אביה ספיבק: "הממשלה אינה צריכה למתן את התקציב, אלא להגדילו"
המשנה לשעבר של הנגיד, אמר בכנס של מכון ון ליר, כי "יש החלטה ברורה להוציא פחות כסף. למה? כי הממשלה האמינה שהמגזר הפרטי יעשה את העבודה של הממשלה טוב יותר, מבלי לטרוח לבדוק זאת"
"מבחינת מחזור עסקים ישראל אינה במצב של מיתון. הממשלה אינה צריכה למתן את התקציב שלה אלא להגדילו, זאת על פי בחינה של תנאי המשק כמו למשל האינפלציה הנמוכה שנמצאת על הגבול התחתון של בנק ישראל (1%)". כך אמר הערב (ד') פרופ' אביה ספיבק, מאוניברסיטת בן גוריון ומכון ון ליר בכנס התקציב החמישי של התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים. ספיבק היה בעבר המשנה לנגיד בנק ישראל.
ספיבק הדגים כי ב-2013 תקרת התקציב של המדינה עמדה על 319 מיליארד שקל, אך בכל זאת בחרה הממשלה להוציא רק 315 מיליארד שקל, כלומר השירותים החברתיים יכלו לגדול בהיקף של כ-4 מיליארד שקל אילו הייתה הממשלה רוצה בך. "יש החלטה ברורה להוציא פחות כסף. למה? הממשלה האמינה שהמגזר הפרטי יעשה את העבודה של הממשלה טוב יותר, מבלי לטרוח לבדוק זאת". בגרמניה בדקו זאת. בישראל הייתה הנחה שהוא יעשה זאת יותר טוב. הנחה שאומרת שמה שציבורי לא יעיל, מה שפרטי יעיל. וכך הקטינו את הוצאות הממשלה.
מה הבעיה? מסביר ספיבק: "כשאנחנו לוקחים את הוצאות הביטחון ועל ההוצאות של הריבית על החוב אז נשאר מעט מאד להוצאות אזרחיות. השוקת השבורה שאנו רואים זה ההחלטה שלה לכבול את ידיה".
ד"ר עדי ברנדר צילום: עומר מסינגר
ד"ר עדי ברנדר, מנהל מחלקת כלכלה מחטיבת המחקר של בנק ישראל, אמר בכנס כי אחד הכשלים הגדולים של המשק הישראלי הוא בעיית האמינות. "כאשר קובעים כי תקציב הביטחון יעמוד על 51 מיליארד שקל ב-2014, ויעלה ל-52 ב-2015, מערכת הביטחון אמורה להאמין שהיא תקבל את התקציבים. אם לא תאמין שתקבל את התקציב יווצר קושי לקיים הסכם בפעם הבאה של - תן היום וקבל מחר".
"יש לחוסר אמון בחברה הישראלית השלכות נוספות", אמר ברנדר. "למשל חוסר אמון ברשת הביטחון חברתית. רשת ביטחון כזו היא כאשר מצבו הפיננסי של אדם טוב יחסית הוא מסייע לחלשים (למשל דרך מסים גבוהים) וכאשר הוא נזדקק לה לאותה הרשת הוא יזכה לה תודות לחוזקם של אחרים. יש קבוצות שמנצלות זאת לרעה ומקבלות סיוע אך לא יעשו מאמץ לסייע לחברה כאשר הן יכולות. נוצר חשש של אנשים כי 'רק הם יתנו'. רשת הביטחון בישראל דלה מאד, בהשוואה בינ"ל, בין היתר בגלל חשש מקבוצות מסוימות שיקחו על חשבון אחרים. המשמעות היא שהנכונות לקחת סיכונים נפגעת, אנשים נאלצים לחסוך חסכון יתר משום שהם לא מאמינים שתהיה רשת שתתמוך בהם במקרה של נפילה.
"כלל ההוצאה (הקובע כמה יכולה להוציא הממשלה בכל שנה) לא מאפשר לה לעמוד ביעד הגירעון שהיא עצמה קבעה". אמר ברנדר." הממשלה העבירה תוכניות שיותר גבוהות ממה שהתקרה שלה מאפשר לה להוציא והכללים שלה סותרים זה את זה". כך שנוצר מצב בו. האזרח מסתכל על ההבטחות של הממשלה, ומנגד רואה כי תקרת ההוצאות של הממשלה לא מאפשרת לה לספק את מה שהבטיחה.
יעל מבורך, סגנית הממונה על התקציבים במשרד האוצר, הציגה את ההתלבטות הקבועה בעת קביעת התקציב בנוגע לאיזון שבין העלאת המסים להקטנת הוצאות הממשלה. "אם התרגלנו לקצב צמיחה של 4% תוצר היום המשק נע סביב ה-3% כולל השפעת הגז. זה תוצר של הדמוגרפיה". כאן הציגה מבורך נתונים על שיעורי הילודה של החרדים והערבים שגבוהים משמעותית משל יהודים שאינם חרדים ומהווים את עיקר שוק העבודה. "השינויים הדמוגרפים, ללא שינוי מדיניות בנוגע אליהם, גוזרים לנו גידול באי שוויון, ירידה בפוטנציאל הצמיחה, גידול בנטל התקציבי בסיוע".
במחקר שנעשה פרופ' ספביק יחד עם פרופ' לאה אחדות ופרופ' מישל סטרבצ'ינסקי מצאו הכלכלנים כי ההוצאה האזרחית באחוזי תוצר צפויה לרדת ב-0.5% עד שנת 2020, מה שיפגע בעיקר בחינוך הבריאות ויגדיל את העוני.
פרופ' סטרבצ'ינסקי הסביר כי מבחינת ההוצאה האזרחית ישראל נמצאת במקום ה-30 מתוך 31 מדינות, רק מעל קוריאה. "כאשר בוחנים זאת לפי ענפים", אמר סטרבצ'ינסקי, "מוצאים כי מבחינת שירותי בריאות אנחנו אמנם לא אחרונים אך מתחת לממוצע יחד עם צ'ילה ומקסיקו וגם מבחינת הוצאות חינוך לתלמיד אנחנו מתחת לממוצע". הוא הדגיש כי זו למעשה התחזית לצמיחה עתידית - "ככל שנשקיע היום בחינוך כך יגדל בעתיד שיעור הצמיחה".
