ניתוח כלכליסט
במאבק בין ילדי הצרכים המיוחדים לסייעות כולם מפסידים
הסכם חדש בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי שיפר את תנאי הסייעות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, אבל השכר עדיין נמוך והסייעות דורשות מההורים תוספת תשלום. כך הופך השילוב במערכת החינוך הרגילה לנטל כלכלי כבד
אם לא היה מדובר בניסיון להשיג סיוע לילד עם אוטיזם, השיחה שהתנהלה בתחילת שנת הלימודים בין ג', אמו של הילד, לסייעת שהופנתה אליה מהעירייה היתה יכולה להישמע כמו עוד יום בשוק: "אני לא עובדת במחירים של משרד החינוך. אם את רוצה שאהיה הסייעת הצמודה של הילד שלך, תצטרכי להוסיף לי עוד 15 שקל לשעה במזומן או שאלך לילד אחר".
אחרי שראיינה עוד כמה מועמדים, מספרת ג', היא הבינה שזה המצב: שוק של הורים לילדים שחייבים סייעת צמודה כדי להשתלב בחינוך הרגיל, ומנגד סייעות שלא מוכנות לעבוד תמורת 25 שקל לשעה שמשלמים משרד החינוך והרשויות המקומיות. במקום הזה מתנגשות שתי אוכלוסיות חלשות, שניצחון של כל אחת מהן בא על חשבון השנייה.
אסור להשלים שכר, אבל כולם עושים זאת
בתחילת החודש נכנס לתוקף הסכם קיבוצי חדש בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי, אבל הפער בין הסכום הרשמי לבין ההשלמה שלה נדרשים ההורים מראה עד כמה הוא לא רלבנטי. בהסכם הזה הוחלט שהסייעות יקבלו תוספת שכר של 10% לשכר המינימום שקיבלו עד אז, כלומר עוד 2.3 שקלים לשעה בלבד.
מנגד, ההסכם מביא איתו בשורה לפחות בכך שהוא מגדיר כי על הסייעת לקבל שכר חודשי ידוע מראש. עד כה הסייעות לא היו מקבלות שכר אם הילד היה חולה, בזמן חופשות וכדומה. השכר עדיין ייקבע לפי מספר השעות שכל סייעת אמורה לעבוד, בהתאם לזכאות הילד, וכך יש חשש שהשכר השעתי יחזור להיות בפועל שכר מינימום.
שכר הסייעת הצמודה בנוי מהשתתפות של 70% מצד משרד החינוך ועוד 30% שמשלימה הרשות המקומית. על פי עדויות של הורים שהגיעו לידי "כלכליסט", כמעט שאין הורים שלא נדרשים להשלים את שכר הסייעת, וגם במשרדי הממשלה והרשויות המקומיות מכירים את התופעה המתגברת הזו כבר כמה שנים.
המספרים האמיתיים של השלמת השכר לסייעות ומספר ההורים שמשלמים אותה לא ידועים. אף סייעת לא תודה שהיא מקבלת כסף ונדיר למצוא הורה שיצהיר בפומבי שהוא משלם תוספת. הסיבה לכך פשוטה: הסייעת אמורה להתפרנס אך ורק מהשכר שהיא מקבלת מהרשות המקומית וממשרד החינוך, שבשם השוויון אוסר על הורים להשלים שכר מכיסם.
התוצאה היא סחר מכר, שחלק מההורים מכנה כאכזרי ושאותו מכיר כל מי שדרושה לו סייעת צמודה כדי לשלב את הילד שלו בכיתה רגילה. ההורים נדרשים לשלם השלמת שכר של 1,000–2,000 שקל בחודש, ויש תשלומים נוספים על טיפולים של כמה אלפי שקלים בכל חודש, ובהם על קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק, שבחינוך המיוחד הילד מקבל בחינם. החשש של ההורים הוא שבחינוך המיוחד הילד לא יקבל את הסביבה שהוא צריך כדי להשתלב בחברה ביתר קלות. המשמעות היא שמה שמפריד בין ילדים עם צרכים מיוחדים הוא לא רק רמת התפקוד שלהם, אלא גם עומק הכיס של ההורים.
קל מאוד להפנות את האצבע המאשימה אל הסייעות שמבקשות תוספת תשלום, אך ההורים מצדם לא מתלוננים. גם הם מבינים שמי שרוצה סייעת טובה לא ישיג כזו בשכר מינימום. הסייעת צריכה לבצע עבודה שרחוקה מלהיות טכנית: היא נדרשת גם לליווי רגשי צמוד, בהתאם למגבלה של הילד, לעזור לו במצבים חברתיים שבעיניו נראים מורכבים ולא ברורים ועוד. הסייעות נועדו לעזור להשתלבות בכיתה רגילה של ילדים עם אוטיזם, שיתוק מוחין, פיגור שמאפשר זאת, נכויות פיזיות ועוד. כל אחד מהם מקבל סיוע של 7–30 שעות בשבוע, בהתאם לרמת התפקוד שלו.
ג' אומרת כי "בגלל השכר המבזה, מי שמגיעות לעבוד כסייעות לרוב פשוט לא מתאימות. הורה שרוצה סייעת אכפתית, שמגדילה ראש, יודע שהוא צריך לשלם בהתאם". יעל גרוס אנגלנדר מארגון קשר להורים לילדים עם צרכים מיוחדים אומרת כי "הורה שחושב שהבן שלו יכול להיות בחינוך רגיל, יעשה זאת רק אם יש לו אפשרות לתמוך בו כלכלית אחר הצהריים. הפערים במשאבים סוללים את הדרך לחינוך המיוחד".
הקריצה נהפכה לרשמית בעידוד משרד החינוך
האבסורד של השכר הפרטי לסייעת החל לאחרונה לקבל מעמד חצי רשמי. המדיניות הרשמית היא שסייעות השילוב הן עובדות הרשות המקומית, וילד שזכאי לעזרה של סייעת יקבל אותה ממחלקת החינוך של העירייה. בפועל, בחלק גדול מהרשויות כבר הבינו שאין להם סיבה להתעסק עם כאב הראש הזה. כך ההורים מוצאים סייעת פרטית משלהם, סוגרים איתה תעריף ואז מגיעים אל מחלקת החינוך בעירייה ומודיעים כי בשם טובת הילד הם רוצים אך ורק את הסייעת הזו.
לכולם ברור שמדובר בסייעת פרטית, אבל ההסכם שבשתיקה מסדיר את הבירוקרטיה הנדרשת כדי שהסייעת תוכר על ידי העירייה. לפני שנה הוציא אגף החינוך המיוחד במשרד החינוך הוראה לרשויות המקומיות "לגלות רגישות... ולבחון בנפש חפצה אפשרות לשלב סייעות המומלצות על ידי המשפחות". קשר השתיקה נמשך, אבל עכשיו הקריצה נהפכה לרשמית.
משרד החינוך מעביר 12 אלף שקל בחודש, הסייעת מקבלת רק שליש
ברקע המשא ומתן שמתנהל בין הסייעות להורים עומד עימות נוסף, בין משרד החינוך לרשויות המקומיות. השאלה איפה הכסף מצויה בפער שבין הסכום שמעביר משרד החינוך למימון שכר הסייעת לבין השכר שמועבר אליה בפועל.
לפי נתוני המשרד, הוא מעביר לרשויות המקומיות כ־12,500 שקל בחודש למשרה מלאה של סייעת. סכום זה אמור להיות 70% משכר הברוטו של הסייעת והרשות המקומית אמורה להשלים את היתר. אז איך שכר הסייעות הוא 4,500–4,700 שקל ברוטו בחודש בלבד למשרה מלאה?
אם הסיבה לשכר הנמוך שמשולם לסייעות הוא ההסכם הקיבוצי הטרי, שקובע שכר של 25 שקל בשעה לסייעת, אז משרד החינוך אמור להעביר תקצוב בהתאם. אם הרשות המקומית מקבלת את הכסף ומשלמת רק כשליש ממנו, כשהיא אמורה דווקא להוסיף על הסכום הזה ולהשלים מכיסה את שכר הסייעות, מה בדיוק קורה עם השארית?
השאלות הללו נותרות ללא מענה. יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ עמרם מצנע, החל לבדוק את הנושא אך טרם מצא תשובות. ברשויות המקומיות טוענים כי הכל נעשה על פי החוק, ההסכם הקיבוצי והתקנים.