אמון הציבור מתקרב לקצה גבול השחיקה

1.

מבוכה אחזה במשטרה לנוכח ההשתתפות של ניצב ברונו שטיין בחגיגה אצל עורך הדין החשוד בפלילים רונאל פישר. מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בחר להגדיר את הבעיה כעניין של נראות, כפגיעה אפשרית באמון הציבור במשטרה למראה הצילומים המשותפים של השוטר הבכיר והפרקליט החשוד, והוא צודק אך גם טועה. האמון במשטרה עלול להיפגע, אבל לא רק בגלל הנראות, ולא בגלל הצילום, אלא משתי סיבות גרועות בהרבה.

הסיבה הגרועה מבין השתיים היא הפוטנציאל השחיתותי שמכה לפתע בתודעה. הרי החשדות נגד עו"ד פישר הם על קשרים פסולים עם קציני משטרה, ועכשיו צצה האפשרות שגם שטיין וגם פישר טיפלו, משני צדי המתרס, באותם חשודים. בצדה ישנה גם האפשרות המטרידה שסוגי מידע שונים זרמו בין שני החברים. אינני טוען שכך היה, אבל אמון הציבור ואובדנו נבנים, בין היתר, גם על תחושות ושכל ישר שסופגים זעזוע לנוכח החברותא שהתגלתה כאן.

ניצב ברונו שטיין. אמון נבנה לאורך שנים ונהרס ברגע אחד. במקרה של ניצב שטיין ועו"ד רונאל פישר, האמון במשטרה ספג מכה משולשת: בגלל הנראות, בגלל שיקול הדעת ובגלל החשש לשחיתות צילום: יובל חן

הסיבה הגרועה פחות, אך עדיין קשה, היא שיקול הדעת הלקוי שמפגין הקצין הבכיר. העיוורון הטוטלי שנוגע לארגון שאליו הוא משתייך. לובש מדים, גם באירוע פרטי, מייצג לא רק את עצמו, וראוי שיברור ביתר קפידה למי ולאן אפשר ללכת. אם זו רמת שיקול הדעת שלו, איך אפשר לסמוך עליו בהחלטות השוטפות שקיבל כניצב לאורך השנים בנושאים הרגישים המופקדים בידיו?

אמון נבנה לאורך שנים ונהרס ברגע אחד. במקרה הנוכחי האמון במשטרה ספג מכה משולשת: בגלל הנראות, בגלל שיקול הדעת ובגלל החשש לשחיתות. טבעי שהמפכ"ל ידגיש את הקלה מבין השלוש, אבל ההתרועעות בין שטיין לפישר סיפקה גם את השתיים האחרות.

2.

גם האמון במערכת המשפטית חטף השבוע מכה עם פרסום פרשת השופט יצחק כהן, החשוד בעבירות מין ומס. פרשת השופט היכתה בעוד שלושה יעדים של שלטון החוק: השופט עצמו, אולי שופטים נוספים שידעו אך לא עשו דבר בנידון, וכמובן הפרקליטות.

כשמדברים על אמון הציבור עולה לראש מיד השוואת המקרה הנוכחי לפרשת חיים רמון, שבמסגרתה הקצינה הצעירה, כמו הפרקליטה בסיפור הנוכחי, החליטה לא להתלונן. אלא שבפרשת רמון המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה לא חסו על הקורבן והפעילו מכבש אימתני: איום בתביעת דיבה, לחצים כבדים מהמפקד הישיר ומראש יאח"ה. לעומת זאת, במקרה של השופט נדמה שהרשויות אפילו שמחו על החלטת הפרקליטה לא להתלונן. האם האינטרס הציבורי למצות את הדין נגד שופט קטן יותר מהאינטרס למצותו נגד שר?

לחצים על נפגעת להתלונן הם פסולים בכל מקרה, אבל ההבדל בין המקרים מטריד. הלהט להפיל את השר חרג לממדים אובססיביים שהולידו לא רק את הלחצים הפסולים, אלא גם הסתרת חומרי חקירה. הלהט ההוא בהשוואה לעכשיו מעורר את השאלה אם ישנם יעדים שנגדם מופעלת הארטילריה החקירתית במלוא עוצמתה ואילו כלפי אחרים היא מושתקת כליל.

3.

בשני הסיפורים, הניצב והשופט, ספגו המשטרה והפרקליטות פגיעה בנכס החשוב ביותר לקיומן - אמון הציבור באכיפה ערכית ושוויונית. נפגע אמון הציבור בשיקול הדעת, וגרוע מזה - עולה החשד להפעלת שיקולים זרים, פסולים ואולי מושחתים. אהרן ברק הרבה לצטט את האמרה של אונורה דה בלזאק "חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה". הדברים נכונים ביתר שאת גם לגבי המשטרה והפרקליטות.