תעשייה תחת אש

התעשייה במרחב עוטף עזה, אשקלון, באר שבע ואשדוד התרגלה במובן מסויים לשגרת טיפטופי הטילים, שעצימותם נעה למעלה ולמטה מאז 2008. כך עולה משיחות עם גורמים שונים בתעשיות בדרום הארץ. בניגוד למבצע עמוד ענן, שהתקיים לפני שנה וחצי, הפעם נראה כי ההצלחה של מערכת כיפת ברזל והירידה במספר פגיעות הרקטות גרמו לכך שרק מעט עסקים סגרו את שעריהם. עם זאת, להערכת התעשיינים, נרשמה ירידה של 30% במספר העובדים שמגיעים לעבודה.

קשה להעריך במדוייק את חלקו של הדרום - מאשדוד ועד אילת - בתוצר הלאומי, אך ההערכות הן כי הוא מהווה כרבע מכלל התוצר המקומי הגולמי, כלומר כ־250 מיליון שקל. מה שברור הוא שבכל הקשור לאיכות חיים כלכלית, לנגב יש עוד פער להדביק לעומת מרכז הארץ. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההכנסה הממוצעת נטו של משפחה באשדוד, העיר הגדולה במחוז דרום, עמדה ב־2012 על 12,758 שקל לחודש, יותר מ־2,000 שקל פחות מהמשפחה הממוצעת בתל אביב. בנוסף, שיעור האבטלה בדרום עמד על 6.5% ברבעון הראשון של השנה, גבוה מהממוצע הארצי שעומד על 5.7%.

לתוך הפער הזה נכנסת שגרת סבבי האלימות. באזורי התעשייה אפשר לראות את עובדי הייצור והמנהלים נכנסים למיגוניות שפזורות בשטח ובמרכזים המסחריים, שבהם יש פחות מבקרים מכרגיל, אך הם לא שוממים.

מאיר שימקו, מנהל סניף דרום של התאחדות התעשיינים, מודה כי 1,030 שיגורי הרקטות לישראל מתחילת מבצע "צוק איתן" מורגשים פחות מאשר כ־1,500 השיגורים שנרשמו בשמונת ימי מבצע עמוד ענן ב־2012, אך המספרים לא מדייקים כי בין מבצע למבצע הירי נמשך: "קשה מאוד להסביר למי שגר צפונה מכאן שטילים ואזעקות יש כאן כל הזמן בחצי השנה האחרונה. פעם זה טיל בשבוע ופעם יותר, אבל זה כבר חלק מהשגרה".

לדבריו הבעיה היא שבעתות מבצע ישנו סיכון רב של איבוד לקוחות, גם אם הפעילות היצרנית לא נפגעת משמעותית: "המדינה יכולה לפצות על נזק בטווח הקצר, כמו שכר עובדים, חומרי גלם שנזרקו ונזק ברכוש, אבל היא לא יכולה לפצות על ייצוא שהלך לאיבוד, לקוחות שלא יחזרו יותר וכדומה. קשה לדעת מה האובדן כי אתה לא יודע שהפסדת לקוח".