"אדם צריך לעשות את מה שהוא מאמין בו. לא תמיד זה מסתדר עם המשפחה"

אומרים שאמך, סוניה פרס, נטשה את אביך בקריירה הציבורית שלו.

"אני דווקא זוכר שאמא תמיד היתה לצדו, נסעה איתו הרבה. הזוגיות שלהם החזיקה הרבה מאוד שנים, אף שהם היו שונים. משלימים בהרבה דברים אבל גם שונים".

היא לא עברה לגור איתו בבית הנשיא.

"אבי התלבט כששקל אם להתמודד בפעם השנייה על תפקיד הנשיאות כי הוא ידע שאמא מתנגדת. אדם צריך ללכת אחרי צו לבו, ולפעמים זה מתנגש עם המשפחה, עם בן הזוג. אבל הוא באמת רוצה לשרת את העם, והנשיאות היתה עבורו עוד פלטפורמה להמשיך בכך".

מה אתה חשבת?

"אישית אני בעד שאדם יעשה את מה שהוא מאמין בו. לא תמיד זה מסתדר עם המשפחה, וזה חבל".

הבנת שהזוגיות שלהם עומדת להתפרק אחרי יותר מ־60 שנה?

"מדובר בשני אנשים חזקים מאוד, שלכל אחד מהם היתה דעה מוגדרת מה צריך לעשות באותה נקודה. הבנתי שהרצון של אמא שאבא לא יתמודד אינו ריאלי, וידעתי שבכל מקרה שניהם יסבלו. בסופו של דבר אי אפשר שכולם יקבלו את מה שהם רוצים. ידעתי שהוא לא יוותר על הרצון לשרת את המדינה למשך עוד כמה שנים טובות. הוא לא מוותר על הצורך הזה גם עכשיו".

חמי פרס במרכז פרס לשלום ביפו. "אבא עסק כל חייו בשירות המדינה, והיום יש לו הזדמנות לעשות שיפט לכיוון של כלכלה. אנחנו לא מתכוונים להרוויח מזה כסף. כל הרווחים ייתרמו לפרויקטים במרכז" צילום: עמית שעל

התמיכה באבא

המפגש עם חמי פרס (56), בנו הצעיר של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, מתקיים במרכז פרס לשלום ביפו. כמו שאר בני המשפחה, גם חמי פרס הקפיד עד היום להימנע מלדבר על המתרחש בתוך חצר "המשפחה המלכותית" של ישראל. כעת בראיון ל"מוסף כלכליסט" הוא מספר לראשונה על החיים במשפחה יוצאת הדופן, שכללה אב נערץ בארץ ובעולם, פוליטיקאי נצחי שמסור כבר עשרות שנים לחיים הציבוריים ולהוקרה שמלווה אליהם, לצד אם שסירבה להתמסר לכללי הטקס, סלדה מפוליטיקה והתעקשה לשמור באדיקות על פרטיותה.

במשך שנים נשמעו רינונים על טיב יחסיהם של בני הזוג ועל היעדרותה של סוניה מאירועים רשמיים לצדו של בעלה, אבל רק כאשר נבחר שמעון פרס לנשיאות המדינה התפוצצה הדרמה המשפחתית בגלוי כאשר סוניה בחרה שלא להצטרף אליו במשכן הנשיא בירושלים והמשיכה להתגורר לבדה בדירת המשפחה בצפון תל אביב. טפח נוסף ממסכת היחסים ביניהם נחשף ביוני 2009 כאשר "מעריב" פרסם צילום של תיבת הדואר של סוניה פרס בשכונת נווה אביבים שעליה התנוסס השם "סוניה גל", קיצור של שם נעוריה, גלמן. כשסוניה פרס הלכה לעולמה ב־2011 היא נקברה בבית העלמין של כפר הנוער בן שמן, ולא במקום שיועד לה לצד קברו העתידי של בעלה בחלקת גדולי האומה.

בגילוי לב נדיר חמי פרס מדבר על הרגע שבו בחרה אמו להפנות עורף סופית לקריירה הציבורית של אביו והציבה אולטימטום שהביא בסופו של דבר לפרידת בני הזוג. בין השורות עולה תמיכתו בבחירת האב להמשיך בחיים הציבוריים, חרף התנגדותה הנחרצת של האם.

חמי פרס עם הוריו ואחיו יהונתן. "אנחנו עוד לא מסכמים שום דבר, אנחנו רק באמצע הדרך. 91 זה ה־70 החדש" צילום: ארכיון שמעון פרס

אתה כועס על ההחלטה של אחד מהם?

"הערכתי את שניהם על החלטותיהם. ידעתי שהבחירה של אבי היא הבחירה הנכונה, אבל בסוף לכל החלטה יש מחיר ותמיד יש מי שמשלם אותו. בגלל העמדה של אמי אבי התלבט אם להתמודד על הנשיאות".

תמיכתך בהתמודדות שלו השפיעה עליו?

"אולי במשהו, אני לא יודע. זה לא היה לו פשוט, אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא לוחם ללא חת וללא לאות, הלוחם האולטימטיבי, איש יוצא דופן. אני מקווה שאנשים מבינים את זה סוף סוף. אני חושב שבתפקיד הזה בפעם הראשונה עם ישראל נתן לו את הקרדיט שמגיע לו".

למה אמא שלך ביקשה בחירה בינה לבין התמודדות על הנשיאות? למה אחרי כל השנים פתאום נשבר לה?

"אלה דברים פרטיים. צריך לדעת לעצור בדברים הפרטיים ולא לעבור את הקו הזה. מה שביניהם - ביניהם".

מימין: סוניה, חמי, שמעון, יהונתן וצביה פרס בסלון דירתם, 1958. "תמיד חשבתי שבורכתי באמא הכי טובה בעולם, ובאבא יוצא דופן. הלוואי שהייתי בוחר חברות להשקעה כמו שבחרתי את הוריי"

אותו פאסון, אותו חיתוך דיבור

חמי (נחמיה) נולד לשמעון וסוניה פרס ב־1958, אחיהם הצעיר של צביה ולדן, בלשנית, ויהונתן, וטרינר. הוא שירת בצבא כטייס מסוקי קרב ולאחר שחרורו פנה ללימודי הנדסת תעשייה וניהול ומינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. אחרי לימודיו עבד כמנהל פיתוח עסקי ב־DSI, חברת הייטק שעוסקת בפיתוח תוכנה לשוק הצבאי והאזרחי, ופרש ממנה ב־1992 כדי להקים את קרן ההון סיכון מופת, שהשקיעה בין היתר בווקלטק ואורכית. ב־1996 עזב את מופת וחבר לרמי קליש להקמת הקרן השנייה של פולריס, שב־2001 שינתה את שמה לפיטנגו. פיטנגו היא כיום קרן ההון סיכון הגדולה בישראל, המנהלת 1.6 מיליארד דולר. בנוסף, הוא משמש יושב ראש זמני של מרכז פרס לשלום.

"זה בית הנשיא החדש", הוא מפטיר בצחוק בזמן הראיון, על רקע נוכחותם הבולטת במקום של מאבטחים ושל מנכ"לית בית הנשיא לשעבר אפרת דובדבני. "בואי נגיד ככה, שגרת העבודה והחיים נמשכת", הוא אומר, בשעה שאביו נמצא במקום בפגישה. "אני מניח שעשייה יוצרת חיוניות, ולהפך. אדם חיוני הוא אדם שעושה, ואדם שעושה הוא חיוני", הוא מוסיף, בניסיון להסביר את תפקודו מעורר ההתפעלות של אביו בגיל 91, ולרגע הוא נשמע בדיוק כמוהו. חזותו החיצונית נדמית כשילוב של שני הוריו, אבל טון הדיבור השקט ואמרות הכנף הפיוטיות לא מותירים מקום לספק - הפאסון הוא של האב.

אתה מכנה את אביך "פרס" או "הוא". פיתחת תרגולת דיבור עם אחרים?

"קודם כל הוא אבא שלי, אז בטלפון או בבית זה תמיד אבא. אבל כשאני נמצא בחוץ השימוש במילה אבא קצת מביך. הוא לא במקום, כי רוב האנשים קוראים לו 'כבוד הנשיא', 'מר פרס' או שמעון, אבל אף אחד לא אומר לו 'מה העניינים, אחי?'. וכשאתה נמצא בחברת אנשים ורוצה לקיים דיון, 'אבא' זה לא לעניין ולא מתאים. אבא מתאים לרגעים שהם פרטיים, ופחות כשאתה נמצא בציבור. כשאתה ילד זה בסדר, כשאתה מתבגר אתה חושב פעמיים לפני שאתה אומר אבא בציבור".

חגיגות יום ההולדת ה־90 הגרנדיוזיות הביכו אותך?

"לא, זה יפה מאוד לחגוג. אומרים שהצרות באות בלי שנתכנן אותן, ואת החגיגות צריך לתכנן, ואני לא רואה בזה חגיגה פרטית אלא הצדעה למדינת ישראל. מהלך החיים שלו שזור בתולדות המדינה. החגיגות גם לא עלו למשלם המסים כסף. הגיעו לכאן אנשים שבאו להביע תמיכה בישראל, מנהיגי מדינות, מנהלי חברות, אנשי רוח, מדענים מכל העולם, שמו את ירושלים במרכז, הגבירו את התיירות. זה נתן תחושת גאווה ועשה טוב לישראל. היו ביקורות שחלקן נבעו מחוסר הבנה וחלקן מצרות עין. הצדעה למדינת ישראל ולנשיאה בגיל 90 זה מאוד מרשים ומכובד. כל מדינה נורמלית היתה חוגגת את זה ומתגאה בזה".

חמי פרס התינוק בזרועות דוד בן־גוריון בברית המילה שלו צילןם: ארכיון שמעון פרס

את אמא היה קשה להרשים

סוניה ושמעון פרס נפגשו בצעירותם בכפר הנוער בן שמן, שבו למד פרס ובו סוניה התגוררה עם בני משפחתה. במאי 1945, אחרי ששבה משירות כאחות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נישאו בני הזוג, ובהמשך הביאו שלושה ילדים. במשך השנים שאחר כך, בעוד שמעון פרס מפתח קריירה ציבורית ופוליטית מפוארת, התרכזה סוניה בניהול משק הבית והמשפחה, נוסף על פעילויות התנדבות במסגרות שונות, שמעולם לא נתנה להן פומבי. "תמיד חשבתי שבורכתי באמא הכי טובה בעולם", אומר בנם, "אוהבת, דואגת, חמה, מגוננת, ובאבא יוצא דופן".

עם כל הפעילות שלו, הוא היה בכלל בבית?

"הנוכחות הפיזית שלו בבית לא היתה גבוהה, אבל הורגלתי להעסיק את עצמי, ואין לי טענות לאף אחד בעניין. מעט השעות בחברתו היו ממלאות. אני תמיד אומר שהלוואי שהייתי בוחר חברות להשקעה כמו שבחרתי את הוריי. אמא ידעה לראות אנשים כפי שהם נטו, מבעד לתארים. היא היתה מרחמת בקלות על אדם שלא הצליח, אבל היה קשה מאוד להרשים אותה. היתה לה טביעת עין מצוינת לאנשים, מי טוב ומי לא, מי מזויף ומי אמיתי, מי צריך עזרה ומי לא. היא נהגה להסתובב במקומות אינקוגניטו, בלי שיידעו מי היא, עושה פעולות התנדבות בלי שיידעו.

"לגבי אבא, תמיד ידעתי שהוא עוסק בדברים חשובים, בענייני המדינה, וחוויתי בית פוליטי מגיל צעיר מאוד דרך האנשים שהיו מגיעים והשיחות בסלון. כשאליזבת טיילור וריצ'רד ברטון התארחו אצלנו בסלון כשהייתי בן 14 כולם התרגשו. כולם ניסו לראות אם העיניים היפות שלה הן באמת סגולות. זה היה העולם הגדול שהגיע לסלון שלנו. היתה התרגשות, תחושה של חוץ לארץ, של סרט. במקרה אחר אני זוכר שדוד בן־גוריון הגיע להעניק לי לבר המצווה ספר שכתב, וכמה הוא נלחץ והלחיץ את כולם כשברחה לו מילה כשכתב הקדשה.

"אבל אחד הזיכרונות המצחיקים ביותר שלי היה כשמשה דיין הגיע לבקר והביא איתו כד שמצא באחת החפירות. הייתי ילד קטן ומאוד רציתי אבטיח, וכשאמרו לי שזאת לא העונה התרגזתי ושברתי את הכד, שהיה כנראה רב־ערך מבחינה ארכיאולוגית. אבא ישב שעות בחדר העבודה עם דיין כדי להדביק את הכד בחזרה, בליווי הרבה התנצלויות על המעשה של הילד".

הענישו אותך?

"לא נענשתי. במשפחה פולנית לא מענישים, מקסימום גורמים לך לייסורי מצפון".

משה דיין ופרס. "לא נענשתי על שבירת הכד. משפחה פולנית לא מענישה, היא גורמת לייסורי מצפון" צילום: דוד רובינגר

העור של העוף זה מעדן

"כדי להאכיל אותנו", נזכר פרס בעוד סיפור מימי ילדותו, "אבא השתמש בכל מיני סיפורים אקזוטיים על העולם. כשלא הסכמתי לאכול את העור של העוף אבא סיפר שאצל הקיסרים הסינים העור נחשב למעדן, ולמעשה את העוף עצמו הקיסרים נותנים לעניים. זה הקסים אותי וגרם לי לאכול את העור. המעניין הוא שבאמת האמנתי בכך. בבית שלנו גם אי אפשר היה סתם לקום מהשולחן, אלא רק אחרי שאמרת: 'תודה רבה, היה טעים מאוד, אפשר לקום מהשולחן?', אז התרגלנו לומר את המשפט הזה במהירות - 'תודהרבההיהטעיםמאודאפשרלקוםמהשולחן?' - תוך כדי קימה".

היית ילד טוב, נשמעת לכללים של הבית הפולני?

"רוב הזמן הייתי ילד טוב, לא מרדן. הפעם היחידה שבה היה לי קונפליקט עם הוריי היתה כשרציתי לקנות אופנוע. אמא לא הטילה וטו, אבל אמרה שזה מסוכן מדי. כשמאוד התעקשתי היא אמרה 'תעשה מה שאתה מבין, רק תדע שאני לא אעצום עין'. אז לא קניתי אופנוע".

אין תשובה יותר פולנית מזו.

"הבנתי את הדאגה שלה. בתמורה לוויתור קיבלתי גיטרה חשמלית, ואני עדיין מנגן".

כילד התגאית במעמד של אביך?

"תמיד נרתעתי מהאפשרות שלא מתייחסים אליי בזכות עצמי. כבר בגיל צעיר מאוד, כשאבא עבד במשרד הביטחון והיתה לו מכונית ממשלתית כשבארץ עוד לא היו הרבה מכוניות, לא אהבתי שהוא מסיע אותי לבית הספר בדרך לעבודה. תמיד הצגתי את עצמי בשמי הפרטי, לא רציתי להציג את עצמי כבן של פרס, והאמת היא שאני לא מרגיש שהשתחררתי מזה לגמרי, אף שכאשר אתה מתבגר ומעצב את האישיות שלך, קל יותר לשאת משא מהסוג הזה".

עם אביו ואחיו. "הנוכחות הפיזית של אבי בבית לא היתה גבוהה, אבל הורגלתי להעסיק את עצמי" צילום: ארכיון שמעון פרס

מי מהוריך השפיע עליך יותר?

"יש בי משניהם. אני חושב שמאמי לקחתי את הצניעות ואת ההסתכלות על בני אדם כמו שהם, מבעד לרעש ולקישוטים. מאבא לקחתי את הרצון להסתכל מעבר לאופק, להבין לאן הדברים הולכים, תמיד לשאול מה יקרה אחר כך. כשבן־גוריון הקים את המדינה אבא דאג ליום שאחרי. לכן בן־גוריון לקח אותו, בגלל צורת החשיבה הנועזת, מרחיקת הלכת. ההסתכלות הזאת קדימה טבעית לי. גם בתחום המקצועי שלי צריך דמיון ולהסתכל לטווח ארוך".

אתה ואביך קרובים היום יותר מבעבר?

"אני חושב שכן. לא בקטע של השלמת, אבל השנים עושות את שלהם, פער השנים הולך ונסגר, וטכנית יש לנו יותר זמן לדבר".

אריק שרון דיבר על הפוליטיקה כגלגל, פעם אתה למטה ופעם למעלה, כשהעיקר הוא להישאר על הגלגל.

"אבא שלי המציא את הגלגל", פרס צוחק.

כששאל מעל הבמה "אני לוזר" ונענה שכן, זה היה רגע כאוב?

"אנשים לפעמים שואלים שאלות לא כל כך מוצלחות מול קהל. זאת היתה שאלה לא מוצלחת שנאמרה בכאב, ואנשים השתמשו בזה כדי לנגח אותו. אלה בעיניי הצדדים המכוערים של הפוליטיקה. אני חושב שהוא ווינר. אני לא חושב שיש אדם מעוטר ממנו, בין אם זה פרס נובל, האות שאובמה העניק לו בקונגרס, כהונה כראש ממשלה, כנשיא. הוא נמדד בעולם לפי העשייה שלו, וזה שבפוליטיקה הקטנה והמלוכלכת בישראל הוא לא תמיד התאים לקרבות, אני לא רואה בכך בושה גדולה. עובדה שידע לקום מהמכות שקיבל ולהמשיך הלאה. גם אמירת 'החתרן הבלתי נלאה' היתה חוסר צדק משווע. הוא תמיד היה לויאלי, תמיד נזהר בהתנהגות שלו. עוד יהיו הרבה אנשים שיבקשו סליחה על דברים שנאמרו. כל מי שמשתמש בביטוי 'פושעי אוסלו' צריך לדעתי לעמוד למשפט. אלה מילים בלתי נסלחות. אבל אנחנו עוד לא מסכמים שום דבר. אנחנו רק באמצע הדרך. אני לא מכיר אנשים שעשו ועושים כל כך הרבה. 91 זה ה־70 החדש".

חמי פרס בזרועות אביו ואמו צילום: ארכיון שמעון פרס

"לעצור לנוח? זה לא בדנ"א שלי"

כיום האב והבן משתפים פעולה בשני פרויקטים. האחד הוא חברת "פרס ויועצים יעוץ גלובאלי", שעוסקת בליווי וייעוץ לחברות זרות שמעוניינות בפעילות במזרח התיכון ובישראל ולחברות ישראליות שמבקשות להרחיב את פעילותן בעולם ("עם לקוח אחד כבר התחלנו בעבודה תכליתית", מספר פרס אך מסרב לנקוב בשמות). השני הוא קרן ההשקעות אמליה, המשקיעה בחברות שמתכוונות לקיים "פעילות משמעותית ורצינית" במזרח התיכון. "לא בהכרח נבסס את כל הביזנס רק על המזרח התיכון, זה קשה, אבל המרכיב הזה חייב להיות משמעותי - בתחומי החקלאות, האנרגיה, המים, תקשורת וכו'", הוא אומר. "המטרה הסופית של הקרן היא להגיע ל־50 מיליון דולר. אנחנו כרגע בפחות ממחצית הדרך, אבל עשינו סגירה ראשונה והתחלנו להשקיע בחברות שיש להן אסטרטגיה עסקית מכוונת מזרח תיכון.

"שמעון פרס עסק כל חייו בשירות המדינה, והיום יש לו הזדמנות לעשות שיפט לכיוון של כלכלה. אם מדמים את ישראל לאי באוקיינוס רוגש, צריך לחזק את האי ולהרגיע את האוקיינוס. אנחנו לא מתכוונים להרוויח מזה כסף, כל הרווחים ייתרמו לקידום פרויקטים במרכז פרס לשלום".

שמעון פרס ודוד בן־גוריון. "כשברחה לו מילה בהקדשה שכתב לי הוא נלחץ והלחיץ את כולם" צילום: זחמן אברמוביץ

בכובעך כמנהל פיטנגו אתה נאלץ להתמודד עם רתיעת המוסדיים מהשקעה משמעותית בתחום ההון סיכון. מה הגורם לכך לדעתך?

"קרנות הון סיכון מציגות בהתחלה הפסד, כי אתה משקיע ומשקיע בחברה צעירה שעוד לא מביאה תשואה. השקעה כזאת היא השקעה לטווח ארוך, לא כל כך נזילה, והיא מחייבת אסטרטגיה של חלוקת השקעות על פני כמה תחומים, אחרת אתה באמת יכול להפסיד את כל מה שיש לך. הגופים המוסדיים בארץ חוששים מהשקעות כאלה, ולעומת ההיקף העצום של הכספים שהם מנהלים, הכסף שהם משקיעים בהון סיכון זניח. אני חושב שיש כאן כשל שוק, והייתי רוצה לראות את המוסדיים הישראליים שמים יותר כסף בחדשנות, באסטרטגיית השקעה נכונה שאפשר להרוויח בה. לפי דעתי הכשל הזה ייפתר עם הזמן. לאט לאט יתחילו להשקיע כאן יותר בשלבים המוקדמים. אנחנו כבר רואים את זה היום".

אולי החשש של המוסדיים נובע מכך שקרנות הון סיכון מציגות תשואות שליליות או זניחות לאורך זמן?

"פיטנגו מנהלת היום שש קרנות, שחלקן נותנות תשואות יפות מאוד. לומר שבהון סיכון התשואה שלילית זאת הכללה לא נכונה. כל העולם משקיע בהון סיכון, כל התעשייה האמריקאית נבנית על ידי הון סיכון. קרנות ההון סיכון הישראליות משקיעות בהייטק בישראל, ולהגיד שהן לא טובות זה בעצם לומר שתעשיית ההייטק לא טובה. לצערי 95% מהכסף שמגיע להון סיכון כאן הוא לא ישראלי, ולכן גם אם המוסדיים ימשיכו לא להשקיע בקרנות התעשייה לא תיפול, אבל יש כאן שאלה של ציונות. לא יכול להיות שמדינה שנקראת סטארט־אפ ניישן לא תשקיע בזה. להשקיע בשלבים מאוחרים יותר זה בסדר, אבל אין שום סיבה שמוסדיים לא ישקיעו חלק מהכסף, אפילו חלק קטן, בשלבים המוקדמים".

אילו השקעות בהייטק מעניינות אותך? אתה מחפש מהפכות בסדר הגודל של ווייז?

"מעניין אותי להשקיע באנשים מוכשרים שיש להם רצון לעשות את העולם לטוב יותר. ווייז זאת לא האפליקציה היחידה שמשנה את העולם. צ'ק, לדוגמה, היא אפליקציה שעשתה נהדר לעולם", מתייחס פרס לחברה הישראלית שפיתחה אפליקציה לניהול פיננסי חכם, שפיטנגו היתה בעלת המניות העיקרית בה ונרכשה במאי האחרון תמורת 360 מיליון דולר. "היא הכניסה לאנשים שליטה, סדר וארגון בהתנהלות הפיננסית היומיומית שלהם. פיתוחים משני עולם ברורים יותר בתחום המכשור הרפואי, אבל ישנם גם דברים שעושים את החיים לפשוטים יותר. אני מחפש דברים כאלה, התחום פחות חשוב לי.

"צריך גם לחשוב איך משתמשים בטכנולוגיה כדי למנוע תופעות מפחידות כמו אלה שאנחנו רואים בדעאש. אנחנו רוצים לראות את הטכנולוגיה מוציאה את הרע מהאנושות, וכאן הרוע משתמש בטכנולוגיה כדי להפיץ את עצמו. צריך למצוא דרך ללכת הפוך".

איך טכנולוגיה יכולה לעשות את זה?

"אני לא יודע. הכוונה היא לא לפגוע בכלים הטכנולוגיים אלא באנשים שמשתמשים בהם. זה גם מדע, גם חינוך, גם השקעה במשאבים אנושיים שיעשו את העולם לטוב יותר. בזה אני אוהב להשקיע".

פיטנגו היא תחנה מקצועית שגרמה לך לחוש שעשית משהו משמעותי, שאתה עומד בזכות עצמך?

"אין שום נקודה שבה אני אומר הצלחתי, עשיתי, הגעתי. זה בכלל לא בצורת החשיבה שלי. אני כל הזמן מרגיש שאני בתחילת הדרך, שלא הספקתי כלום. אני חושב שהעצה של סטיב ג'ובס לסטודנטים, 'הישארו צעירים, הישארו רעבים, הישארו פזיזים', היתה נכונה. אנשים לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, משווקים את ההצלחה שלהם - כמה עשו, כמה השיגו, כמה הכל בזכותם. אני לא מתרשם מזה. אני מרגיש שאני צריך לעשות עוד הרבה כדי להתקדם. אני שמח כשקורים דברים טובים, אבל אין בשום נקודת זמן רגע שאני עוצר ואומר אפשר לנוח, לפרוש, לצאת לפנסיה, להסתובב בהימלאיה, זה לא בדנ"א שלי. אני צריך לחשוב מה הדבר הבא לעשות, להקים, ליצור".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, ולאחר שמכשיר ההקלטה כבה, חמי פרס מתכונן לצאת ממרכז פרס לשלום לכיוון משרדי פיטנגו בהרצליה פיתוח, כשלפתע הוא עוצר: "רגע, אני הולך להגיד שלום לאבא שלי", הוא אומר. הוא ניגש לחדרו, מציץ פנימה בזהירות, כמעט ביראת כבוד של ילד, וכשהוא רואה שאביו עדיין בעיצומה של פגישה הוא נסוג וחוזר על עקבותיו לכיוון היציאה.