אין מנהיג בעולמו

הכלכלן הדגול צ'רלס קינדלברגר המנוח תבע את הקביעה המפורסמת שכלכלת העולם זקוקה למנהיגות. בספרו המשפיע “The World in Depression” (“העולם בשפל”) הוא קבע שהשווקים אינם יציבים במהותם, וכשניחתת עליהם מכה מטלטלת הם זקוקים להתערבות ממשלתית כדי שלא יקרסו. ברמה הגלובלית, הבהיר קינדלברגר, רק מדינה דומיננטית, שגם מסוגלת להפגין מנהיגות כלכלית וגם מכירה באחריותה העולמית, יכולה להתערב ולייצב את כלכלת העולם.

קינדלברגר התבסס על המשבר הכלכלי של שנות השלושים, שהתרחש בעת שהעולם עבר מהנהגתה הכלכלית של בריטניה לזו של ארצות הברית. באותו זמן המעצמה הדועכת לא היתה מסוגלת עוד לייצב את כלכלות העולם, ואילו המעצמה העולה טרם היתה בשלה לעשות זאת. כשהשווקים הפיננסיים קרסו ב־1929, לא בריטניה ולא ארצות הברית יכלו להיות מלוות של מוצא אחרון ברמה הבינלאומית. עם קריסת המסחר התכנסו מדינות העולם לכלכלת מגן והקימו חסמי סחר ביניהן. התוצאה היתה השפל הכלכלי הגדול ביותר בעת המודרנית.

האירועים הללו הם תמרור אזהרה ברור לימינו. ארצות הברית כבר אינה דומיננטית מבחינה כלכלית כפי שהיתה, וספק אם סין, המעצמה העולה הנוכחית, מחזיקה ביכולת או במודעות לייצוב הכלכלה העולמית. השאלה היא מהיכן תקום מנהיגות כלכלית בפעם הבאה שהעולם יעבור זעזוע עמוק.

אין על מי לסמוך

יש הטוענים שארצות הברית תהיה מסוגלת לעמוד במשימה: אין תחרות לכוחה הצבאי והיא עדיין הכלכלה החזקה בעולם; הדולר הוא המטבע הגלובלי האמיתי היחיד, וכתוצאה מכך נהנה הבנק הפדרלי ממעמד של בנק מרכזי עולמי; וארצות הברית אינה מסתגרת מאחורי חומת בדלנות כמו בתום מלחמת העולם הראשונה.

מרכז כנסים לוטוס ווג'ין, סין

אולם תחת ממשל אובמה, מראה ארצות הברית חוסר רצון מופגן להתערב בתסבוכות של מדינות אחרות. קונגרס מפולג שאיפשר לממשל הפדרלי לשבות ואיים להכריז על חדלות פירעון על החוב הלאומי, לא משרה אמון ביכולתה של ארצות הברית לנהל את ענייניה שלה, לא כל שכן לסייע לשאר מדינות העולם. ב־2008 הזרים הפד אמנם נזילות לבנקים מרכזיים זרים, אך ספג ביקורת ציבורית וכלל לא בטוח שיוכל לחזור על המהלך. לראיה, כיום הוא מפגין התעניינות קלה בלבד בטרוניות של מדינות אחרות על החלטתו לצמצם את ההקלה הכמותית.

סין - מעצמה של ייצור תעשייתי ומקור חשוב להשקעות זרות - ניצבת הכן לתפוס את מקומה של ארצות הברית בתור הכלכלה הגדולה בעולם, אולם כלכלתה נמצאת בהאטה והיא חלשה פיננסית למרות עתודות מט"ח בשווי 4 טריליון דולר. השווקים הפיננסיים של סין אינם מספיק מפותחים והענף המתפתח ביותר במדינה –"בנקאות צללים" של קרנות נאמנות וקרנות השקעה - הוא גם הפגיע ביותר.

מאמציה המועטים של סין להפוך למנהיגה פיננסית עולמית, סמליים בעיקרם. היא שותפה ליוזמת צ'יאנג מיי (CMI) שמאפשרת לה בשעת חירום להעניק סיוע כספי לשכנותיה. ב־15 שנות קיומה, היוזמה לא יושמה ולו פעם אחת. סין גם חברה בבנק שהקימו מדינות BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) ובהסדר CRA שבו הן מתחייבות להעניק זו לזו הלוואות מהרזרבות שלהן. אולם קשה להאמין שההסדר ייושם אי פעם - שאר המדינות חשדניות ביחס לסין ולא ששות לקבל את מנהיגותה. בנוסף, המתיחויות ההיסטוריות בין סין לקוריאה, יפן והודו עדיין אינן פתורות, ושיטת הממשל החד־מפלגתית והמגבלות על חופש הדיבור לא משרות ביטחון שהיא תפעל למען מדינות אחרות.

מקורות אחרים למנהיגות כלכלית גלובלית מבטיחים עוד פחות. אירופה נמצאת בדעיכה עם דמוגרפיה בעייתית ופוליטיקה קשה לניהול. על יפן אפשר לומר רק שמצבה הדמוגרפי והמשבר הכלכלי שלה גרועים מאלה של אירופה. ייתכן ששווקים מתעוררים כמו הודו יתפסו עמדת מנהיגות בבוא היום, אולם כעת הם עדיין עניים ובלתי יציבים מכדי לעשות זאת.

מוסדות תחת סכנה

בתנאים אלו, האפשרות היחידה להתמודדות עם בעיות פיננסיות גלובליות היא שיתוף פעולה בין מדינות. אולם ניסיון קודם לשתף פעולה, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, הותיר את קינדלברגר פסימי לגבי ההיתכנות שלו. בשל אותו כישלון הוא הזהיר מפני רמת אי־יציבות גבוהה, כמו זו בימינו.

השאלה היא האם אנחנו יכולים לפעול טוב יותר. שיתוף פעולה בינלאומי הוא משימה מורכבת כשהוא מתארגן אד־הוק. הוא עובד באופן הכי חלק כשהוא מבוסס על מוסדות קבע מאורגנים, שכל המדינות מיוצגות בהם. העולם הבין זאת כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך המאמצים להקים מוסדות כאלו עלו בתוהו. בשנות הארבעים ולאחריהן כבר הוקמו מוסדות כמעט־אוניברסליים, כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. גם ארגון הסחר העולמי פתוח לכל המדינות ומחזיק בסמכויות נרחבות ליישוב מחלוקות. מוסדות אלו זוכים ללגיטימציה עולמית והם מעוררים תקווה שבפעם הבאה שיהיה איום על היציבות הכלכלית, יוכלו ממשלות העולם למגר אותו בשיתוף פעולה.

אלא שדווקא המדינות שאמורות להכיר בחשיבותם של מוסדות אלו עושות כמיטב יכולתן לערער אותם. ארצות הברית סירבה לתרום להגדלת המשאבים הכספיים של קרן המטבע הבינלאומית והיא חוסמת רפורמה בהתנהלות הקרן והבנק העולמי - מה שגורם לשווקים המתעוררים להתרחק מהם. הודו חוסמת הסכם להסדרת הסחר שאמור להיות הישג יוצא דופן של ארגון הסחר העולמי.

עדיין לא מאוחר להזרים חיים חדשים לקרן המטבע הבינלאומית, לארגון הסחר העולמי ולמוסדות בינלאומיים אחרים כדי שיוכלו להוביל שיתוף פעולה בינלאומי. לשם כך דרושה מנהיגות, בעיקר מצד ארצות הברית וסין. אם הן ייכשלו, הן יוכיחו את טענתו של קינדלברגר. קשה להאמין שאפילו הפרופסור מ־MIT היה שמח לגלות שהצדק עמו.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ברקלי