד היו קיבוצניקים עירוניים שעבדו בפלחה אבל גם אהבו בתי קפה. בשיחה גלוית לב ובכנות של מי שכבר אין לו סיבה למכור סיפורים מזויפים, הם הודפים את ההאשמות שמוטחות בהם עשרות שנים ומבקשים לשכנע שגם אלף מגדלים אינם מפצים על שברון הלב אל מול מפעל חיים שעומד להיסגר

"תמיד אמרו עלינו שאנחנו לא באמת קיבוץ, ואנחנו היינו קיבוץ מצוין, אחד הטובים ביותר מבחינה חלוצית, אבל הקיבוצניקים אמרו שאנחנו לא. למה? כי היינו 15 דקות הליכה מהקיוסק. זה כל הסיפור", יורה דוד שופט. "כעסו עלינו כי היינו קרובים לעיר עוד לפני שדובר על המגדלים, ויכעסו עלינו גם אחרי המגדלים. זה לא כי נהפוך למיליונרים, אלא מכיוון שאנחנו שונים, ומכיוון שרוב האנשים לא באמת יודעים מה קורה פה בכלל".

 

שופט לא מהסס לשים את האצבע על "הבעיה" של גליל ים כבר בתחילת השיחה שלנו. הוא בן 77, פרדסן שעבד גם במפעל הברזים מדגל של הקיבוץ ומאז שפרש לגמלאות עובד בחצי משרה בהנהלת חשבונות. אנחנו יושבים סביב שולחן גדול בבית הקפה Mi Casa שממוקם בתוך הקיבוץ עם חוה הררי (72) ובן זוגה צבי מזרחי (75), שרהל'ה רשף (66) ואשר פרגמנט (92), סשה גרייר (83), דרור יעקובוביץ' (71) ואילן גרוך (73). כולם בני הדור הראשון והשני של חברי הקיבוץ, הגרעין הקשה של פרלמנט הגמלאים של גליל ים שמתכנס כאן מדי חמישי בבוקר.

 

הם אף פעם לא דיברו עם עיתונאים, כי "למדנו מההורים שלנו לעשות יותר ולדבר מעט". אבל עכשיו, סביב השולחן, נדמה שהצטבר אצלם צורך גדול לומר את מה שעל לבם. אולי בגלל גילם והפרספקטיבה שמספק להם הזמן, ואולי משום שחשוב להם סוף סוף להתמודד עם זה ש"לא מבינים מה קורה פה בכלל". בסופו של דבר הם נכונים לדבר בגילוי לב על מה שמתרחש בקיבוץ שהקימו, ואשר הפך, לפחות מבחינת תפיסתו הרווחת בציבור, לשריד התיישבותי נטול אידאולוגיה שרק ערכו הנדל"ני משמר את קיומו.

יותר מהכל, נדמה שפשוט נמאס להם להתנצל כל הזמן. הרי ממילא כולם חושבים שהם יושבים כל היום בקיוסק בהרצליה, אז כבר עדיף באמת לאשש את הסטיגמה, לשבת בבית הקפה המטופח סביב השולחן ששמור רק להם, לשתות קפה, לאכול קרואסון ולהיות מי שהם היו תמיד: קיבוצניקים ועירוניים. ושכולם יקפצו.

 

 

 

נמאס לכם להתנצל על קיומכם?

 

שופט: "אני מתנצל מהיום שאני זוכר את עצמי".

 

הררי: "אנחנו מזמן לא מרגישים שאנחנו צריכים להמשיך להתנצל. בגרנו והחכמנו והתנצלנו מספיק. הבנו שנגד השקר שאנחנו מיליונרים אי אפשר להתמודד".

 

אתם לא?

"מרוב שכתבו עלינו שאנחנו מיליונרים, בכל פעם שאומרים את זה שוב אני אומרת בתשובה שיכולנו להיות מיליונרים אילו היה לנו שקל על כל מילה שנכתבה".

 

"בלי העסקה הקיבוץ קורס"

 

פגישה עם חבר קיבוץ גליל ים משולה לפגישה עם אדם שבכיסו הטופס הזוכה בלוטו. אתה יודע שהטופס בכיס, הוא יודע שאתה יודע שהטופס בכיס ושזו הסיבה שמה שיש לו לומר מעניין אותך. לכל אורך השיחה ביניכם המחשבות נודדות אל הטופס. אתה נותן לו לדבר ובינתיים תוהה בינך לבינך אם מדובר בסכום שישנה את חייו או שמדובר רק בסכום "נחמד", כזה שיאפשר לו לצאת לחופשה בחו"ל עם המשפחה או לרכוש אוטו חדש. ובמקרה של הטופס הספציפי הזה, לא ברור לך אם מפעל הפיס יכבד אותו בסופו של דבר, ואם כן אם אראלה תספיק להרים את הטלפון עוד בחייו.

 

בגליל ים יש הרבה "זוכים" כמו החבורה שיושבת איתי כרגע. הם מסתובבים כבר שנים ארוכות עם טופס שיש בו הרבה פוטנציאל לזכייה שמתקרבת, ואז מתרחקת שוב, וכולם ממתינים בסבלנות אין קץ ומחזיקים את הטופס קרוב ללב. הטופס שלהם הוא ההסכם שנחתם בין הקיבוץ לרשות מקרקעי ישראל שלפיו כ־800 דונם של קרקע חקלאית שחכר הקיבוץ ישנו יעוד למגורים ויהפכו לשכונת ענק של יותר מ־4,000 דירות צמוד להרצליה. הקיבוץ יקבל בתמורה קרקע וזכויות לבניית כ־660 יחידות דיור בשטח העירוני שהוא אחד היקרים בארץ, בין הרצליה לרמת השרון. את הדירות הוא יידרש לבנות ביוזמתו והרווח ממכירתן יחולק בין חבריו. כאלה יש כיום כ־220, שיהפכו ל־280 לאחר ש־60 חברים בהמתנה ממתינים להיקלט כחברי קיבוץ. לפי חישוב גס, הרווח הטמון בטופס נע בין 500 ל־700 מיליון שקל. עכשיו תחלקו ב־280.

  

גליל ים מצילום אווירי. האדמות החקלאיות יהפכו לשכונת ענק גליל ים מצילום אווירי. האדמות החקלאיות יהפכו לשכונת ענק

 

מה הדבר הראשון שיקרה לכם אחרי שהתוכנית תצא לפועל?

שופט: "תביני, בינתיים, עם כל הדיבורים, שום דבר לא השתנה בשנה האחרונה מלבד העובדה שמאז שהתוכנית אושרה הגדוילים שלנו — הגזבר, המזכיר וכו' — נושמים לרווחה. זהו, זה הכל".

 

אנחת הרווחה שעליה הוא מדבר מתייחסת לחוב עצום של הקיבוץ לבנקים ולספקים. לפי דיווחים בעיתונים מדובר בכ־200 מיליון שקל. "מספרים לא תוציאי ממני, וזה גם תלוי למה את קוראת חוב", אומר שופט.

 

בעיתונים כתוב 200 מיליון.

"בסדר", הוא נוחר בבוז, "בעיתון כתוב גם שכל חבר שווה בין מיליון למיליון וחצי דולר".

 

"סדר הגודל של החוב שמפורסם הוא לא מופרך", אומר מזרחי. "זה סדר גודל בלתי נתפס. למעשה, בלי העסקה הזאת הקיבוץ היה קורס".

 

איך נוצר החוב?

שופט: "הוא התחיל להיווצר בגלל המדיניות הממשלתית ב־1985 לעצירת האינפלציה. זה היה שילוב של מדיניות האוצר וחוסר הבנה שלנו. האינפלציה נגמרה ואנחנו נכנסנו לסחרור כי הריבית גרפה את כל הרווחים שלנו. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא הבנו, כמו הרבה קיבוצים, בכלכלה".

 

גליל ים אינו הקיבוץ היחיד שנכנס לסחרור של חובות ב־1985. למעשה, חלק גדול מגזברי הקיבוצים הניחו שההיפר־אינפלציה שהחלה ב־1980 תמשיך לדהור, ולכן הם גייסו אשראי גדול לרכישות גדולות בתחום החקלאות והתעשייה - השקעות כבדות ולא תמיד נחוצות. תוכנית הייצוב הכלכלית הצליחה להצניח את האינפלציה משיא של 400% בשנה ל־48% ב־1986. היא הצילה את המשק אבל היתה הרסנית לקיבוצים ומושבים שנדרשו להתמודד עם חובות עצומים לבנקים בריבית גבוהה. בגליל ים מתמודדים עם המשבר עד היום.

 

"כשהתוכנית תצא לפועל", אומר מזרחי, "קודם כל נסגור את החוב. הדבר השני שנצטרך לעשות זה לדאוג לפנסיה שלנו. אם אחרי זה עוד יישאר - ואנחנו לא בטוחים שיישאר - זה ישמש להשוות זכויות לוותיקים שקופחו ולהשקיע בתשתיות, כי היום אין אף דירה לצעירים".

 

מצוקת דיור כאן בגליל ים?

"יש לכל אחד מקום לשים את הראש, אבל עודפי הכסף, אם יהיו אי פעם, יושקעו בבנייה. זה לא יקרה בדור שלנו ולכן אנחנו לא מדברים על זה הרבה. אנחנו יודעים שברגע שזה יקרה נוכל לשפר את הדיור ולצ'פר בשביל החברים. אבל זה רחוק ממה שכותבים עלינו בתקשורת, שכולנו נהיה מיליונרים".

 

מציק לכם מה שכותבים עליכם, שהקיבוץ קיבל הטבות מפליגות ושתוכנית שהתחילה מ־1,000 וקצת יחידות דיור הגיעה ליותר מ־4,000?

"קושרים את כל העסקה לגליל ים וזה לא ככה, אבל החברים פה לא מתרגשים. הם כבר רגילים. את לפחות אמורה לדעת ש־4,000 דירות לא הקיבוץ יקבל".

 

תקבלו 660.

"אבל לא 660 דירות, אלא 660 יחידות קרקע. גם את זה את אמורה לדעת".

 

יישארו לכם הרווחים ממכירת הדירות פחות עלויות בנייה ושיווק. זה עדיין המון כסף. אל תגידו לי שאתם לא יושבים בעצמכם עם מחשבון ומנסים להבין כמה זה שווה לכל אחד מכם.

שופט, בסרקסטיות: "אולי באמת תביאי מחשבון?".

 

גרוך: "אנחנו חיים היום בקיבוץ בתנאים לא רעים. רובנו בפנסיה ולא נשנה את החיים שלנו גם אם יגיע סכום גדול. השינוי מתבטא בכך שפעם חשבנו כל הזמן 'מה יהיה? אנחנו חייבים הרבה כסף ומקורות הפרנסה מצומצמים' - ומההרגשה הזאת נפטרנו. פרט לכך החיים שלנו לא עומדים להשתנות. אנחנו כמו סלאח שבתי. עד שלא נראה את הכסף ביד לא נאמין שזה אמיתי".

 

שופט: "כדאי שתדעי שכל גוף אחר קיבל פי אלף מאיתנו. כל הגופים שמדברים בתקשורת, לדבר הם יודעים יותר מאיתנו. אנחנו נמשיך בחיים שלנו, שהם לא רעים, ונמשיך גם לבוא לקפה בכל יום חמישי".

 

מפעל הברזים מדגל בקיבוץ. ההון לא יגיע בזכות הקמה של תעשייה מפוארת, אלא בזכות המזל הטוב שמיקם את הקיבוץ על עתודות הקרקע היקרות בישראל מפעל הברזים מדגל בקיבוץ. ההון לא יגיע בזכות הקמה של תעשייה מפוארת, אלא בזכות המזל הטוב שמיקם את הקיבוץ על עתודות הקרקע היקרות בישראל צילום: עמית מגל

 

"על גבול שממת האדם"

 

חברי גליל ים לא הפכו לעירוניים חובבי בתי קפה בעקבות קרבתם להרצליה. היא היתה זו שהפכה ממושבה קטנה לעיר שהתפתחה וצמחה סביב הרפתות והפרדסים שלהם. למעשה, גליל ים נוסד בתל אביב ב־1933 כקיבוץ עירוני בידי עולים צעירים מברית המועצות. ברכה רכטמן, ממייסדות הקיבוץ והקבוצה שסביבו, האמינה בכיבוש העבודה העברית בתוך הערים. החברים גרו בדירות שיכון, עבדו בנמל תל אביב בסבלות, ברכבת, ברשות הדואר, ובבתים פרטיים בניקיון ובאחזקה. הם ניהלו חיי שיתוף שכללו גם בית ילדים שהתנהל באחד הבניינים. לאחר שהקבוצה גדלה הוקצתה לה קרקע גם בגבעתיים, בשטח שבו שוכנת כיום שכונת בורוכוב. ב־1943, כשמספר החברים עבר את ה־200, הגיעו אנשי הקרן הקיימת והציעו להם להתפנות לשטח בשרון המערבי. ההצעה לא זכתה לאהדה גדולה בקרב החברים, שלא ששו לצאת מהעיר ולהתחיל לעסוק בחקלאות, אבל לבסוף התקבלה, וחברי הקבוצה ויתרו על חלום הקיבוץ העירוני ונדדו ל"פרובינציה".

 

לקרקע שעליה התיישבו לא היה אז ערך נדל"ני, והיתרון היחיד היה - ועודנו - הקרבה למרכז הארץ. 71 שנים חלפו מאז, ולפחות מהזווית הנדל"נית הפשרה של המייסדים נראית היום כמו החלטה נבונה ביותר.

 

אתם לא מרגישים בני מזל?

מזרחי: "בדור שלנו לא היתה משמעות לערך הנדל"ני. זה לא היה קיים בתודעה כי הקרקע ממילא לא עברה לחברים. אף אחד לא חשב על זה".

 

שופט: "כבר בשנות החמישים המינהל הציע לנו לעזוב את המקום ולקבל בתמורה 10,000 דונם כדי לבנות לנו קיבוץ חדש, אבל המייסדים לא הסכימו. הם רצו להישאר פה. הפוליטרוק בני מרשק (שהיה קצין החינוך והאידאולוגיה של הפלמ"ח) הגיע לאסיפה כדי לשכנע אותנו להישאר. 'רביבים יושבת על שממת האדמה, ואילו אתם יושבים על גבול שממת האדם', הוא אמר לנו".

 

העליב אתכם.

מזרחי: "להפך. 'על גבול שממת האדם' זה להעליב את העירוניים, לא את הקיבוצניקים".

 

הררי: "הוא התכוון שאנחנו חברה מובחרת".

 

יעקובוביץ': "זה כמו שמרטין בובר אמר על התנועה הקיבוצית שהיא 'אי־כישלון למופת'. המטרה של חברת המופת היא ליצור אדם חדש. הוא לא אמר שזה הצליח, אבל הוא שיבח על כך שזה לא נכשל".

 

"הטמבל נשאר? הם האידיוטים"

 

אבל מתישהו לנדל"ן החלה להיות משמעות. כולם מסכימים שאי שם בשנות השמונים עלה לדיון ערכה של הקרקע שעליה יושב גליל ים. ועדיין, הם מתעקשים שלחברים לא היתה שום מחשבה על מקסום רווחים משום שרובם רצו להמשיך לשמר את האופי הקיבוצניקי והעירוני של המקום.

 

מזרחי, שיצא לפנסיה לפני חמש שנים ועבד כיועץ ארגוני וכפסיכולוג בגופים שונים של התנועה הקיבוצית, מסביר את זה מנקודת מבטו: "ככל שהיישוב קרוב יותר לסביבה אורבנית ולאנשים יש יותר אינטראקציות עם גופים ואנשים חיצוניים, רמת המתחים שלהם נמוכה יותר. אני חושב שגליל ים מאופיינת כך. אין כאן ריבים ומשברים בין אדם לחברו, וזה כנראה באמת נובע מהקרבה לעיר. המיקום פלוס יכולת הניידות, זה מה שנקרא שובר שוויון".

 

שובר השוויון הזה - הקרבה לעיר וההבנה שיום אחד אפשר יהיה לפרוט אותה לכסף ממש - הביא לכך שההגירה השלילית בקיבוץ שואפת לאפס. לדברי חברי הפרלמנט, מאמצע שנות השמונים לא היה אפילו חבר קיבוץ אחד שעזב. מיותר לציין שה"צומוד" הזה רחוק שנות אור מהמצב בקיבוצים רבים אחרים, שסבלו מנטישה גוברת מאז סוף שנות השמונים בעקבות קשיים כלכליים ומשברים אידאולוגיים. זקני הקיבוץ כבר מוכנים להודות שההתעקשות על הישארות היתה החלטה מושכלת מבחינה כלכלית. כאמור, נמאס להם להתנצל. "אנשים בני הדור שלי שעזבו את הקיבוץ חשבו שאני טמבל שאני נשאר", אומר שופט, "כי להם בתוך זמן קצר היה אוטו ובית פרטי בזמן שאנחנו המשכנו לעבוד ולתת לקיבוץ. והנה, מתברר שהם האידיוטים".

 

יעקובוביץ', שעבד כל חייו בפרדסי הקיבוץ, מספר בגאווה שהחיים בגליל ים אפשרו לו לשלב בין עבודה חקלאית לתרבות והוא הצליח להקדיש זמן לעריכת עיתון מקומי ולרכישת השכלה: "אנחנו ממוקמים בין חיפה לתל אביב, מרחק הליכה מהרצליה. מה יותר טוב?".

 

הפרלמנט של יום חמישי בבית הקפה. "בדור שלנו אף אחד לא חשב על הערך הנדל"ני. זה לא היה קיים בתודעה כי הקרקע ממילא לא עברה לחברים" הפרלמנט של יום חמישי בבית הקפה. "בדור שלנו אף אחד לא חשב על הערך הנדל"ני. זה לא היה קיים בתודעה כי הקרקע ממילא לא עברה לחברים" צילום: אוראל כהן

 

זה לא המגדלים העתידיים שקעקעו אתכם לקרקע?

"גם בלי מגדלים אין סיבה לעזוב את המקום הזה".

 

הציפייה הארוכה הזאת לתוכנית שתתממש לא יוצרת מתיחות בין החברים?

שופט: "אני יודע שיש כאן אנשים שנשארו רק בגלל סיבה אחת. לא מעניינת אותם החברה או השיטה, הם רוצים רק את הכסף. אני לא יודע איך הם ינהגו אם הם יגלו, למשל, שאין כסף. ואם יהיה כסף, הם יגידו 'למה אני מקבל 100 שקל והוא 101?'. אני מאוד חושש ממה שיהיה".

 

"רוב האנשים מחכים הרבה זמן שזה יקרה", אומר גרוך, שהיה בעבר גזבר הקיבוץ ולאחר מכן מנהל במפעל הבטון. "אבל בסך הכל לא נראה לנו שזה ישנה את החיים שלנו בשנים הקרובות".

 

אתם כבר מבוגרים, אבל איך זה ישנה את החיים של הילדים שלכם?

"שהם ישברו את הראש לבד".

 

ייבנו פה 4,000 יחידות דיור. זה לא שינוי קטן.

"ה'מתישהו' במקרה שלנו הוא רלבנטי מאוד".

 

"מאז ההפרטה, אדם לאדם זאב"

 

רצה הגורל ובשבוע שעבר נודע שקיבוץ בעל שם דומה - שדות ים - שבבעלותו חברת אבן קיסר, מוכר נתח ממניות החברה תמורת כ־950 מיליון שקל. לא במקרה הידיעה, שפורסמה לראשונה ב"כלכליסט", הפכה עד מהרה לכותרות ראשיות כמעט בכל העיתונים. הדיסוננס בין קיבוץ בהגדרתו האידאולוגית השוויונית לבין הגרסה המודרנית המופרטת שלו, שמנתבת הון אישי עצום לכל חבר, צובט בנקודה רגישה מאוד בציבוריות הישראלית.

 

הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בגליל ים, שהונו הצפוי לא יגיע בזכות הקמה של תעשייה מפוארת או יצוא חקלאי כביר, אלא בזכות המזל הטוב שמיקם אותו על עתודות הקרקע היקרות בישראל.

 

ככל שמעמיקה השיחה עם חברי הפרלמנט, האדישות שהם משדרים כלפי התהליך החברתי שעתיד לבוא עליהם בעקבות תוכנית הבנייה הגרנדיוזית מתחלפת בדאגה כנה. השינוי הצפוי מציף משקעים ומטענים רבים שהוליד השינוי הדרמטי הקודם, כאשר הקיבוץ הופרט.

 

"כבר עכשיו יש פחות רגישות אחד כלפי השני", אומרת רשף. "לפני ההפרטה היתה עזרה הדדית. אם למשל חלילה מישהו היה צריך השתלה, חברים היו עוזרים לו. היום יש לנו קרן, אבל אם תבוא ותבקש כמה שקלים עבור מישהו אחר יכולים להגיד לך לא".

 

שופט מתנגד: "אם צריך השתלה ב־100 אלף שקל, הביטוח ישלם. ואם יצטרכו עוד 100 אלף, הקיבוץ ייתן".

 

רשף: "הקיבוץ ייתן, אבל לא יבואו ויגידו 'דוד, תן מהכיס שלך'. היו זמנים בתנועה הקיבוצית שהחבר עצמו נתן, מלבו ומידיו ולא כי הגזבר אמר. אני אומרת שאחרי ההפרטה אדם לאדם זאב".

 

הררי, עובדת סוציאלית, ויעקובוביץ' מתעקשים לא להסכים. "את לא מסתמכת על עובדות", הם עונים.

 

הקיבוץ עדיין שוויוני, גם אחרי ההפרטה?

"יש פה קהילה, אבל זה נכון שתהליך ההפרטה גרם לכך שיש פה מעמדות. יש אנשים שיכולים להרוויח 30–40 אלף שקל, ואחרים ירוויחו 6,000 שקל".

 

"האידאולוגיה נגמרה, אין יותר"

 

שבוע חולף ואני חוזרת לשיחה נוספת בבית הקפה. יום חמישי, אותה שעה, אותו השולחן. בטעות אני מתיישבת על הכיסא שהוא מקומו הקבוע של אשר פרגמנט, ומיד רומזים לי למצוא כיסא אחר. פרגמנט (92) הוא מאחרוני הדור הראשון של הקיבוץ. ועם כל השינויים שמסביב, יש עוד כבוד למסורת, וגם למקומות קבועים.

 

כשפרגמנט מגיע ושומע את הסיבה שלשמה הגעתי הוא צוחק. "כבר לפני 50 שנה כתבו שבגליל ים יבנו בקרוב קיוסק ליד הרפת. עד עכשיו שום דבר לא קרה", הוא אומר. לחבורה מצטרף גם יצחק רובין (71), אחראי התשתיות של הקיבוץ, והחשדנות שליוותה את הביקור הקודם שלי שבה לפתע. אבל בפעם הקודמת היתה לי תחושה שאני עדיין צריכה להעמיק ולשאול בנוגע למחשבות שלהם על מה שיקרה לקיבוץ שבנו במו ידיהם אחרי שתוכנית הבנייה תצא לפועל. "מכיוון שזה עוד רחוק, אנחנו לא מדברים על זה בינינו", יעקובוביץ' עונה לי.

 

אני לא שואלת על החלטה קבוצתית. זו שאלה אישית: האם חשוב לכל אחד מכם שהדור הבא ישמור על האופי של המקום הזה?

הררי: "ככל שמדובר בי אז כן, לי זה חשוב. אבל אני לא אכתיב לילדיי ולנכדיי איך לחיות את חייהם".

 

וחייהם ישתנו?

"כבר עשרות שנים מתגלגלות פה התחזיות שיבנו פה ויבנו שם. בינתיים בכל השנים האלה גליל ים היתה ליד העיר ושמרה על האופי הקיבוצי שלה. אני יודעת רק להסתכל על העבר ולהגיד על ההווה. אני לא יכולה לקבוע מה הדורות הבאים יעשו".

 

פרגמנט: "מצבנו מיוחד. כל המייסדים הלכו לעולמם. הצעירים כבר מתנהגים אחרת. הדור השני כבר לא מרגיש צורך לשמור. לא נשמר שום דבר".

 

רשף: "זה לא שלא מעוניינים לשמור. הזמנים השתנו וצריך לחיות ממשהו".

 

פרגמנט: "הבעיה היא אחרת. כולם רוצים קריירה, כולם מרוויחים בחוץ יפה, כולם בעלי השכלה ותארים, ואף אחד לא רוצה לקחת את ניהול המקום".

 

שופט פונה לפרגמנט: "תגיד, אתה הסכמת לעבור למחסן ב' או שרצית להישאר במחסן א'?". פרגמנט צוחק ותוקע בו מבט שאומר "אתה ממזר".

 

סליחה, מה זה מחסן א' ומה זה ב'?

מזרחי: "מחסן א' זה בתקופה שלא היו לאנשים בגדים משלהם והם היו מקבלים במחסן. מחסן ב' זה שלכל אחד יש בגדים משלו ורקמו עליהם את המספר שלו. השינויים פה לא נעשו ביום אחד. זה היה תהליך. המציאות היא אבולוציונית. היו פה צריפים, ואחר כך בניינים. חדר האוכל היה בצריף קטן ואחר כך בצריף גדול ואז נבנה חדר אוכל מבטון. דברים השתנו לפי הצרכים".

 

אז הפרקטיות מנצחת את הנוסטלגיה?

"את מבלבלת בין נוסטלגיה למציאות. שרהל'ה, למשל, מתגעגעת למה שהיה, אבל היא לא מוכנה לחזור אחורה. זה זיכרון נעים, אבל איש לא רוצה לשוב ולחיות בו".

 

רובין, שעד עכשיו היה עסוק בעיקר בכתיבת הודעות בנייד, מרים את ראשו: "אנחנו נמצאים בסביבה משתנה, ואם הקיבוץ לא יידע להשתנות איתה הוא ממילא לא ישרוד. הקיבוץ חייב להשתנות. האידאולוגיה נגמרה, אין יותר. האידאולוגיה זה לחיות ולהתפרנס".

 

מזרחי: "האידאולוגיה לא נגמרה. כל הערכים קיימים: השיתופיות קיימת, אמצעי הייצור המשותפים, הערבות ההדדית. הערך האחד שוויתרנו עליו במודע זה השוויון".

 

"דברים נעלמים. גם זה ייעלם"

 

זה הרגע שבו נוצרת סערה סביב השולחן והשיחה גולשת לדיון בדור ההמשך. רשף עוקצת את רובין, ספק ברצינות, ואומרת שאולי הוא לא חינך את ילדיו טוב מספיק ולכן הם לא הלכו ליישב את הנגב. רובין לא נשאר חייב וטוען שאף חבר בגליל ים לא ילך ליישב את הנגב, ואם הוא יעשה מעשה כזה זה יהיה רק כי החיים שם יהיו נוחים יותר ולא כדי להפריח את השממה.

 

העובדה שרוב החגים כבר לא נחגגים יחד נקשרת להפרטה, כמו גם לדור הילדים ולצרכיו השונים. "יש פה חמישה דורות והקיבוץ הטרוגני לגמרי", אומר מזרחי. "מה שמעניין אותי לא מעניין את הנכדה שלי. המציאות משתנה, הצרכים משתנים, וזה לא אומר כלום על הגיבוש".

 

אתם יכולים לדמיין סיטואציה שבה אחרי בניית המגדלים מסביב יבואו נציגים מרשות מקרקעי ישראל לדור ההמשך ויסגרו איתם עסקה נוספת לבנייה על שטח המחנה שאתם גרים בו כיום, ובכך לחסל אותו?

בשולחן משתררת דממה. אף אחד לא מעוניין להרים את הכפפה. ציניקנים ומודעים למציאות ככל שיהיו, כל אחד מהנוכחים סביב השולחן כבר צבר עשרות רבות של שנות קיבוץ אידאולוגיות. איש מהם אינו מוכן להתנדב ולספק תחזית שלפיה מפעל החיים שלהם פשוט ייעלם בקרוב. לבסוף שופט אומר: "המדינה לא תיתן שתהיה כאן חקלאות. בסופו של דבר במוקדם או במאוחר על שטח המחנה שלנו, כ־300 דונם, יקומו בניינים".

 

רשף: "זה יכול לקרות. יתחילו לבנות סביבנו, ואז יבואו ויגידו 'ניתן לכם בית או חמש דירות ותתפנו'".

 

אולי זו תהיה מעין סגירת מעגל, תחזרו להיות קיבוץ עירוני כמו שהתחלתם.

שופט: "אם על השטח של הקיבוץ היו בונים מגדלים ואני הייתי בגיל כזה שצריך לגור בהם, הייתי אומר לא יקום ולא יהיה. אבל אני כבר לא אצטרך לגור במגדל. וממילא אתה לא יכול לדעת מה יהיה פה בעוד 100 שנה. מחר יכולה להתרחש רעידת אדמה".

 

יעקובוביץ': "לאיראנים יש פצצה".

 

רשף: "היתה מהפכה תעשייתית. דברים נעלמים. גם זה ייעלם".

 

18 שנה, והתוכנית יוצאת לדרך

תוכנית גליל ים נידונה בוועדות התכנון והבנייה עוד מ־1996. שטח התוכנית הוא 835 דונם המשתרעים בין הקיבוץ לבין רחוב הרב קוק בהרצליה מצפון ונתיבי איילון ממערב, רובם שטחי חקלאות של הקיבוץ, אך התוכנית כוללת גם מגרשים אחדים בבעלות פרטית.

 

בתחילה תוכננו להיבנות בשטח הזה כ־1,100 יחידות דיור, אך במהלך השנים חלו שינויים והתוכנית כוללת כיום 4,018 יחידות דיור בכמה מתחמים. התוכנית אושרה בידי הוועדה המקומית ב־2002, אך נתקעה בשל חילוקי דעות בין הקיבוץ לבין רשות מקרקעי ישראל עד 2008, אז נחתם הסכם בין הרשות לבין הקיבוץ. במסגרת ההסכם התחייב הקיבוץ להעביר לרשות את הקרקעות בתמורה לזכויות בנייה של כ־660 יחידות דיור. את הקרקע הזאת הקיבוץ למעשה מכר בעסקת קומבינציה לאפריקה ישראל, שלפיה החברה תבנה את הדירות והרווחים יחולקו בין החברה לקיבוץ.

 

לאחר חתימת ההסכם עם רשות מקרקעי ישראל החלו לצוץ התנגדויות לתוכנית מצד בעלי קרקעות פרטיים שמחזיקים בקרקעות סמוכות, מצד בעלי דירות בהרצליה ומצד גורמים ברשות המקומית. חלקם התנגדו בשל ירידת ערך נכסיהם, וחלקם בשל הרצון לשמור על השטחים הפתוחים. ב־2010 הוגשה התוכנית לוועדה המחוזית, וב־2011 המקטע הראשון שלה שולב בתוכנית הוד"לים (ועדות הדיור הלאומיות, שמטרתן האצת הבנייה). העברת התוכנית למסלול אישור מהיר גררה אף היא התנגדות מצד סיעת הירוקים בהרצליה, אך זו נדחתה בבית המשפט.

 

עד כה, 18 שנים לאחר שהתוכנית החלה להתגלגל, הדחפורים טרם עלו על הקרקע. סנונית ראשונה שמבשרת על תחילת הבנייה נראתה בסוף ינואר, כאשר רשות מקרקעי ישראל הכריזה על שני זוכים במכרזים לבניית 75 דירות בתחומי התוכנית. מכרז נוסף נסגר בתחילת מאי — הפעם היתה זו אפריקה ישראל שזכתה במכרז דיור להשכרה שבמסגרתו ייבנו 215 יחידות דיור שיושכרו במחיר מפוקח לזכאים.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x