לא יפה מצדם

המחשבה הזאת הובילה למחקר שעשה בלמי עם פרופ' מרגרט ניל, ושמוכיח את הקשר בין יופי למעמד, וליתר דיוק - את הקשר בין התפיסה של אנשים את עצמם כיפים לתפיסה המעמדית שלהם: "כשאנשים מרגישים מושכים יותר, הם חושבים שהם משתייכים למעמד גבוה יותר", אומר בלמי. אבל לא בכך הסתכם המחקר: הוא הוכיח גם כי התחושה המעמדית הזאת, שמבוססת על תחושת היופי, משפיעה על מגוון דעות של אנשים - למשל אלה הנוגעות לשוויון, הצלחה ואחריות ציבורית. ובמילים אחרות: לאופן שבו אדם תופס את המראה שלו יש השלכות חברתיות רחבות.

"בסופו של יום מה שהמחקר מראה זה שהתפיסה של עצמי כמושך משנה לחלוטין את תפיסת העולם שלי ואת האופן שבו אני חושב על החברה. כשאנחנו חושבים שאנחנו למעלה, אנחנו חושבים שהיררכיות הן דבר טוב. כשאנחנו חושבים שאנחנו בתחתית - אנחנו נוטים להאמין בשוויון. גם אני עושה את זה - כשאני מרגיש טוב עם איך שאני נראה, למשל אחרי אימון במכון, אני לפעמים חושב: 'טוב לי כי עשיתי בחירות טובות בחיים'. די עצוב להגיד את זה, יש הרבה סיבות לכך שאנשים הגיעו לאן שהגיעו או לא הגיעו".

אני יפה, אתה עני בצדק

המחקר של ניל ובלמי הוא בעצם הראשון שמצא קשר ישיר בין האופן שבו אדם תופס את המראה שלו לבין העמדות שלו על המבנה החברתי והסיבות להצלחה. המחקר, שפורסם בגיליון יולי הטרי של כתב העת "Organizational Behavior and Human Decision Processes", זכה לכותרת חד־משמעית: "מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר? התחושה שאתה מושך מגבירה את הנטייה לתמוך באי־שוויון".

במסגרת המחקר, 383 גברים ונשים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות. אנשי הקבוצה הראשונה התבקשו לשחזר זמן שבו הרגישו יפים מאוד, ולתאר את התחושה. אנשי הקבוצה השנייה שחזרו מקרה שבו הרגישו לא מושכים. עם האווירה הזאת, של "אני מושך" או "אני לא מושך", המשתתפים התבקשו למקם את עצמם בסולם החברתי. התברר כי מי שתפסו את עצמם כמושכים מיקמו את עצמם גבוה יותר. אחר כך חיוו המשתתפים את דעתם על קביעות שונות, כגון "חלק מהאנשים נחותים מאחרים", "משכורות נמוכות יותר לנשים ומיעוטים אתניים הן נגזרת של מיומנות ורמת השכלה נמוכות יותר", "חוסר שוויון אינו בעיה", "זה בסדר לדרוך על אחרים כדי להתקדם" ועוד. התוצאות היו מובהקות: אלה שהרגישו מושכים תמכו בחוסר שוויון, אלה שהרגישו לא מושכים תמכו בשוויון. והתוצאות האלה חזרו גם כשהניסוי שוחזר.

פיטר בלמי

"בניסוי השלישי שוב גרמנו לאנשים להרגיש שהם מושכים או לא מושכים, נתנו להם גרף שהציג את הצמיחה בחוסר השוויון בארצות הברית מ־1970 עד 2010, ושאלנו אותם למה הם חושבים שזה קורה. אנשים שחשבו שהם מושכים נטו להגיד דברים כמו 'חוסר שוויון קיים בגלל הבדלים באמביציה, כישרון או עבודה קשה'. בעצם הם אמרו שההבדל בין העשירים לעניים נובע מהבדל במיומנויות. מצד שני, אלו בתחתית נטו יותר להגיד שהעשירים עשירים והעניים עניים בגלל הבדלים במדיניות, בחינוך וכיוצא באלה. כלומר אלו שראו את עצמם כמושכים נטו להסביר חוסר שוויון על ידי תכונות פנימיות. ואלו שראו את עצמם כלא מושכים נטו להסביר אותו יותר על ידי פקטורים חיצוניים".

בניסוי הרביעי התבקשו המשתתפים לתרום לתנועת "לכבוש את וול סטריט", והתברר שהסיכוי שמי שתופסים את עצמם כלא מושכים יתרמו כפול משל אלה שתופסים את עצמם כמושכים. גם הניסוי הזה שוחזר באופן דומה, עם תוצאות דומות. כדי לוודא שלא מדובר רק בתוצאה של תחושה טובה לגבי עצמך, של לחשוב על עצמך דברים טובים באופן כללי, אלא לבודד את תפיסת המראה מתוך סך הדברים הטובים שאדם חושב על עצמו, החוקרים שכללו את הניסוי בשלבים המתקדמים. "במחקרים 4 ו־5 אמרנו: אוקיי, אולי זה רק קשור ללחשוב דברים טובים על עצמך ולא למראה חיצוני. לכן במחקרים האלה ביקשנו מאנשים לחשוב על זמן שבו הם היו אמפתיים מאוד או שהפגינו יושרה, ושתי התכונות הטובות האלה שאדם יכול לחשוב על עצמו לא השפיעו על התפיסה המעמדית שלהם ועל העמדות שלהם בנוגע לשוויון וחוסר שוויון. זה אומר שחיצוניות היא חלק מהאופן שבו אנחנו מקטלגים את החברה, אבל אמפתיה ויושרה לא. אנחנו חושבים שאטרקטיביות פיזית היא ייחודית כי היא מתפקדת בדיוק כמו חינוך והון - היא מכתיבה איך אחרים בחברה שופטים אותך. אם אתה מושך פיזית יש לך יותר גישה למשאבים, אנשים נותנים לך יותר תשומת לב ונוטים לחשוב עליך בצורה יותר חיובית".

כל הניסויים, כאמור, התכנסו למסקנה אחת. "הדבר הכי מפתיע היה לראות עד כמה אנשים גמישים בקשר לשוויון", אומר בלמי, "את חושבת שעמדה בנוגע לשוויון היא דבר יציב. אבל מתברר שאנשים מוכנים לשנות את דעתם בהתאם למקום שהם חושבים שבו הם נמצאים בסולם החברתי, שקשור לתפיסה של עצמם כמושכים או לא מושכים". והמחקר והשיחה עם בלמי מחדדים עד כמה העמדה הזאת גמישה. מתברר שאפילו שחזור זיכרון של bad hair day או של רגע שבו בן/בת זוג לדייט חייכו לעבר אותו אדם, אפילו זיכרונות קטנים כאלה, הצליחו להטות את העמדה החברתית של המשתתפים.

מעריכים את עצמנו הערכת יתר

אנשים רבים, כתבו ניל ובלמי במחקר, "רואים את העולם החברתי כבנוי במהותו לא רק על בסיס שאלות כמו למי יש יותר כסף, חינוך ויוקרה מקצועית, אלא גם על בסיס מי יפה ומושך". עקרונית, השאלה מיהו יפה ומי מושך נראית סובייקטיבית. אלא שגוף המחקר בנושא כבר הצביע על כך שיש לבני אדם שונים תפיסה דומה בשאלות הללו. על פי "הישרדותם של היפים ביותר", ספרה המכונן של הפסיכיאטרית פרופ' ננסי אטקוף, למשל, היופי טבוע עמוק בגנים שלנו ואינו תלוי תרבות: אנחנו מעדיפים אנשים יפים מתוך נטייה אנושית להעדיף אנשים פוריים ובריאים.

אנשים יפים נתפסים בעינינו גם כידידותיים יותר, חכמים, טובים, נדיבים וכנים יותר. וההטיה הזאת לא עוצרת בבחירת בני זוג: מחקרים מראים שסטודנטים מעדיפים מרצים יפים, מרצים מעדיפים סטודנטים יפים, ואמהות מעדיפות את הילדים הנאים יותר שלהן. לאנשים יפים יש סיכוי טוב יותר לקבל הלוואה בבנק, להתקבל לעבודה ולזכות בקידום, וסיכוי נמוך יותר להיות מורשעים בבית משפט. יש אפילו מי שכימת כמה שווה יופי: הכלכלן פרופ' דניאל המרמש העריך בספרו "היופי משתלם", שיצא ב־2011 ולאחרונה יצא מחדש בכריכה רכה, שיתרון היופי בעולם העבודה מסתכם לאורך חייו של אדם בלא פחות מ־230 אלף דולר.

ואולם אחרי שנים שבהן התמקד המחקר בעיקר בשאלה איך אנשים אחרים תופסים את המראה שלנו, בשנים האחרונות הוא מדגיש את השאלה איך אנחנו תופסים את המראה שלנו, והחוקרים טוענים כי הזווית הזאת חשובה יותר. או כמו שאמרה בריז'יט וזאנה בסדרה "מעושרות": "אין אשה מכוערת, יש אשה שלא מאמינה בעצמה".

בעגה המקצועים קוראים לזה תפיסת האטרקטיביות העצמית. עיקר המחקר בנושא עד כה עסק באופן שבו התפיסה של אדם את המראה של עצמו משפיעה על אופיו והתנהגותו, והעבודות הראו כי אנשים שחושבים שהם יפים נוטים לייחס לעצמם את אותם יתרונות שנהוג לייחס לאנשים יפים - הם חושבים שהם בריאים יותר נפשית, למשל, פופולריים יותר בתחום הרומנטי ובעלי ביטחון עצמי רב יותר.

על פי פרופ' ניקולאס אפלי מאוניברסיטת שיקגו ופרופ' ארין וויטרצ'רץ' מאוניברסיטת וירג'יניה, מומחים למדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה, אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו יפים יותר משאנחנו במציאות. השניים לקחו צילומים של המשתתפים במחקר ובאמצעות עיבוד מחשב יצרו תמונות מחמיאות יותר ופחות שלהם. כשהראו להם את כל התמונות (המעובדות והלא מעובדות) ושאלו אותם מהי התמונה המקורית, הנסיינים נטו לבחור בתמונות המחמיאות יותר כמקור. לעומת זאת, כשהנסיינים התבקשו לבחור תמונה מקורית של אנשים זרים שהם פגשו שלושה שבועות לפני כן במחקר אחר, הם לרוב הצליחו להצביע באופן מדויק על הצילום הלא מעובד. התופעה נקראת בפסיכולוגיה "העצמה עצמית", והיא משויכת למה שמכונה אפקט ה"מעבר לממוצע" - לרוב האנשים יש נטייה לחשוב שהם מעבר לממוצע, מה שלא ייתכן כמובן מבחינה סטטיסטית.

גם ניל ובלמי מסכימים שיופי הוא בעיקר עניין של תחושה פנימית. "את יכולה להיות יפה מאוד ולחשוב שאת מכוערת, כמו שקורה לפעמים עם דוגמניות־על, או שאתה יכול להיות מכוער מאוד בעיני החברה ולחשוב שאתה הכי חתיך בעולם", הוא אומר. "יש דיון לגבי מהי אטרקטיביות אובייקטיבית - לא ממש ברור מה זה, לתרבויות שונות יש סטנדרטים שונים. התרכזנו בתפיסת האטרקטיביות של העצמי כי זה בעיניי פקטור הרבה יותר חשוב באיך שאנשים תופסים את העולם. כשאנשים חושבים על עצמם כמושכים הם חושבים על עצמם אחרת ביחס לאחרים, ולכן התפיסה שלך את עצמך חשובה יותר מאיך שאתה באמת נראה".

אז מה אפשר לעשות עם כל זה?

מהשיחה עם בלמי, על התפיסה הלא־שוויונית של אנשים התופסים עצמם כיפים, כמעט מתבקש להסיק שאנשים שחושבים שהם מכוערים הם אנשים טובים יותר. בלמי צוחק כשאני מעלה את האפשרות הזאת. "הרבה שואלים אותי את זה", הוא אומר, "אני לא אומר שום דבר על מי עדיף על מי".

אבל אם אנחנו רוצים חברה שוויונית, אנחנו צריכים שאנשים יחשבו שהם נראים רע?

"אני אישית מאמין גדול בשוויון, אבל לא כולם מסכימים איתי. יש כאלה שחושבים ששוויון חברתי הוא דבר טוב, אבל יש אנשים שחושבים שזה לא נכון. יש כרגע דיון בפסיכולוגיה אם היררכיות טובות יותר משוויון, כי הן עוזרות לאנשים לפעול בצורה טובה יותר. אז קשה להגיד מה טוב יותר, יש טיעונים לשני הצדדים".

גם אם בהקשר החברתי הרחב לחוקרים לא היתה מסקנה ברורה מה עדיף, בהקשר הצר הם דווקא הגיעו לאחת כזאת: אחת ממסקנות המחקר היא שמשתלם מאוד להשקיע כסף וזמן בשינויים קטנים במראה החיצוני שלנו. "השינויים הקטנים האלה יכולים לתת לי יתרון, יכולה להיות לזה השפעה על איך אני מציג את עצמי", אמרה ניל למגזין של סטנפורד. היא הציעה, למשל, שאנשים שנמצאים לפני מפגש עבודה חשוב שבו עליהם להציג את עצמם באור חיובי יחשבו על סצנה שבה הרגישו טוב לגבי המראה של עצמם - זה עשוי להשפיע על תפיסת העצמי בסולם החברתי ועל האינטראקציה עם אחרים.

ההמלצות האלה מובילות לחלק מהשאלות העולות מהמחקר: מה לגבי מי שלא מצליח להתחבר לצד שלו ש"מרגיש יפה", האם מגיעות לו פחות הזדמנויות? ואולי הדברים קשורים פשוט לביטחון עצמי, ואם החוקרים היו מעלים את תחושת הביטחון של המשתתפים בדרכים אחרות, למשל גורמים להם להרגיש כריזמטיים, מצחיקים או חכמים, היו מתקבלות תוצאות דומות?

ניל ובלמי ממשיכים לחקור. בימים אלו הם בודקים את הקשר בין תחושת היופי של אדם להתנהגות שלו בעת משא ומתן (תחום ההתמחות העיקרי של ניל), בהנחה ש"אם אתה חושב שאתה מושך פיזית, לא קשה לך לבקש", כדברי בלמי, "וכיוון שיותר סביר שתבקש משהו, יותר סביר שגם תקבל אותו".

הערכת החוקרים היא אם כן שהמחקר יוכיח כי אלו שמרגישים יפים יותר מקבלים יותר. אבל הבשורה הגדולה בעבודתם של בלמי וניל אינה בשורה התחתונה של מחקר כזה או אחר, אלא בכך שהם מעמתים אותנו עם העובדה שהאופן שבו אנחנו רואים את העולם הוא אולי לא הרבה יותר מההשתקפות של האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו. "אם מה שאנחנו רואים במראה אחרי שאנחנו קמים בבוקר יכול לשנות את האמונה שלנו לגבי איך העולם אמור לעבוד", הם כותבים בסיכום מאמרם, "אז לאובססיה של החברה שלנו עם מראה חיצוני יש השלכות גדולות הרבה יותר משאי פעם דמיינו".