תמרורי אזהרה לכולם: קל להיכנס, קשה לצאת

הופתענו לגלות שהבנקים הקטנים זהירים מאוד במתן אשראי, עד כדי שהם מוכנים לוותר על לקוחות טובים ולו בשביל לא לקחת סיכונים מיותרים, ואילו הבנקים הגדולים הרבה פחות זהירים. גם חברות כרטיסי האשראי הפתיעו אותנו: היינו משוכנעים שנוכל להוציא מהן בקלות את הסכומים המקסימליים שהן מפרסמות (30–60 אלף שקל) ולשלם על כך ריבית מתאימה - פריים פלוס 10% ויותר - שתפצה אותם על הסיכון. בפועל אמנם הריבית על ההלוואות שהוצעו לנו היתה גבוהה מאוד, אבל הסכומים לא הגיעו למקסימום. ובכל זאת הצלחנו לאסוף משלושה גופים חוץ־בנקאיים סכום כולל של 65 אלף שקל. לא מעט.

בשורה התחתונה המערכת מחלקת כסף, אם כי לא בקלות שחשבנו. ועדיין, אם אדם מוכן להשקיע וללכת פיזית מבנק לבנק, הוא יצליח לקבל כסף, בעיקר אם אין לו היסטוריה בעייתית.

וזו בעצם הנקודה שרצינו להוכיח - לאו דווקא את העובדה שהם מחלקים כסף, כמו את העובדה שהם לא יודעים זה על זה. למען ההגינות, אם היינו נכנסים ברצינות לתהליך של לקיחת הלוואה מהבנקים, סביר מאוד להניח שהיינו נשאלים אם יש לנו הלוואה ממקום אחר. מנגד, אם באמת היינו זקוקים לכסף, לא היתה לנו בעיה לשקר בשביל לקבל אותו.

מעמד הביניים ממנף את עצמו לדעת

וכך, מבלי שהבנקים והגופים האחרים מודעים לכך, אדם יכול ליטול עוד ועוד הלוואות, בין היתר בשביל לכסות חובות לבנקים אחרים, וכך לצבור החזר חודשי שחורג לחלוטין מההכנסה שלו. כל זה בלי לבקש ביטחונות ובלי לשעבד נכסים. הבנקים יוצאים מנקודת ההנחה שרוב האנשים לא יעברו בכל הבנקים וייקחו מכולם כסף. רוב האנשים הולכים רק לבנק שלהם או מקסימום מנסים גם את חברת האשראי או גוף אחד נוסף. לכן הכתבה הזאת היא בשום פנים ואופן לא מדריך להשגת כסף קל. להפך, היא תמרור אזהרה למערכת הבנקאית והרגולטור על הקלות שבה אפשר לגייס הרבה כסף ותמרור אזהרה למי שחושב לעשות מהלך כזה.

אם באמת היינו לוקחים את כל ההלוואות האלה בריביות האלה, ההחזר החודשי על 615 אלף שקל היה עלול להגיע ל־11–13 אלף שקל. רוב רובו של מעמד הביניים לא מסוגל לעמוד בהחזר כזה, בטח לא אם יש לו גם משכנתא, אפילו אם שני בני הזוג עובדים במשכורות נאות במיוחד. פשוט בלתי אפשרי לעמוד בו, אבל כן אפשרי להיקלע לבור הזה.

בשיחות שקיימנו בעת העבודה על הסרט פגשנו לא מעט אנשים ששקועים בחובות. חלקם הגדול סיפרו לנו איך עברו בנק אחר בנק בניסיון לגרד עוד ועוד כסף בשביל לסגור עוד ועוד חורים. לא תמיד זה עבד, אך פעמים רבות כן, מבלי שהבנק שנתן את ההלוואה היה מודע להלוואות האחרות.

נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. יידרשו שנתיים לפיתוח מערכת לאיסוף נתונים צילום: עמית שעל

מי שעוד לא מודע לכך הוא הרגולטור - בנק ישראל - שעדיין לא אוסף נתונים על התופעה. בעצם בנק ישראל לא יודע למפות את תמונת המצב המלאה: מי הם משקי הבית שמצויים בחובות, מהו החוב הממוצע, מהי הריבית הממוצעת, כמה עומדים בהחזר החודשי וכמה לא ולאן כל הסיפור הזה הולך.

וכך הוא אינו יכול לעצב מדיניות מתאימה שתורה לבנקים מה מותר ומה אסור. בבנק ישראל כבר קיימת יוזמה להקמת מערכת שתאסוף, תעבד ותנתח את הנתונים וכך תייצר תעודות זהות בנקאיות ללקוחות פרטיים, אך מעריכים כי בנייתה תארך לפחות שנה וסביר להניח ששנתיים. עד אז מעמד הביניים יכול תיאורטית למנף את עצמו לדעת מבלי להבין לאיזה בור הוא מכניס את עצמו ומבלי שאיש פוקח על כך עין.

הפועלים ולאומי יכולים להוביל שינוי אמיתי

ציון קינן ורקפת רוסק־עמינח עומדים בראש שני הבנקים הגדולים בישראל, דואופול בנקאי שמחזיק ב־60% מכלל הפיקדונות של הציבור. השניים אחראים לניהול נכסים בהיקף אדיר של 755 מיליארד שקל. הפועלים ולאומי מחזיקים גם

בחברות האשראי הגדולות, ישראכרט ולאומי קארד, כך שהם חולשים גם על גיהוצי האשראי של חלק גדול מהמשק.

משק כנפיים קטן של שני הבנקים האלה יכול בהחלט לגרום לשינוי במערכת כולה, שכן נתח השוק העצום שלהם מבטיח תגובת שרשרת שתוביל להתיישרות הבנקים האחרים לפיהם.

המחאה החברתית הביאה לשינוי בסביבה העסקית שהבנקים פועלים בה והצרכן החל להיות מודע יותר לכסף שלו. הסביבה החדשה יצרה שינוי רגולטורי לא קטן עבור הבנקים, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בהמלצות ועדת זקן להגברת התחרות במערכת הבנקאית, אך הוא עדיין לא כזה שיחולל תחרות או הפחתת מחירים ניכרת. אמנם קינן ורוסק־עמינח הם מנהלים מוכשרים שמובילים את הבנקים שלהם לתוצאות עסקיות טובות, אולם הם לא ניצלו את ההזדמנות להוביל שינוי תפיסתי אמיתי שיגשר על משבר האמון בין הבנקים לציבור. כשמדובר במערכת בנקאית לא תחרותית שהצרכן כמעט שבוי בה, וכשהמערכת נמדדת על פי תשואה להון שהמנהלים משיגים, אין פלא שזה לא בראש מעייניהם.