"כשאבא ראה כתבות על אנשי עסקים מצליחים כמו שלמה אליהו הוא תמיד היה מאוד גאה ואמר: "אתה רואה? זה עיראקי"

"נולדתי בחיפה לקטי ויוסף, שעלו מבגדד והכירו בארץ. לאמי היתה חנות בגדים, אך בשלב מסוים היא הפכה לעקרת בית. אבי היה עורך דין מצליח בבגדד אבל בארץ התואר שלו לא הוכר והוא נאלץ ללמוד הכל מחדש, ולכן עבד במשרד הדתות ביום ולמד בערב.

"אבא סיפר שניסה לעלות לישראל כבר בראשית שנות החמישים, אבל כשראה את החיים במעברות עשה סיבוב לאחור וטס לפריז לשנים אחדות. אבא, שכבר טעם ממנעמי החיים כעורך דין, אמר: 'התרגלתי לחיים טובים, לגור בדלות ובעוני של המעברות זה לא בשבילי'.

1962. דוד פתאל (בן 5, מימין) עם אחיו איציק (בן 4) ואמם קטי בביתם בחיפה

"אבא היה איש ספר, דיבר שש שפות על בוריין, ואמא היתה אשה חמה שדאגה לבית וטיפלה בנו. כשאבא כעס היא היתה הצד המנחם. ההורים בחרו ללכת נגד הזרם ולגור בכרמל, סביבה אשכנזית לגמרי, ולא באזורים חלשים יותר שבהם המשפחות שלהם גרו. הם דיברו ביניהם עיראקית, וחלק מהשכנים חשבו שאנחנו ערבים. היינו שם כמעט הספרדים היחידים והרגשנו חריגים, לא רצינו שההורים ידברו איתנו עיראקית.

"אחי איציק ואני שמנו דגש על החיים החברתיים. היתה לנו ילדות של הרבה צופים וכדורגל ורק מעט לימודים. אבא רצה מאוד שאהיה תלמיד טוב, ואמר לי: 'אם תלמד העולם ייפתח בפניך, הגעתי למה שהגעתי רק בזכות ההתעקשות שלי ללמוד, כבן במשפחה של חמישה אחים'. למרות זאת הרבה פעמים אחי ואני הגענו הביתה עם ציון לא טוב, וקשה היה שלא להרגיש את האכזבה של אבא, אבל מעולם לא הענישו אותנו על כך.

"אחרי האוניברסיטה התקדמתי מהר בתפקידים בתחום המלונאות. בגיל 30 כבר ניהלתי את דן חיפה, בגיל 35 הקמתי את רשת הולידיי אין בישראל, ובגיל 40 החלטתי להיות עצמאי. הקמתי את רשת פתאל כחברת ניהול מלונות, אבל באמצעות סדרה של רכישות הפכנו לרשת בתי המלון הגדולה בישראל. אבא לא זכה לראות את הדרך העצמאית שלי, אבל התגאה לספר שאני לומד באוניברסיטה ומשמש מנהל בכיר בענף.

"כשאבא היה רואה כתבות בעיתון על בני העדה העירקאית שהצליחו, כמו שלמה אליהו או נמרודי האב, הוא תמיד היה מאוד גאה ואמר לי: 'אתה רואה? זה עיראקי'. לאחרונה רכשתי 90 כרטיסים עבור המשפחה והחברים העיראקים שלי לסרט דובר העיראקית 'מפריח היונים' על פי ספרו של אלי עמיר. כנראה גם לי הצלחת בני העדה עושה משהו".