בצווארון הלבן משחררים כפתור

לפני עשר שנים נבחרה פרקליטת המדינה עדנה ארבל לשופטת בבית המשפט העליון. נדמה שזה המינוי שעורר את הסערה הגדולה ביותר אי פעם נגד מועמד לערכאה המשפטית הגבוהה בישראל. טיעוני הבעד והנגד התנקזו למורשתה של ארבל כפרקליטת המדינה. שתי המילים הקשות ביותר שהושמעו עד אז כלפי התביעה, "סימון מטרות", יצאו מפיו של היועץ המשפטי הנכנס לממשלה מני מזוז וכוונו כלפי פרקליטת המדינה והיועצת המשפטית היוצאת (בפועל) ארבל, שהותירה לו כמתנת פרידה טיוטה של כתב אישום נגד ראש הממשלה אריאל שרון בפרשת האי היווני.

מזוז סגר את התיק הזה. זו לא הפעם הראשונה שהמלצה של ארבל להעמיד לדין פוליטיקאי בכיר נדחתה. היועץ שקדם למזוז, אליקים רובינשטיין, החליט, בניגוד להמלצתה, לא להעמיד לדין את בנימין נתניהו בפרשת הקבלן שאול עמדי ובחקירה שעסקה בחשד שנטל מתנות שקיבל כראש ממשלה לביתו הפרטי. מעניין שממש בימים אלה שוב נקלע נתניהו לחשדות דומים שלפיהם העביר נכסים ציבוריים למעון הפרטי.

עדנה ארבל צילום: יריב כץ

עימותים סדרתיים עם היועצים המשפטיים

ארבל הצליחה להתעמת עם שלושה יועצים משפטיים. עם מיכאל בן־יאיר התעמתה על רקע חילופי ההאשמות בשאלה מי אחראי להגשת כתב האישום נגד השר יעקב נאמן. נאמן נאלץ להתפטר בעקבות אישום בעבירה של שיבוש מהלכי חקירה, אך זוכה ממנו לחלוטין. עם רובינשטיין התלקחה המחלוקת על רקע המלצתו להדיח את ניצב משה מזרחי, לאחר שהתברר ההיקף החורג של האזנות הסתר שביצע לפוליטיקאים. ארבל גיבתה את מזרחי, שהיה שותפה במלחמה לביעור השחיתות, וראתה בסילוקו סימן להתקפלות של היועץ רובינשטיין בפני הפוליטיקאים שפחדו ממזרחי ותיעבו אותו.

מאז שררה איבה מתמדת בין היועץ לפרקליטה, והיא הועצמה בגלל כושר ההיעלבות המפותח של השניים. בכירה בפרקליטות תיארה אותם כמתחרים על התואר "האובליסק בכיכר המרכזית של ורשה", רמז להתנהלות הפולנית שכה אפיינה את רובינשטיין ובעיקר את ארבל. השיא כמובן היה מול מזוז. הביטוי שטבע, "סימון מטרות", לא רק תיאר את חדוות הציד שהוא ייחס לארבל, אלא גם הכיל פקפוק בכשרות מניעיה.

במדינה מתוקנת, כשיועץ משפטי מאשים פרקליטת מדינה ב"סימון מטרות", אחד מהם חייב ללכת הביתה. מלבד התיק נגד שרון מיהר מזוז לסגור שני תיקים שפתחה ארבל - נגד אהוד אולמרט ונגד ראובן ריבלין. כל השלושה נולדו מהאזנות הסתר לקבלן דודי אפל. הסיפור של ריבלין ראוי לתזכורת על רקע בחירתו לנשיא.

דוד אפל, שלימים נשלח ל־3.5 שנות מאסר, היה אחד ממלכי מרכז הליכוד המיתולוגי ונהג להעסיק פוליטיקאים בתקופות שבהן לא כיהנו בתפקידים ציבוריים; ריבלין, למשל, העניק ייעוץ משפטי לאחת החברות של אפל, וכשחזר לכנסת נחשד כמי שממשיך לשרת אותו. אחד הסיפורים נגע לוועדה לבחירת שופטים, שריבלין היה חבר בה. בוועדה נידון קידומה של השופטת זיוה הדסי הרמן, שהרשיעה חבר קרוב של השניים, ראש לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד דרור חוטר־ישי. באחת ההקלטות נשמע אפל צורח על ריבלין משום שלא התנגד נחרצות למינוי. התיק נסגר כי לא הוכח שריבלין פעל כמצוותו של אפל, אבל עצם השיחה המערבת קבלן מושחת במינוי שופטים זעזע את ארבל עד עמקי נשמתה. הדבר גרם לה להחזיק את התיק נגד ריבלין פתוח כמעט ארבע שנים עד שמזוז סגר אותו.

קנתה לה מוניטין תביעתי מאיים

ההמלצה בעניין שרון היתה אקורד הסיום לקריירה תביעתית מפוארת של ארבל, שגם הניבה לא מעט זיכויים של יעקב נאמן, אביגדור קהלני, רפאל (רפול) איתן, אולמרט בפרשת הדו"ח הכוזב למבקר המדינה ועוד. סדרה זו הקנתה לארבל את איבת הפוליטיקאים ואת המוניטין התביעתי המאיים שלה. כדי להבינו צריך לצלול לרגע לקרבה האישית והמקצועית שלה לדורית ביניש ולקרבה של שתיהן לאהרן ברק.

ההיסטוריה המשותפת החלה כשארבל וביניש שימשו כאוספות החומר של ועדת החקירה לאירועי הטבח בסברה ושתילה, שברק היה הרוח החיה בה ובמסקנותיה. בהמשך היתה ארבל חברה בוועדה לחקירת פרשת קו 300, שבה היתה ביניש הרוח החיה, וברק, בדעת מיעוט בעליון, פסל את החנינות שהעניק נשיא המדינה חיים הרצוג לעברייני השב"כ.

את החיבור המשולש הזה, ברק־ביניש־ארבל, נבחן עתה בתהליך היסטורי נוסף שאפשר לכנות "קיצור תולדות המלחמה בשחיתות". אהרן ברק, כיועץ המשפטי לממשלה, החל בהעמדה סיטונאית לדין של בכירי השלטון ויקיריו, שנהנו מחסינות כמעט מוחלטת אשר נשברה רק בעקבות המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

הרחבת הכלים לניקוי האורוות הציבוריות

את ניקוי האורוות הציבוריות והעלאת הרף המשפטי מול אישי הציבור המשיך ברק כשופט וכנשיא בית המשפט העליון. פרקליטת המדינה ביניש, וארבל שירשה אותה בתפקיד, סיפקו את חומרי הבעירה האנושיים שאפשרו לברק לפתח את הכלים לטיפול פלילי ומינהלי באנשי הציבור.

המילה אמון מככבת בשני המצבים האלה: עבירה של הפרת אמונים ופגיעה באמון הציבור כעילה להדחה או לפסילת מינוי. ארבל, כפרקליטת המדינה, דחפה את הגשת הדיון הנוסף בפרשת שמעון שבס, שאפשרה לברק לחזק ולקבע את עבירת הפרת האמונים.

כשופטת, בדעת מיעוט, פסלה ארבל את מינויו של חיים רמון למשנה לראש הממשלה. רמון הורשע בביצוע מעשה מגונה, אך לא הוטל עליו קלון והכנסת והממשלה אישרו את מינויו.

ארבל סברה שבכל זאת יש לפסול אותו מטעמי פגיעה באמון הציבור. זו דוגמה לדרך שבה מחיל שופט את הסנטימנט והאג'נדה האישיים שלו גם כשדברים נעשו כדין ולפי החוק. ברק פיתח את ארגז הכלים הפרשני שמאפשר את ההרחבה הזאת, וארבל עשתה בו שימוש במקרה זה בתחום שקרוב ללבה - טוהר המידות בשירות הציבורי.

פרופ' אריאל בנדור מנה במאמר בכתב העת "עורך הדין" את טוהר המידות כאחד התחומים שהשופטת ארבל הציגה בהם השקפת עולם עקבית ומגובשת, גם אם הדבר ניתב אותה לעמדות מיעוט. לצד טוהר המידות מונה בנדור את הרגישות שלה לעבירות מין ולקורבנותיהן, לזכויות של קבוצות ויחידים חלשים (הן בתחום הציבורי והן במשפט הפרטי) ולערך המשפחה.

ארבל, שהחמירה עם אישי ציבור, גילתה התחשבות וחמלה כלפי חולים, נכים, מסתננים, פליטים, נפגעי תאונות ובמיוחד קורבנות עבירה.

התכונה הזו משתלבת היטב עם יחסי האנוש החמים שארבל ידעה ליצור עם הכפופים לה. בתקופתה התבסס בפרקליטות השלטון הנשי: הנשים היו לרוב מכריע בשדרת הניהול הבכירה - מהמנכ"לית, דרך מנהלות המחלקות ועד פרקליטת המחוז. עו"ד יהושע רזניק, מבכירי המיעוט הגברי, מתח לאחר פרישתו ביקורת חריפה ואפילו שוביניסטית על השלטון הנשי הזה, ביקורת שמן הסתם לא מושמעת במצב ההפוך, שבו הגברים מנהלים את העניינים.

נשארה לפקד על הגייסות של ביניש

ארבל היתה ציר מרכזי במה שכונה, לשבח או לגנאי, כנופיית שלטון החוק. השיוך הקיבוצי המדויק יותר עבורה הוא בחבורה שהתקבצה סביב אהרן ברק וסייעה לו להגשים את חזונו המשפטי. הבולטים בחבורה הזו היו יצחק זמיר ודורית ביניש. ארבל היטיבה להמשיך את הטרנד. כשביניש נבחרה לעליון ב־1995 המשיכה ארבל לפקד על הגייסות בפרקליטות עד שקודמה אף היא לעליון במאי 2004.

את ההתנגדות העזה למינויה, שלוותה בנימוקים ובהשמצות אישיות, ניתן לראות גם כאחד ממבשרי הקץ לדומיננטיות של החבורה במשפט הישראלי.