חידה: מה הכותרת?

פתאום, בעודי מפרקת ביסודיות ריפוד של כיסא משרדי מסכן, נשמעת שאגת ניצחון מהקצה השני של החדר. "בטרייה! מצאתי בטרייייייה!!!". מינה רצה עם השלל לעבר הקבוצה. "בטרייה! בטרייה! יש לנו בטרייה!", כולנו חוגגים באקסטזה, עד שהאסימון נוחת: כעת צריך למצוא מכשיר שעובד על בטרייה. כמו לפי אות כתפינו משתופפות יחד, ואנחנו מרימים מבט מפוחד אל המסך השחור על הקיר, שמחשב את הזמן לאחור. נותרו 27 דקות לצאת מהחדר, או שאנחנו נכשלים. אני חוזרת לריפוד.

הכיסא האומלל, הקבוצה ואני כלואים בחדר נעול במרכז לונדון, שממוקם במשרדי חברת Hint Hunt, "מצוד הרמזים" בתרגום חופשי. הינט האנט הוא משחק למבוגרים ששנה וחצי לאחר השקתו כבר הוכתר בעיתונות המקומית "התופעה החמה" בלונדון. הוא מתהדר ברשימות המתנה ארוכות, מחיר של כ־20 ליש"ט (115 שקל) לאדם עבור שעת משחק, ומתחרה־תאום בשם ClueQuest. שני המשחקים תופסים באתר הטיולים Trip Advisor את המקומות הראשון והשלישי ברשימת אטרקציות החובה בעיר - הרבה מעל ההצגות "עלובי החיים" ו"פאנטום האופרה" או מוזיאון מדאם טוסו.

התעלומה:

מה משגע את הבריטים?

זה המשחק שמשגע את הבריטים: שלושה עד חמישה אנשים ננעלים בחדר שבו, כביכול, התרחש רצח. הם צריכים, על ידי פתרון שרשרת חידות מורכבת, להיחלץ ממנו בתוך שעה או פחות. פתרו - ניצחו ויכולים לצאת. לא פתרו - הפסידו וצריכים לצאת. קצת תחרות, קצת שיתוף פעולה, מין מתכון למסיבות רווקים חנוניות, או ימי כיף לעובדי משרד משועממים או סתם למשפחות שמחפשות סיבות חדשות לריב.

וכאמור, זה עובד. החברה פתחה באחרונה סניף בקייפטאון, דרום אפריקה, והיא רק אחת מגל מתגבר של חברות "משחקי מבוגרים" שצצות באירופה וארצות הברית, שבמקום קרבות לייזר טאג ופיינטבול מציעות לקבוצות חברים פעולות בילוש ומסתורין, שלא לומר כליאה ובריחה.

רמזים במשרדו של הבלש ג'ון מונרו. "אל תגעו במסקינג טייפ. הקבוצה הקודמת פירקה את החדר ולא הספקנו לתקן"

רמז ראשון:

האח הגדול צופה

האתר של הינט האנט נמנע מלנפק ולו שבב מידע על תוכן החוויה. וכמו המסעדות שמסרבות לפרסם את התפריט ומכריחות להזמין מקום שבועות מראש, זה משיג את המטרה. אנחנו מפתחים ציפיות. "זו לא תחרות, אבל אנחנו הולכים לנצח!", אני מכריזה בדרמטיות בפני החברים שגררתי, ונתקלת בגלגול עיניים. "אוי", שרה אומרת, "מזה חששתי כשאמרת שיהיה כיף".

הקבוצה שלנו מורכבת ממינה, שרה, ריס ואנוכי. כולנו חברים טובים בשנות ה־20 וה־30 לחיינו, כולנו עוסקים במקצועות יצירתיים אבל מתפרנסים ממקצועות פחות יצירתיים, וכולנו תושבי לונדון, ובשל כך מונים ישראלית, אמריקאית, שבדית ורק אנגלי אחד.

בכניסה למקום מקבלת את פנינו "מדריכת החוויה" שלנו, מעין קמב"צית ידידותית שממליצה לנו ללכת לשירותים לפני שמתחילים "כי ברגע שננעלתם לא תוכלו לצאת!". היא מעודדת אותנו לחלוק תגליות, לכתוב את הנתונים שאנחנו מגלים על גבי הלוח המחיק בחדר ולסרוק את הפינות שוב ושוב כי האוצרות האמיתיים נוטים להתחבא היטב. "מה שכן, אם אתם רואים מסקינג טייפ - אל תחפשו מאחוריו", היא אומרת ונאנחת, "היתה כאן קבוצה שפירקה את החדר ועוד לא הספקנו לתקן הכל".

החדר הוא משרדו הפילם־נוארי של ג'ון מונרו, בלש שנרצח. על הקיר בולט מסך גדול, שעם סגירת הדלת יתחיל לספור לאחור 60 דקות. המסך הזה גם יספק רמזים. במהלך השעה הקרובה הקמב"צית תהיה האח הגדול שלנו. היא תעקוב אחרינו דרך מצלמות וידיאו ומיקרופונים שמושתלים בחדר, וכשהיא תבין שאין לנו מושג מה רוצים מאיתנו היא תפרסם רמז על המסך.

הכניסה להינט האנט. המארגנים חוששים מהדלפות, בצדק

רמז שני:

אין באמת תעלומה

בחברה צודקים שהמסתורין הוא חלק גדול מהקסם. אבל לא כי הידע יהרוס משהו, אלא כי אין הרבה מה להרוס. בתוך חמש דקות המשחק רווי ההייפ מתגלה כגרסה חיה לאפליקציות ומשחקי מחשב שבהם צריך להיחלץ מחדר על ידי הקלקה אינטנסיבית בכל פינה במסך. יותר ממעשייה בלשית, הינט האנט הוא חוויה של צו חיפוש אגרסיבי שבו כל דבר פריק או תליש מוכתר מיד כ"ראיה".

רגע אחרי סגירת הדלת והבהייה הראשונית הקצרה התחלנו לתקוף את החדר כאחוזי אמוק. שרה השתלטה על הלוח והתחילה לתעד את פניני המידע שצעקנו. אני רוקנתי את המגירות בשולחן העבודה וניערתי כל חפץ פעמיים כדי לבדוק אם מוחבא בו חפץ אחר. ריס הקריא מספרים מפנקס טלפונים מאובק. מינה, שתבורך, כנראה לא הבינה את מהות העבודה, ובמשך דקות ארוכות עמדה וקראה את תיקי החשודים ברצח, וערכה להם ניתוח פסיכולוגי. מתברר, דרך אגב, שהקבוצה שהכי מעוניינת במעקב הזה היא דווקא אמהות במסיבות יום הולדת לילדיהן הרכים.

וכך, בצעקות וצהלות מצאנו בספרים מספרים בכתב מראה, ואיתם פתחתנו מזוודות נעולות, ובהן מצאנו קופסאות עם מנעולי מספרים חדשים וכך הלאה.

רמז שלישי:

קשה להפסיד

"אם מישהו שומע", שרה פנתה בשלב מסוים אל המצלמות, "יהיה נחמד לפתור את החידות עם טוש כותב". על המסך השחור הופיעה הכתובת "אני מיד מגיעה עם טוש חדש", ולרגע דלת הקסמים נפתחה והקמב"צית הנבוכה הושיטה לנו טוש נוסף בעודנו צוהלים ומריעים. טריקת הדלת המהירה הבהירה לנו שכדאי לשוב לעבודה.

בהינט האנט קבוצה יכולה לשחק לבדה, ועד שלוש קבוצות יכולות להתחרות זו בזו, בתוך חדרים זהים. כאן לא היתה תחרות. מהר מאוד הבנו שגם אין באמת תעלומה גדולה, מעבר לפירוק המשקוף הנכון שמאחוריו בטח נמצא הקוד החסר. ובכל זאת, אולי בגלל מוזיקת סרטי המתח שבקעה מהרמקולים הנסתרים בחדר ואולי מאיזה רפלקס פנימי של "חייבים למלא את המשימה", המשכנו להתרוצץ.

בעשר הדקות האחרונות המוזיקה מגיעה לקרשנדו, ואנחנו מנסים להתאים רמזים אחרונים (שרה), בכל זאת לדלות רמז מהביוגרפיות של החשודים (מינה), לערוך חישוב מתמטי בקולי קולות (ריס) או סתם לצווח כמה זמן נותר (אני). אותנו לא ישאירו נעולים ומובסים בחדר!

נראה שהקמב"צית שלנו כבר מיצתה את החוויה ורצתה לזרז עניינים, כי הרמזים החלו להופיע בתדירות מסחררת, ולהידמות יותר ויותר לתשובות המלאות. בשניות האחרונות האחות הגדולה שלנו תפסה פיקוד על הקבוצה, ווידאה שעם או בלי מושג מה אנחנו עושים, נצא מהחדר לפני הזמן.

הפתרון:

מי הלקוחות האמיתיים

לריקנות המסוימת שאיתה יצאתי מהחדר מצאתי אחר כך הסבר. הוא הסתתר באתר של הינט האנט: החברה, וגם חברות חדשות דומות שצצו בעולם, מקלו קווסט הלונדונית עד Watson Adventures האמריקאית, פונה בין היתר למגזר העסקי, ומציעה את המשחק שלה כפעילות לגיבוש קבוצות, או אימון בעבודת צוות או "חשיבה מחוץ לקופסה". כששאלתי, אחד העובדים הסביר לי ש"לפי בקשה, מדריך החוויה יכול להעביר בסוף הפעילות חוות דעת וניתוח על האופן שבו חברי הקבוצה שיתפו פעולה". אולי יותר מאשר הפיינטבול החדש, משחקי היציאה מהחדר הם בניית האוהל בעיניים מכוסות החדש, או יתר הפעילויות הידועות לשמצה מימי השמה מקצועיים. "מִשחוק" היא המילה החמה כיום בעולם העסקים. רצינו לשחק אבל נפלנו על משחוק.

בדרכנו לבית קפה במורד הרחוב, טופחים זו לזה על השכם, התוודינו שבסתר חששנו שנתחיל לריב בחדר על שטויות, כמו לדוגמה מי יחזיק את הפנס שמצאנו (שהיה זקוק לבטרייה, תודה ששאלתם). בהתחשב בעובדה ששרה וריס נשואים, הרגשנו ששיתוף הפעולה המוצלח באמת היה הישג משמעותי. "שולחן לארבעה?", שאל אותנו בעל בית הקפה. ריס אמר: "בפנים" ואני הכרזתי: "בחוץ!". 'אבל רק לך יש משקפי שמש", מינה אמרה. "אז אולי נשב בצל", הצעתי. "אוי", שרה אמרה וגלגלה עיניים לעבר בעל בית הקפה. "בדיוק מזה חששתי כשהיא אמרה שיהיה כיף".