זו לא גוגל, רק האלגוריתם

האלגוריתם של גוגל אולי אשם, אבל בית משפט השלום בתל אביב קבע שבנסיבות העניין אין להטיל עליה את החובה למחוק תוצאה שעל פניה היא לשון הרע מובהקת. התוצאה אכן קשה, אבל השופטת חנה ינון העדיפה שיקולי רוחב גלובליים, וכך נבדלה מבית המשפט האירופי, שהעדיף את שיקולי הפרט.

לשופטת בישראל היה קל יותר להגיע להחלטה, מכיוון שלפני גוגל, נתבעת 2 בתיק, היה נתבע 1, שאול בר נוי, האחראי המקורי לתקלה - ובכוחו לתקנה. לכן אם וכאשר יש כתובת מקומית עדיף לכוון אליה את הסעד והפתרון מאשר אל גוגל, שהמשמעויות לגביה חובקות עולם.

פסק הדין הישראלי לא סותר לגמרי את פסק הדין האירופי במובן זה שהזכות של הנפגע האירופי להישכח גוברת על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת של הישראלים. גם בפסק הדין האירופי, שבו נקבע כי על גוגל למחוק פרטים רגישים ומביכים, הוסף הסייג - "אלא אם כן יש סיבות מסוימות שמצדיקות את העניין הציבורי במידע". ל"עניין הציבורי" מסורת ארוכה ומושרשת בפסיקה הישראלית, שגוברת לעתים על פרסומים שיש בהם לשון הרע או פגיעה בפרטיות.

צילום מסך: Google

הפסיקה האירופית התבססה על חוק אירופי שמעניק זכות מוגבלת להתנגדות לעיבוד מידע אישי וזכות למחיקתו במצבים מסוימים. חוק דומה אינו קיים בישראל, ובית המשפט נדרש לאיזוני הפסיקה בין חופש הביטוי לזכות לפרטיות.

בית המשפט קבע שאין להטיל על גוגל, כמנוע חיפוש, את האחריות להצגת תוכן שפרסם צד שלישי - האתר של שאול בר נוי במקרה זה. השופטת קיבלה לפיכך את טענת גוגל כי הטלת האחריות עליה הופכת אותה ל"צנזר־על שבידיו כוח למנוע גישה למידע שאין בו פסול". וזו משימה שאין בכוחה למלא.

ככלל המשפט הישראלי, בהיעדר חקיקה, ממעט להתערב ברשת. כך לא נחסמו שבילי הגישה לאתרי הימורים ולא ניתן צו ללכידת טוקבקיסטים ומפרי זכויות אחרים שהפכו את הרשת לזירה של לשון הרע, פגיעה בפרטיות וגניבת זכויות. כך עולה בקנה אחד פסק הדין הנוכחי עם המגמה הכללית של בית המשפט העליון - אם אתה יכול לתבוע ישירות את המפר והפוגע, לך עליו, וזאת מבלי לפגוע בתעבורה החופשית, אפילו במקומות שהביוב מוזרם בהם.