מרטין וולף: "המשבר הבא יעורר גל לאומנות ואלימות שלא ראינו מאז שנות ה־30"
אחרי 27 שנים של תמיכה נלהבת בגלובליזציה ובשוק חופשי, וולף, בכיר הפרשנים הכלכליים בעולם, מודה: נסחפתי. זרימת ההון ניפחה בועות, המינופים מערערים את היציבות ומאמצי התיקון של המשבר לא מגרדים את הבעיה האמיתית. הצעות הפתרון שלו הן מהסוג שהפרשן וולף היה מכנה רדיקליות בהחלט
"כבר לא מאוד חשוב לי אם אני נמצא במיינסטרים או לא", אומר מרטין וולף. "תמיד ניסחתי את מה שאני חושב על העולם באופן ברור ככל יכולתי, אבל עכשיו, עמוק בשנות ה־60 לחיי, אני מרגיש יותר משוחרר לעשות זאת".
השחרור הזה הוביל את וולף, הפרשן הראשי של "פייננשל טיימס" היוקרתי ומי שנחשב בכיר הפרשנים הכלכליים בעולם, לבצע פניית פרסה אידאולוגית: בספרו החדש, רב־המכר "התמורות והזעזועים" ("The Shifts and the Shocks"), הוא מתנער מרעיונות שדבק בהם לאורך קריירה עיתונאית של 27 שנה, מאמץ עמדות שאפילו הוא מגדיר כ"רדיקליות" ומותח ביקורת נוקבת על קברניטי הכלכלה העולמית. "אם אתם חושבים שהשינויים שעשיתם הפכו באופן מהותי את הכלכלה ואת המערכת הפיננסית שלנו לחסינות יותר, לפחות רגישות למשברים, אז אתם משלים את עצמכם", הוא מנסח את המסר שלו בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "קרוב לוודאי שהטעויות שנעשו לפני המשבר יחזרו על עצמן, ובבסיסו של דבר, יש לנו בדיוק אותה מערכת, והיא נותרה שבירה כשהיתה".
במילים אחרות, וולף חושב שעד כה לא באמת התמודדנו עם המשבר שנחשף ב־2008. לפי האבחון החד והמנומק שלו, אנחנו עדיין סובלים משילוב קטלני של כלכלה עולמית שיצאה מאיזון, מערכת פיננסית שהתמכרה לאשראי ומינוף, ושיטה מוניטרית שאינה משיגה דבר מלבד ניפוח עוד ועוד בועות. כדי להתמודד עם הבעיות האלה וולף מציג בספרו החדש רשימה מקיפה של הצעות קונקרטיות לשינוי: הוא קורא, למשל, להפקיע את היכולת ליצור כסף ממערכת הבנקאות, להתגבר על הטאבו של הדפסת כסף בבנקים המרכזיים, לשנות מהיסוד את האופן שבו אנחנו לוקחים משכנתאות, ואולי אפילו להקשות על זרימת ההון ברחבי הגלובוס. אלה הצעות מרחיקות לכת, בוודאי לאדם שהיה בעברו תומך נלהב בגלובליזציה שאף קרא לאחד מספריו הקודמים "למה הגלובליזציה עובדת".
"חשוב שמישהו כמוני, שנחשב רציני ושקול, יפתח את הדיון ברעיונות כאלה", וולף מסביר כשהוא נשאל מה הניע אותו לאמץ רעיונות שנידונים בעיקר בשולי השיח הכלכלי. "אהיה מרוצה אם אנשים יקראו את הספר, ויגידו: 'ייתכן שההצעות שלו מרחיקות לכת, אבל עלינו לשקול את האזהרה שאם לא נלך רחוק יותר נסתכן בעוד משבר, גרוע יותר'. אם זה יקרה, השגתי את שלי".
הפתרונות ישנם, הקונצנזוס איננו
וולף (68) ידוע בסגנונו הנשכני והסמכותי, והטורים שלו הם קריאת חובה בבירות הפיננסיות של העולם - בין היתר לנוכח הגישה הבלתי אמצעית שלו למקבלי ההחלטות, שמהם הוא אינו חוסך את שבטו. רשת ההשפעה שלו ניכרת בשורה הארוכה של חברי האליטה הכלכלית שנרתמו להמליץ על ספרו, מהכלכלן זוכה הנובל ג'וזף שטיגליץ, דרך יו"ר הבנק המרכזי היוצא בן ברננקי ועד הפיננסייר האגדי ג'ורג' סורוס.
"בשיחות פרטיות", וולף מספר עכשיו, "מקבלי החלטות וכלכלנים בכירים מגלים הבנה לחלק מהצעות שלי, בייחוד לדרישות הלימות הון גבוהות בהרבה בבנקים, הורדת שיעור המינוף בכלכלה כולה או הגדלת קרן המטבע הבינלאומית באופן משמעותי. הרעיונות האלה לא עד כדי כך רחוקים מהמיינסטרים".
אבל שיחות פרטיות לחוד, ומעשים לחוד. בפועל מקבלי ההחלטות בעולם המערבי אימצו את מה שוולף מכנה "האורתודוקסיה החדשה": הצלת בנקים במצוקה, פיקוח קצת יותר הדוק על המערכת הפיננסית, ובגדול אותה מדיניות כלכלית, עם נטייה למשטר צנע של העלאות מסים וקיצוצי תקציב. גרסאות שונות של המתכון הזה אפשר לשמוע בכל כנס כלכלי מרכזי בשנים האחרונות, מדאבוס ועד וושינגטון.
אלא שהגישה הזאת לא מספיקה. וולף מודה שקברניטי הכלכלה הגלובלית מנעו מהעולם לגלוש לעוד שפל גדול. אבל מאז הם הצליחו לייצר רק התאוששות מדשדשת, לא חילצו עשרות מיליונים מאבטלה, ובסופו של יום, הוא משוכנע שהמדיניות שלהם לא תמנע מהמערכת הפיננסית לצעוד היישר אל המשבר הבא. חשוב יותר: לא נראה שמקבלי ההחלטות חולקים את תחושת הבהילות שמניעה את וולף. מבחינתם הרפורמות כבר מאחורינו. אין היום פוליטיקאי מרכזי שחורת על דגלו שינוי יסודי במערכת הפיננסית (למעט הסנטורית האמריקאית אליזבת' וורן), והנושא כבר אינו עומד במוקד דיוני מנהיגי העולם. הזמן עובר, וימי המשבר של 2008 הולכים ונשכחים.
"אי אפשר לבצע רפורמה רדיקלית בלי קונצנזוס פוליטי, ואין קונצנזוס כזה בשום מקום", אומר וולף, "אני מכין את הקרקע לרגע שאחרי המשבר הבא, ואני לא אופטימי בנוגע לאפשרות שמשהו ישתנה לפני כן. מאז המשבר כבר עברו כמה וכמה שנים, העניינים קצת משתפרים - וכשמצב העניינים משתפר, גם אם בקצב מאכזב, אנשים לא מתמקדים ברפורמות.
"לבסוף, יש התנגדות פוליטית אדירה לשינוי רדיקלי. לאורך מאות השנים האחרונות, ובוודאי בעשורים האחרונים, יצרנו סוג ספציפי מאוד של מערכת פיננסית. היא מעסיקה מספר עצום של אנשים, היא לרוב מאוד רווחית, היא מאוד חזקה, ויש לה הרבה השפעה ומשקל: הבנקים הם החברות הכי גדולות בעולם במונחי נכסים. הם לא עומדים לאפשר לשינוי רדיקלי להתרחש, ולכן אין לכך בסיס תמיכה פוליטי".
וולף, כאמור, מודאג. משברים פיננסיים מהסוג שהעולם חווה שוב ושוב בעשורים האחרונים, הוא קובע בספרו, "חותרים תחת האמונה שהכלכלה הגלובלית מועילה לרוב המכריע של האנשים, ואלו מגיבים בכעס ובחרדה, ובצדק. אבל אנשים כועסים וחרדים אינם פתוחים לעולם. הם מעדיפים להתחבא במערה שלהם, עם עוד אנשים כועסים כמוהם".
החשש של וולף, בן להורים יהודים שנמלטו לבריטניה ממזרח אירופה בזמן השואה, הוא מחזרה למציאות של שנות השלושים של המאה הקודמת, לגל העכור של לאומנות, שנאה ואלימות שסחף את העולם בעקבות השפל הגדול. "משברים פיננסיים עלולים להחזיר את העולם לשם", הוא כותב. המסקנה שלו: "אנחנו חייבים להפיק לקחים לגבי האופן שבו כלכלת העולם ירדה ממסלולה, ולפעול לאור הלקחים האלה".
אפקט הזרם האסייתי
אז מה קרה לכלכלה העולמית? וולף משוכנע שהמשבר של 2008 עמוק מכפי שהרבה אנשים מבינים. "לא מדובר רק בחבורה של בנקאים מטורפים שהפילו אותנו, ובאותה מידה שטחי להגיד 'זה הבנקאים המרכזיים שהשתגעו'. זה לא רק משבר פיננסי, אף שנכון שהמערכת הפיננסית מאוד שבירה וסובלת מעודף מינוף, מה שהופך את העסק להרבה יותר גרוע כשהעניינים משתבשים. אבל הטענה הבסיסית שלי היא שמדובר במשבר של המערכת העולמית: יש לנו מערכת כלכלית עולמית לחלוטין לא מאוזנת, ומוסדות עולמיים שלא מסוגלים להפוך אותה למאוזנת יותר".
וולף בונה את הניתוח הזה נדבך אחרי נדבך כשהוא מציג תמונה מורכבת של התנאים שהובילו למשבר. לשתי התפתחויות הוא נותן דגש מיוחד: גל הכסף שזרם מהמזרח אל המערב מאז שנות התשעים, ובועת האשראי שיצרו הבנקים המרכזיים במערב בהמשך.
אחרי המשבר שפקד אותן בשנות התשעים, מסביר וולף, מדינות דרום־מזרח אסיה הגיעו למסקנה שהן חייבות לשמור על רזרבות דולריות גדולות כדי לא להיות נתונות לחסדי המערב במשבר הבא. זו היתה התפתחות מכרעת, כי את הר הדולרים שצברו מדינות אלה הן שלחו ישר בחזרה לארצות הברית, והשקיעו באיגרות חוב אמריקאיות.
בדיוק באותו זמן החל הזינוק המטורף במחירי הנדל"ן בארצות הברית, ולא במקרה. "זה בדיוק מה שהיית מצפה שיקרה", אומר וולף, ומסביר שגל ההון שהגיע אל ארצות הברית הוריד את הריביות שאפשר להשיג באפיק בטוח כמו אג"ח ממשלתיות ושלח את המשקיעים לחפש תשואה, למשל בנדל"ן. כך, כתוצאה מחוסר איזון בזרימת ההון בעולם, החלה הבועה שהתפוצצה ב־2008.
אלא שכל זה קרה בזמן שהבנק המרכזי בארצות הברית ניסה להתמודד עם מציאות כלכלית מאתגרת, ובעיקר עם מחסור בביקושים. היו לכך הרבה סיבות: אוכלוסייה מזדקנת שקונה פחות, תאגידים שמתמקדים בטווח הקצר ולא משקיעים בפיתוח, ואי־שוויון גואה שלא הותיר כסף בידי משקי הבית. לכל אלה התווסף גם גל ההון שזרם מאסיה, חיזק את שער הדולר, והפך את הכלכלה האמריקאית לפחות תחרותית.
התגובה של הבנק המרכזי למצב הזה נגזרה מתפקידו הכפול, לשמור על יעד אינפלציה ואבטלה נמוכה: הורדת הריבית. כשהריבית יורדת האשראי זורם, וכך התפתחה בועת אשראי, שהורגשה גם הרחק מארצות הברית. זו תדלקה עוד יותר את בועת הנדל"ן, ויצרה הר חובות שהכביד על מאזני משקי הבית והתאגידים והקשה על ההתאוששות. וולף מסביר שלפד לא היתה ברירה: "אם הביקוש במשק היה נמוך מדי, האינפלציה היתה נמוכה מדי, והבנק המרכזי לא היה עומד ביעדים שהוגדרו לו. הוא היה סופג ביקורת ברוטלית".
למען הסר ספק, וולף קובע בספרו שהבנקים המרכזיים במערב שפכו בנזין על המדורה בימי בועת הנדל"ן. "אבל כאשר אנשים מאשימים את הבנקאים המרכזיים", הוא אומר עכשיו, "הם מאשימים את הסימפטומים, ולא את הסיבה".
להמטיר כסף מהליקופטר
אם שורשי המשבר עמוקים יותר משנהוג להודות, גם הפתרונות צריכים להיות מרחיקי לכת. חלק מהפתרונות שוולף מציע אינם כרוכים בשינוי תודעתי דרמטי, אבל דורשים ממקבלי החלטות וממחוקקים פעולה נחרצת. עם הר החובות שמעיק על כלכלות המערב וולף מציע להתמודד באמצעות מחיקת חובות מסיבית; בהתנפחות בועות הנדל"ן יש לדעתו לטפל באמצעות הטלת מסים על קרקעות; וכדי שהתפוצצות בועה תגבה מחיר לא רק ממשקי הבית, ולא מהמלווים, הוא מציע לשנות את חוזי המשכנתאות, למשל כך ששווי יתרת המשכנתא יירד עם ערך הבית.
אלא שוולף לא עוצר כאן. הוא מציע, למשל, לחשוב מחדש כיצד יוצרים ביקושים שימריצו מחדש את הכלכלה. הפתרון שבו נקטו חלק ממדינות המערב בעשורים האחרונים היה לעודד את המגזר הפרטי לצרוך יותר באמצעות אשראי וחובות, אבל במשבר האחרון ראינו איך זה נגמר. ובכל מקרה, וולף קובע, "אנחנו כבר לא יכולים להשתמש בכלי של יצירת בועת אשראי.
הוא איננו". במקום זאת, וולף מציע לשקול ברצינות רעיון שעולה מדי פעם כתרגיל אקדמי: במקום להגדיל את הגירעון, המדינה צריכה לממן השקעה ציבורית באמצעות כסף שיודפס בבנק המרכזי. יו"ר הבנק המרכזי לשעבר בן ברננקי כבר הציע מודל כזה בימיו כאקדמאי (הוא כינה אותו "להמטיר כסף מהליקופטר"). גם אדייר טרנר, מי שהיה מועמד מוביל לראשות בנק אוף אינגלנד, בחן את הרעיון השנוי במחלוקת הזה - מה שהוביל להפסדו במירוץ לתפקיד.
קולר הדוק על צוואר הבנקאות
אותו קו מחשבה, שלפיו המדינה צריכה לנצל עד תום את יכולתה לייצר כסף, מוביל את וולף לשקול את מודל "הבנקאות הצרה". על קצה המזלג, בשיטה הנוכחית ("מודל הרזרבה החלקית") הבנקים מלווים הלאה חלק ניכר מהפיקדונות שמופקדים בהם: א' מפקיד את הכסף, הבנק שומר חלק ממנו כרזרבה ואת השאר מלווה לב', שמפקיד את הכסף שקיבל בבנק שני, שמלווה את רובו ל־ג', וכן הלאה. סכום הכסף הראשוני מתגלגל פעמים רבות וכך, באמצעות מתן אשראי על ידי הבנקים, נוצר חלק ניכר מהכסף שנמצא במחזור במשק. אחת הבעיות במודל הזה היא שהוא מוּעד למשברים. אם כל המפקידים ינסו למשוך את כספם מהבנק בבת אחת, הוא פשוט יקרוס. כיום הממשלות מונעות משברים כאלה באמצעות ביטוח כספי המפקידים, מה שמעודד את הבנקים לקחת יותר סיכונים.
אבל במודל הבנקאות הצרה הבנקים לא יוכלו להלוות הלאה את הכספים המוחזקים בחשבונות עו"ש, אלא יידרשו להחזיק נכסים נזילים ובטוחים, שיאפשרו להם להחזיר מיידית את כספי המפקידים. הגישה הזאת זוכה להתנגדות כמעט גורפת מכלכלנים מכל קצוות הקשת. אפילו פרופ' ענת אדמתי מסטנפורד, שעומדת בראש קמפיין עולמי להקטנה דרמטית של רמות המינוף במערכת הבנקאות ולדרישה שהבנקים יעמידו הון עצמי של 20%–30%, הגדירה בראיון ל"מוסף כלכליסט" את הרעיון "לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה".
"זה נושא מאוד שנוי במחלוקת בקרב כלכלנים", מודה וולף, "ענת, שהיא חברה יקרה שאני מעריך מאוד, חושבת שאני משוגע. וזה בסדר. שנינו מסכימים שההצעות שלה מאוד ישפרו את מצב העניינים. אני תומך בהצעה שלה והייתי מאמץ אותה, אבל מבחינה פוליטית היא קשה לביצוע בדיוק כמו שלי - והיא גם דורשת כמות אדירה של רגולציה.
"האלטרנטיבה שאני מציע היא 'בואו נגדיר טוב יותר עבור הציבור מהו כסף ומה אינו כסף'", אומר וולף. המטרה שלו היא שהציבור יבין שכסף שהוא מפקיד במוסדות שלא שומרים את כל הכסף המופקד בהם כרזרבה אלא מלווים אותו הלאה, הוא כסף שנמצא בסיכון. "לשינוי כזה", אומר וולף, "יהיו מגוון יתרונות". אם המשקיעים יבינו את הסיכון הכרוך בהשקעותיהם, הוא טוען, הם יפקחו עליהן טוב יותר, ואולי גם לא יסכימו להפקיד את כספם באפיקים מסוכנים ללא כל בטוחות שיגנו עליהם.
"חשוב לי להדגיש", מוסיף וולף, "שהמסר שלי אינו שכולם צריכים לעבור לשיטה הזאת עכשיו. הטענה שלי שונה. אנחנו לא יודעים איך אמורה להיראות המערכת הפיננסית האידיאלית. אנחנו באמת לא יודעים. אם יש דבר אחד שהמשבר הראה, זה זה. אנחנו יודעים שהמערכת הפיננסית הנוכחית היא בלגן, זה ברור. במצב כזה, הדבר הנכון לעשות הוא לערוך ניסיונות. במקום להתעקש על מערכת רגולציה שבה מידה אחת מתאימה לכולם, או על ארכיטקטורה פיננסית עולמית, אנחנו יכולים לעודד מגוון.
"כך שאני לא מציע שארצות הברית או בריטניה, או אחת הכלכלות הגדולות, יאמצו את שיטת הבנקאות הצרה מחר בבוקר. אני חושב שיהיה מאוד קשה לעשות את זה, וגם בלתי אפשרי פוליטית. אבל זה היה נפלא אם מדינות קטנות יותר היו מנסות את זה, רואות איך זה עובד, ואנחנו היינו יכולים ללמוד מכך. וכאמור, אני מדבר גם על רעיונות אחרים, שאולי ענת היתה מרגישה יותר בנוח איתם: להיפטר משיטת המיסוי שמעודדת לקיחת חובות, לעודד במקום זאת חוזים שמבוססים על העברת חלק מהבעלות במקום על כניסה לחובות, ובאופן כללי להוריד את רמות המינוף בכלכלה שלנו. יש יותר מדי חוב בכלכלה שלנו, ומחזיקים בו מוסדות שאין להם שום יכולת לשאת בהפסדים. זה בלגן מוחלט".
עוד יש סיכוי לרפורמה גלובלית
המערכת הנוכחית לא עובדת, ואנחנו צריכים לנסות מגוון פתרונות כדי לראות מה עובד טוב יותר. קו המחשבה הזה, שאותו מציע וולף, עשוי להישמע מרענן ומבטיח. אלא שיש מי שמוצא אותו מדכא. זו היתה תגובתו של הפרשן המשפיע פליקס סלמון, שבמאמר ב"ניו יורק טיימס" קבע שמאחר שאין סיכוי שהפתרונות של וולף יאומצו, המסקנה האמיתית העולה מהספר היא שהכלכלה העולמית בדרך לאבדון.
למען האמת, אכן קשה לראות חלק מהפתרונות שמציע וולף קורמים עור וגידים, במיוחד כשמגיעים להצעותיו לרפורמה בכלכלה העולמית כולה. למשל, הוא מציע להגדיל דרמטית את המשאבים העומדים לרשותו של קרן המטבע העולמית, כך שזו תוכל לספק עזרה בלתי מותנית למדינות שנקלעות למשבר. כך, הוא טוען, מדינות מתפתחות לא ייאלצו לאגור כמויות ענק של דולרים כבעבר, וחוסר האיזון העולמי יפחת. אפשר גם להרחיק לכת עוד יותר, הוא טוען, ולאמץ מטבע עולמי שיחליף את הדולר, כפי שהציע לאחר מלחמת העולם השנייה הכלכלן הדגול ג'ון מיינרד קיינס.
האם אפשר בכלל לקדם רפורמה גלובלית בעידן של אי־יציבות גוברת והולכת בעולם?
"קודם כל, חשוב לזכור שהמערכת הפיננסית העולמית היא עדיין המערכת הפיננסית המערבית, בטח אם מחשיבים את יפן. לכן, אנחנו יכולים לעשות את הרפורמות שאנחנו צריכים בעצמנו. אנחנו לא צריכים לקבל את הרשות של אף אחד אחר כדי לבצע רפורמות במגזר הפיננסי. זה נכון שרפורמות במערכת המוניטרית העולמית, ובמיוחד בקרן המטבע העולמית, דורשות משא ומתן. אבל אני לא חושב שהמכשול לכך הוא שאר העולם, כולל סין. המכשול הוא אנחנו: ארצות הברית רוצה לשמר את מעמדו של הדולר, ואילו אירופה רוצה לשמר את מעמדה בקרן המטבע. כך שבמקרה הזה אנחנו המכשול שעומד בפני הרפורמות הנחוצות".
מה באשר לישראל? מה ההשלכות של הניתוח שלך על כלכלה קטנה ופתוחה כמו שלנו?
"קודם כל, ישראל, בתור כלכלה קטנה ופתוחה, צריכה להיות מודעת לכך שמאוד מסוכן שם בחוץ, וזה משהו שהנגיד הקודם שלכם, סטנלי פישר, שהוא חבר טוב שלי, היה מאוד מודע אליו. כמובן שלא מאוד קשה להסביר לישראלים את הנקודה הזאת, כי אם יש עם שמודע לכך שהוא נמצא בסביבה מסוכנת, זה הישראלים. אבל חשוב להבין שזה תקף לא רק במישור הגיאופוליטי, אלא גם במישור הכלכלי והפיננסי.
"דבר שני, ישראל צריכה לבטח את עצמה בכל דרך שהיא יכולה נגד זעזועים גדולים מדי. בגדול, קובעי המדיניות הישראלים עשו עבודה טובה במישור הזה: שער המטבע הישראלי נע באופן חופשי, וישראל מחזיקה רזרבות מטבע חוץ. זה מאוד־מאוד חשוב.
"בנוסף, אתם צריכים להיזהר מאי־יציבות במערכת הפיננסית שלכם. אני חושב שמאוד חשוב לנסות להתרחק מהפגיעות שכרוכה בתלות קיצונית בבנקים. וחשוב גם להגביל את כמות החוב בכלכלה, כך שלא יהיה לכם משבר פיננסי מתוצרת בית.
"כמו שאמרתי, אני חושב שיש הרבה ערך לעריכת ניסויים, אבל גם ללמידה ככל שניתן מהניסויים של מדינות אחרות במישורים האלה. ישראל התמודדה עם המשבר האחרון באופן טוב להדהים, וזה נובע בין היתר מכך שהיא דבקה לפחות בחלק מהעקרונות האלה. אני חושב שאם תדבקו בהם, אתם תמשיכו להיות במצב טוב למדי".