צוק איתן
3 ימים בלה פסטוראל
הניסיון למצוא שלושה ימים של הפוגה מהאזעקות הביא אותנו להבנה שמהמציאות המשוגעת הזאת אי אפשר באמת לברוח
1. שבת, אחת עשרה בלילה. זה בדרך כלל הזמן שלנו. הילדים כבר ישנים וחמאס וג'יהאד לא מרבים בירי לבית בגדרה. זה השלב שבו אנחנו יוצאים מהבועה שניסינו לייצר למספרים אחת, שתיים ושלוש שנמצאים כבר חמישה ימים בבית ורואים דורה. חמש דקות מאוחר יותר, בדיוק בשלב הכנת הקפה, כבר נשמעת עוד אזעקה. רצים לקומה השנייה, אוספים את הילדים - שני הקטנים ישנים, הגדולה לא - ויורדים חזרה לממ"ד, שבימים שבשגרה הוא חדר משחקים עמוס בצעצועים. יושבים בשקט ומחכים לבום. כשזה מגיע ואנחנו רוצים לחזור למיטות בוקע צליל מאחד המשחקים: "להתראות שוב בקרוב חברים".
2. זה היה הסימן שאנחנו צריכים למצוא קצת שקט לילדים במקום אחר. כמה ימים לנשום אוויר. נהריה נשמעה לנו כמו אפשרות טובה. יש לנו שם גם משפחה וגם ים. רע לא יכול להיות. מי חשב שחמאס וג'יהאד יגיעו עד לשם? חיפוש קצר באינטרנט ודיונים שלה ושלי על אסטרטגיית הטילים של חמאס, שכבר יכולים להגיע עד נהריה, הביאו אותנו לקיבוץ גונן. זה והעובדה שהם הציעו הנחה גדולה לתושבי הדרום. 640 שקל ללילה והבקתה המשפחתית בנוף הפסטרולי של קיבוץ גונן הופכת להיות הבית החדש שלנו ליומיים הקרובים. בבריכה משום מה משדרים את התחנה שמתריעה על כל אזעקה ברחבי הארץ.
סולידריות סולידריות, אבל באנו לחפש קצת שקט. המסקנה היא שלברוח ממש אי אפשר. אך הילדים לא שומעים את זה. מים, דשא, כדורגל. יותר מזה הם לא צריכים. בערב אנחנו מוצאים את עצמנו בבית של חבר קרוב בקיבוץ נאות מרדכי. כמה דקות אחרי שאנחנו מגיעים ללה פסטוראל, להלן מרגלות הגולן, טלפון מהקונטרול המשפחתי שבנהריה מבשר שגם בגולן נופלים טילים. אנחנו למטה. לא בטווח הטילים. בינתיים.
משפחת פרידנפלד בחיפוש אחר השקט. הטילים הגיעו אחרינו עד לגולן 3. ביום שני הבנו שאין לנו בדיוק לאן לחזור ויצאנו לטיול קצר ברמת הגולן. אנחנו עוצרים בפיסת כורכר ליד הכביש, שלידה אמור לעבור הנחל. מאחורינו נעמד רכב של איקאה. אין אף אחד מסביב. אנחנו, העולם, פיסת הכורכר והרכב של איקאה. אחד מיושבי הרכב מדבר עם חברו בערבית, יורד מהרכב ונעלם בוואדי. היא מבקשת ממני לנעול את הדלתות. אני מציית. מה לעזאזל עושה רכב של איקאה באמצע השומקום הזה? אנחנו מחליטים לחכות ברכב כשהוא מונע ותוהים אם אנחנו לא נעשים פרנואידים. בינתיים במושב האחורי מתחיל להיות כאוטי. לפתע חוזר אחד מיושבי הרכב מהוואדי וגליל נייר טואלט בידו. כן, אנחנו פרנואידים. הבנו שאנחנו צריכים עוד יום להירגע.
4. מי ידע שבבוקר נקום להפסקת אש? ביקשנו לבטל את היום הנוסף כדי לחזור לשגרה בבית. החבר'ה מקיבוץ גונן הסכימו מיד וללא כל עלות להיענות לדרישות התזזיתיות שלנו. הם, למודי טילים, זוכרים היטב איך נראית משפחה שביקשה כמה ימים של שקט ומצאה עצמה רוקדת לצלילי המלחמה.
5. אכלנו ארוחת בוקר ושמנו פעמינו בחזרה אל גדרה. בדרך אנחנו מבינים שהפסקת אש כנראה זה לא. בתחנת הדלק אנחנו עוצרים לקנות במבה כדי לעצור את הבכי הבלתי פוסק של מספר שלוש ולחשוב מה הלאה. אנחנו מחליטים לעצור באחד מהחופים בכנרת, שקט שם. חמש משפחות בחוף ענק. לגמרי לה פסטוראל כאן. השעות חולפות מבלי שנשים לב, ולקראת השעה שלוש אנחנו מבינים שכדאי שנתחיל לחזור כי מי יודע מה יהיה בערב.
6. בדרך חזרה אנחנו סופרים כמה וכמה מובילים ועליהם רכבים צבאיים כבדים שעושים את דרכם דרומה. הווייז לא הכניס את זה לסטטיסטיקה שלו וכבר מזמן היינו צריכים להיות בבית, אלא שאנחנו רק נכנסים לכביש ואדי עארה. לפתע הנסיעה הופכת להיות שקטה. גם היא וגם אני מתוחים. לא מזמן היו כאן מהומות קשות וכל רכב נראה לנו חשוד פתאום. אנחנו נוסעים בכביש הזה לא מעט, ובפעם הראשונה אנחנו מרגישים לא בטוחים. לבסוף אני רואה ניידת משטרה ונצמד אליה. דביל, אבל מרגיש בטוח. שמאל, ימין, מחשבות נאורות ומתקדמות לא רלבנטיות כאן. ברכב בוואדי עארה, אני, היא ושלושה ילדים, האינסטינקטים החייתיים עובדים. מי יודע מה עוד יכול להתחולל במקום המשוגע הזה?
7. הגענו הביתה. היא מתעקשת להשאיר את התיקים ארוזים למקרה ששוב יוחלט שגדרה הוא יישוב מספיק חשוב לטיווח טילים. בשעה אחת עשרה בלילה אנחנו מוצאים את עצמנו בממ"ד באותה הסיטואציה בדיוק כמו לפני שלושה ימים: שניים ישנים, הגדולה לא, ועם המשחק שמברך אותנו ביציאה "להתראות שוב בקרוב חברים".
