בתי האצולה החדשים

אני נכנס ל־Shoreditch House כמסתנן. הכניסה אסורה, גם אסור לצלם, או סתם להוציא טלפון נייד. זה אחד ממועדוני החברים הכי טרנדיים בלונדון, שנמצא בשורדיץ', מהאזורים החמים בעיר - כזה שהפך משכונת עוני למשכנם של מעצבים, אנשי תקשורת ושאר היפסטרים. כנגזר משמו - הוא סגור לחברים בלבד ולאורחיהם, ולכולם ברור ש"אורחיהם" הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. בכניסה למועדון אין שום שלט שמכריז עליו, וגם הפנים מבקש כולו לשדר "כמה אקסקלוסיביים אנחנו". הלובי החדש מתאמץ להיראות ישן, עם שלל מכונות תפירה, ומעל תלוי שלט שאוסר להיכנס למועדון בחליפות. אחת לכמה דקות פקיד הקבלה מאבק את הספה בלובי ומיישר את המגזינים שעל השולחן; עם כל המאמץ להיות טרנדיים וצעירים, הם בכל זאת בריטים.

החלל כאן רחב מאוד במונחים לונדוניים, עם חלונות גדולים, בלי מוזיקת רקע, הרבה שקט ואווירה נעימה, בין השאר בזכות נותני שירות יוצאי דופן בנחמדותם. הלובי נמצא בקומה הראשונה מתוך שלוש של המועדון, שכולל גם ברים, מסעדה, חדר כושר, חדרי מלון, מספרה, מכון קוסמטיקה ובריכה על הגג. כל אלה פזורים בבניין בן יותר מ־120 שנה, ששימש מרכז הפצה של תה ליפטון ואחר כך מפעל לעישון בייקון. ב־2007 נפתח כאן שורדיץ' האוס, ממבשרי גל "מועדוני הג'נטלמנים של המאה ה־21" שפוקד את לונדון בשנים האחרונות.

בחדרים השונים בשורדיץ' האוס אני נתקל באנשים שיושבים לבדם, שקועים בעבודתם, צמודים ללפטופ. זו הפונקציה הראשונה שמועדוני החברים אמורים לספק: מקום להיות בו. לעבוד, לנהל פגישות, לשבת עם או לצד "אנשים כמוך", הרחק מההמון, כל אלה שעובדים או נפגשים בבתי קפה. הפונקציה השנייה נגזרת מהראשונה: ליצור רשת קשרים עם אותם "אנשים כמוך".

פעילויות בהוספיטל קלאב, מועדון חברים בקובנט גארדן.

מועדוני החברים של לונדון הם קודם כל גרסה עדכנית למנהג הבריטי הוותיק של מועדוני ג'נטלמנים - במקום לבעוט במסגרת השמרנית והכבדה הזאת צעירי לונדון החליטו לאמץ אותה ולתת לה טוויסט משלהם. כשעשו זאת, הם בעצם יצרו גרסה ייחודית להאבים, חללי העבודה המשותפים שנפוצים ברחבי העולם, שמתכתבת עם המסורת התרבותית המקומית. בו בזמן, המועדונים האלה ממלאים פונקציה דומה לזו שבארצות הברית ממלא לעתים הקאנטרי קלאב - תחושה של הצטרפות לקהילה סגורה, השתייכות למועדון אקסקלוסיבי שמציע שלל שירותים, עם תנאי קבלה ותמורת תשלום נדיב.

כך, אם הייתי רוצה להיכנס לשורדיץ' האוס כחבר ולא כמסתנן הייתי נאלץ לשלם 200 ליש"ט דמי רישום (יותר מאלף שקל) ולהיפרד מכ־900 ליש"ט בשנה (כ־5,300 שקל), כשבני פחות מ־27 משלמים "רק" 600 ליש"ט. כדי להתקבל צריך המלצות משניים מחברי המועדון, לצרף תמונה, לפרט את תקציר הקריירה, להסביר בהרחבה "מה אתה חושב שאתה יכול לתרום לקהילת שורדיץ' האוס" ולחכות. מי שלא מתקבל יכול לעתים להיכנס לרשימת המתנה לשקילה מחודשת של בקשת החברות, שאולי לא תיענה לעולם. מצד שני, אם כבר התקבלת, אתה יכול להביא גם את הילדים לבריכה (תמורת עוד 150 ליש"ט לשנה). אקסקלוסיביות ומינגלינג לכל המשפחה.

הסניף של אייט קלאב ליד תחנת מורגייט

סנובי או פתוח - תמיד יקר

קשה לדמיין איך לונדון היתה נראית ללא מועדוני החברים, שפועלים בה כבר יותר מ־300 שנה ואפשרו לאליטה לחזק את מעמדה. מועדון הג'נטלמנים הראשון במדינה, ווייטס, נוסד ב־1693 בידי מהגר איטלקי, וכיום חברים בו, בין היתר, הנסיך צ'רלס ובנו וויליאם. אביו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון היה יו"ר המועדון וקמרון הבן עצמו השתייך אליו, אבל עזב לנוכח העובדה שהמועדון דבק במסורת של גברים בלבד.

לצד ווייטס נפתחו עוד ועוד מסגרות דומות, עד הגל הבא של מועדוני הג'נטלמנים, במאה ה־20. ב־1963 נולד אנאבל'ס, בשכונת היוקרה מייפייר שבמרכז לונדון, מהראשונים שקיבלו גם נשים. מאז הקמתו חברות באנאבל'ס היא העדות האולטימטיבית להשתייכות לאצולת השלטון וההון, עם דמי חברות של 1,250 ליש"ט בשנה (כ־7,300 שקל).

המועדונים מציעים לא רק מקום לעבוד בו וחדרי ישיבות, אלא גם הרצאות, ערבי מינגלינג, מסעדות, ברים, חדרי כושר, בריכות, בתי קולנוע, משחקי פוקר ותחרויות טריוויה.

השלב השלישי באבולוציה של מועדוני החברים הגיע בשנים האחרונות, ומכוון לאנשי מעמד הביניים - לעובדי הפיננסים, לעורכי הדין, לאמנים, לסטארטאפיסטים. גם המועדונים החדשים סגורים רק לחברים, אבל בעוד חלקם דבקים בסנוביות של המועדונים הוותיקים, אחרים משוחררים יותר. גם כבתי עסק המועדונים מהדור הזה מודרניים יותר. שורדיץ' האוס, למשל, הוא חלק מ־Soho House, רשת של 11 מועדונים בלונדון, ניו יורק, ברלין, מיאמי ולוס אנג'לס שמטרתם "ליצור בית נוח עבור קהילה של אנשים יצירתיים בעלי אופן חשיבה דומה". כשהשליטה בקבוצה, שכוללת גם מלונות ומסעדות בלונדון, נמכרה ב־2012 למיליארדר האמריקאי רון בורקל, השווי שלה הוערך ב־250 מיליון ליש"ט (כמעט 1.5 מיליארד שקל).

הכוח של הקבוצה הזאת אדיר, ומורגש היטב בקרב חבריה. בסניף הניו־יורקי של המועדון, למשל, עשו ב־2010 ניקוי אורוות, וסילקו כאלף מתוך 4,500 החברים בטענה שהם "תאגידיים מדי". "שום דבר לא היה אישי", הסביר המנכ"ל והמייסד ניק ג'ונס. "אנחנו מנסים להחזיר את המועדון לשורשים היצירתיים שלו. בסניף הזה כבר לא היתה האווירה הנכונה. זה תמיד היה מקום יצירתי, חברותי, עם אווירה רגועה. אם יש יותר מדי טיפוסים תאגידיים האווירה הזאת לא נוצרת".

האווירה היא חלק גדול מההבדל בין המועדונים השונים. בעוד שורדיץ' האוס מכוון לאנשי המקצועות היצירתיים - מעצבים, אמנים, אנשי תקשורת - מועדונים אחרים דווקא מחפשים את אנשי הפיננסים, עורכי הדין ומומחי הטכנולוגיה. Eight Club, למשל, שמפעיל שני סניפים בסיטי של לונדון. אייט קלאב לא מתיימר לסווג אנשים, וכל מי שמעוניין יכול להצטרף. "מאחר שאנחנו בסיטי אנחנו מדברים בעיקר על העולם העסקי", מסבירה אלכסנדרה וויטני, מנהלת השיווק של אייט קלאב, שבשני סניפיו חברים 1,500 אנשים שמשלמים 800 ליש"ט לשנה (כ־4,700 שקל) ועוד 75 ליש"ט דמי רישום. "אנחנו פשוט נותנים לאנשים מקום לעבוד בו בסיטי. אין ועדת קבלה, לא צריך להמליץ עליך". ובכל זאת, לא מדובר בחלל עבודה ותו לא, אלא במועדון חברים פעיל. "יש כאן חדרים פרטיים, ואנחנו מאפשרים שימוש בחינם בחדרי הישיבות לשעתיים ביום. אנשים יכולים לבוא לעבוד, לארח, להירגע, להתרחק מהמשרד", אומרת וויטני. לדבריה, במועדון הוותיק יותר, ליד תחנת הרכבת בנק, "יש הרבה פינות שאפשר להסתתר בהן, ויש גם בית קולנוע ושולחנות פול. המועדון השני, ליד תחנת מורגייט, הוא עליית גג עם מרפסות גדולות, האווירה שם שונה. בשני המועדונים אנחנו מקיימים סמינרים וערבי נטוורקינג, טריוויה, פוקר וקולנוע. יש לחברים הזדמנות לעשות מינגלינג".

כשחברי מועדון שיושבים יחד בלאונג' לא פונים זה לזה מפאת הנימוס, הפעילויות הנוספות הן המסגרת שבה הבריטים יכולים ליצור קשרים

מסלול עוקף מחירי שכירות

למינגלינג כללים משלו. לכל החברים במועדונים ברור שהם לא יכולים פשוט לגשת לחבר אחר שעובד בלאונג' ולהתחיל לדבר. אם הם לא מכירים אותו, או שמישהו מכיר ביניהם, המרחק יישמר. וויטני מסייגת באנדרסטייטמנט: "מובן שאתה יכול באופן עקרוני לפנות לאדם אחר. זה תלוי בגבולות החברתיים שלך". הקשרים, אם כן, נוצרים באירועים היזומים.

"לא פגשתי הרבה אנשים באופן טבעי", מודה אלכס ווד, עורך טק סיטי ניוז, אתר אינטרנט המסקר את תחום הטכנולוגיה בלונדון. מכיוון שלא גדל ולמד בלונדון, כשהגיע לעיר הצטרף למועדונים כדי להכיר אנשים, וכיום הוא חבר בשלושה מועדונים שונים; אייט קלאב הוא הרשמי שבהם. "פגשתי שם כמה אנשים מאוד מעניינים בערבי טעימות וויסקי", הוא מספר, "אבל באופן כללי המועדון משמש לפגישות עם משקיעים או עסקים רציניים. אין שם אווירה של מסיבה, אז זה יוצא דופן ללכת למישהו ולדבר איתו באקראי".

אז באייט קלאב ווד הכיר אנשים, ואת המועדון שנקרא The Hospital Club, בקובנט גרדן, הוא הפך למשרד שלו כשפיתח סטארט־אפ. "זה ממש כיף", הוא אומר, "יש להם חדרי ישיבות עם ציוד, והשתמשנו בהם לפגישות כשהקמנו את הסטארט־אפ. זה לא היה אפשרי בלי ההוספיטל קלאב, הם עשו עבורנו דבר גדול".

ווד מדגיש את החשיבות של מועדוני החברים לסצנה הטכנולוגית בעיר, שבה מחירי השכירות כל כך גבוהים שהם לפעמים יכולים להכריע את עתידה של חברה חדשה. באזורים הטכנולוגיים של העיר השכירות היא כ־400-300 ליש"ט למ"ר לחודש, בסיטי עצמה המחירים גבוהים עוד יותר. "המועדונים חשובים למערכת האקולוגית של הסטארט־אפים. עבור אנשים רבים שהעסק שלהם נמצא בשלב מוקדם זו דרך חשובה לפגוש את הקולגות ואנשים אחרים, במקום נוח ונגיש".

הבר בהוספיטל קלאב

איך זה שונה מעבודה בסטארבקס, למשל?

"מהניסיון שלי, בבית קפה אחרי זמן מה זה נהיה קשה. אתה יכול להעביר את כל היום על הספה במועדון פרטי ואף אחד לא יציק לך, מה שבסטארבקס עלולים לעשות. האינטרנט האלחוטי תמיד עובד, חינם ומהיר, יש להם הרבה שקעי חשמל. זה מעוצב עבור היזם, ואתה מקבל שירותים נוספים, כגון עמדת קבלה שמכוונת את האורחים שלך - זה נראה הרבה יותר מקצועי".

הסניף של אייט קלאב. אין תנאי קבלה, יש מקום לעבוד בסיטי

ווד גדל באזור כפרי במערב אנגליה והגיע ללונדון רק אחרי שסיים תואר ראשון, אבל הוא מדגיש כי בכל המועדונים שבהם הוא חבר "מעולם לא הרגשתי קורבן של סנוביות או איום כזה. שמעתי סיפורים, למשל שאם אתה בשורדיץ' האוס ומגיע אליך אורח מעונב מכריחים אותו להוריד את העניבה. אבל זה היוצא מן הכלל".

וזה שווה את המחיר?

"מועדוני החברים אינם יקרים כמו שהם נראים. כשהצטרפתי להוספיטל קלאב, למשל, הייתי בן 25, ויש להם מחירים אטרקטיביים לצעירים, כמו 30 ליש"ט בחודש. כך שזה מספק גישה זולה למקום במרכז לונדון".