אחרינו המבול

הצפרדע והטיטאניק

זה לא נראה טוב. ההתחממות הגלובלית כבר כאן, וכולנו נושפע ממנה. כפי שפאנל המומחים הבינלאומי לנושא שינוי האקלים התריע השנה, הקטבים נמסים, האוקיינוסים עולים, אספקת המים העולמית שברירית, גלי חום ואירועי גשם קיצוני מתגברים, מגוון בעלי חיים הולכים ונכחדים ואספקת המזון העולמית בסכנת שיבוש.

יש מי שחושב שמדובר בכישלון אדיר, שצריך להדיר שינה מעינינו. הכלכלן חתן הנובל פול קרוגמן, למשל, השווה לפני כמה שנים את האנושות לצפרדע הנתונה בתוך סיר המתחמם לאטו. "אם נמשיך בנתיב הנוכחי, העלייה בטמפרטורות תשבש לחלוטין את החיים כמו שאנחנו מכירים אותם. הצורך להימנע מהקטסטרופה הזאת צריך להיות הנושא העיקרי שמעסיק את קובעי המדיניות בימינו, אבל הוא לא כזה, כיוון שמדובר באיום זוחל שממדיו לא יורגשו במלואם עוד עשורים. למרבה הצער, אם נחכה עד שהם יורגשו במלואם, הקטסטרופה תהיה בלתי נמנעת".

כמו קרוגמן, גם פרופ' מת'יו קאהן (Matthew Kahn), כלכלן סביבתי מוביל מאוניברסיטת UCLA, חושב שאנחנו נמצאים על מסלול ישיר להתחממות גלובלית. המטאפורה החביבה עליו היא דווקא הטיטאניק. "אנחנו יודעים כמעט בוודאות איך נראה העתיד, איך נראה הקרחון שלנו: יותר אנשים בעולם, יותר כסף לכל בן אדם, יותר זיהום", כותב קאהן. "כבר שחררנו יותר מדי גזי חממה לאטמוספרה, ואין שום סימן שקצב פליטת הגזים יפחת בעתיד הקרוב או הבינוני. כמו אונייה, אנחנו לא יכולים לשנות את המסלול שלנו". עבור קאהן ההתחממות הגלובלית היא עובדה בלתי נמנעת - אלא שהוא דווקא אינו חושב שגורלנו יהיה כזה של הצפרדע שמתבשלת מבלי משים. "במציאות", הוא מזכיר, "הצפרדעים קופצות מהסיר הרותח ואינן מחכות בסבלנות להתבשל. גם אנחנו לא נעשה זאת".

קאהן. "פליטת גזי החממה רק תגבר. יש מומחים שחושבים שזה מציב אותנו על הדרך לגיהינום, אבל אני אופטימי" צילום: אוראל כהן

מה יציל אותנו? השוק החופשי - וליתר דיוק, הקפיטליזם המודרני. "זו אירוניה יסודית", הוא קובע: "הצמיחה הכלכלית העירונית גרמה להתחממות הגלובלית, אבל היא גם תעזור לנו להסתגל לשינוי האקלים". החזון הזה הפך את קאהן ל"ילד הרע", כהגדרתו, בחוגי הכלכלנים הסביבתיים, ועכשיו, בראיון ל"מוסף כלכליסט", הוא פורס אותו בהרחבה. "פליטת גזי החממה רק תמשיך לעלות, ויש הרבה מומחים שסבורים בגלל זה שאנחנו בדרך לגיהינום. אבל בניגוד לכל רואי השחורות, וכמי שמאמין בכלכלת השוק החופשי, אני אופטימי. בעולם שבו הערים נלחמות על האנשים המוכשרים, התחרות בין הערים, היד הנעלמה, תעזור לנו להסתגל לאתגרים של שינוי האקלים".

איך למשל?

"עם הזמן נדע טוב יותר אילו אזורים פחות נתונים בסכנה בגלל ההתחממות הגלובלית. אנחנו נבנה את הערים העתידיות שלנו שם, ובעלי הקרקעות באזורים האלה יתעשרו. הרבה חוקרים מתמקדים בהפסדים שייגרמו לבעלי נכסים בערי החוף. אבל למעשה יש כאן לא רק מפסידים אלא גם מרוויחים".

במילים אחרות, מנגנון השוק יוביל אותנו להסתגל. זהו, על קצה המזלג, ההיגיון שמוביל את קאהן לקבוע שהאנושות תעבור גם את זה. ויש לו גם מקרה מבחן לתיאוריה שלו, מדינה קטנה במזרח התיכון: ישראל.

מימין לשמאל: הערים שישקעו והערים שיצמחו

איסטנבול ותל אביב

"אני מאמין במדע שמאחורי ההתחממות הגלובלית", מדגיש קאהן (48) בפתח שיחתנו באוניברסיטת תל אביב, שאליה הגיע במסגרת כנס שערך מכון אלרוב לחקר הנדל"ן בפקולטה לניהול, בשיתוף מוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל. כמו רבים מעמיתיו קאהן גם תומך בצעדי מנע, למשל בהטלת מס על פחמן, שעשוי להפחית את כמות גזי החממה. הוא פשוט לא חושב שזה יקרה: לדעתו אין סיכוי שסין והודו, למשל, יירתמו בזמן למאמץ. "אני נבדל משאר האינטלקטואלים בכך שאני פסימי בנוגע ליכולת העולם להגביל את פליטת גזי החממה. לדעתי פליטת גזי החממה תמשיך לעלות".

מה שמבדיל אותו משאר עמיתיו, אומר קאהן, הוא שהוא חושב כמו כלכלן. הסביבתנים רואי השחורות, הוא מסביר, מניחים שננהג באותו אופן גם כשהכדור יתחמם והמים יציפו את ערי החוף. התובנה שהוא מנסה לתרום לדיון היא ש"בני אדם מגיבים לתמריצים". קאהן - כיאה למי שהשלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת שיקגו, מעוז השוק החופשי - משוכנע שמנגנון השוק ייתן לנו תמריץ רב־עוצמה להתעורר. "אם למשל אנחנו צופים שברזיל תערוך פיחות למטבע, הריאל יצנח לעומת הדולר, אפילו לפני שהממשל בברזיל הכריז על הפיחות. זה הרעיון של ציפיות רציונליות, והוא תקף גם לשינויי אקלים: אם אנשים יחשבו שתל אביב עומדת לפני אתגר משמעותי אז תהיה ציפייה לירידת מחירים, והיא עשויה להוביל לירידת מחירים.

"מצד שני, ירידת מחירים כזאת היא הסיוט של בעלי הקרקע בתל אביב שרוצים לשמור על ערך הנכס שלהם. והם ילחצו על הרשויות, ויבקשו סיוע בתשתיות כדי להגן על העיר ולשמור על הביקוש. כך שלמעשה אנשים שעוזבים את העיר מהפחד, מהציפייה לאסון, עוזרים לה להסתגל לשינויי אקלים".

את הטיעון הזה קאהן הציג באיסטנבול, שם נשא את הנאום המרכזי בקונגרס העולמי של כלכלנים סביבתיים. תל אביב, הוא אומר עכשיו, נהנית מיתרון מסוים על איסטנבול בכל הקשור להסתגלות להתחממות הגלובלית: "יש כאן שגשוג כלכלי. אנשים עשירים יותר נוטים להיות משכילים יותר, ואנשים משכילים יותר נוטים לעקוב אחר החדשות ולהיות מודעים לסכנות. למשל, הם פחות נוטים לעשן, כי הם מבינים את ההשפעות ארוכות הטווח. מי שמסוגל לצפות את ההשפעות לטווח ארוך של שינויי האקלים יכול לנקוט מגוון אסטרטגיות: להפחית חשיפה לסביבה, לוודא גישה למיזוג אוויר, לא לגור באזורים מסוכנים. אם אתה גר באזור מועד לשיטפונות, בנה את הבית שלך על עמודים. באופן כללי, לאנשים משכילים יש יותר דמיון ויצירתיות להתמודד עם תרחישים מפחידים, ואם אתה יכול לחזות תרחישים מפחידים, יש פחות סיכוי שהם יקרו.

"וכאמור, זה לא רק עניין של השכלה אלא גם של הכנסה. זה שבתל אביב יש רמת הכנסה גבוהה אומר שגם לאנשים יש יותר הכנסה וגם לעירייה יש יותר הכנסה. לרשות מוניציפלית חזקה יש מערכות התראה טובות יותר, מערכות בריאות טובות יותר, בתי חולים טובים יותר, רגולציה טובה יותר, לרבות פיקוח על מזון. התוצאה היא שבתרחישי סיכון סביבתיים, גם משקי הבית וגם הרשויות מצליחים להגן על עצמם טוב יותר".

רטובים ויבשים

מנגנון השוק, קאהן מאמין, יוביל להתפתחות ערים ירוקות יותר, מוגנות יותר וממוזגות יותר. ובכל זאת, יהיו ערים שלא יצליחו להסתגל; יש גבול ליכולתן של ערים להתמודד עם הוריקנים ושיטפונות. התוצאה, לפי קאהן, תהיה נדידה של האוכלוסייה לערים בטוחות יותר, שתיצור מעגל קסמים: אוכלוסייה משכילה תעבור לערים האלה, רמת החיים בהן תעלה, ויותר אנשים ירצו לגור בהן.

באחד ממאמריו קאהן מספק תחזיות בנוגע לערים שישגשגו בעולם של התחממות גלובלית. בארצות הברית למשל מככבות ברשימה ערים גבוהות שנהנות מקיץ ממוזג ואוויר נקי, ורחוקות מהאוקיינוסים: סולט לייק סיטי, מילווקי, באפאלו, מיניאפוליס, וגם דטרויט, שעשויה לעבור התחדשות עירונית במאה ה־21 החמה (אם כי קאהן מודה שיש טרייד־אוף רציני במעבר מעיר מסעירה כמו ניו יורק למקום כמו סולט לייק סיטי. השאלה היא כמה חשיבות אנשים יעניקו לשיקולים כמו היעדר הוריקנים). ויש לקאהן גם רשימה עולמית, שכוללת בין היתר את מוסקבה, ברלין, פריז, קרקוב, קלגרי ובייג'ינג - כולן ערים רחוקות מהים שהקיץ בהן קריר יחסית. מוסקבה אמנם סבלה ב־2010 מגל חום נדיר שהרג אלפים, אבל קאהן מוצא גם כאן סיבה לאופטימיות: להבא העיר תהיה ערוכה טוב יותר למקרים כאלה. אמרנו הסתגלות?

כמו בכל תחום בכלכלה, גם כאן מדובר בסיפור שיש בו מנצחים ויש בו מפסידים. "בסרט 'סופרמן', לקס לות'ור, הנבל, קונה אדמות באריזונה ומטיל פצצת אטום על השבר הגיאולוגי בקליפורניה, כך שזו תוצף והאדמות שלו יהפכו לנכס ששוכן על חוף הים החדש. בסרט לות'ור גרם לש ינוי במכוון. אבל הלוגיקה זהה".

למעשה, אומר קאהן, כבר אפשר לראות את הלוגיקה הזאת בעבודה. "הכלכלנית אלן הנק, למשל, תיעדה איך ערך הבתים הסמוכים לאתרי סקי בדרום ארצות הברית יורד, כי אין שם יותר שלג. אבל במקביל, ערך הבתים באתרי סקי צפונית להם עלה כי הגולשים עברו לשם. אני לא רוצה לומר ששינוי האקלים הוא משחק סכום אפס. אבל צריך לשים לב ליכולת שלנו לזהות אזורים גבוהים יותר, שבהם למשל יש אתרי סקי עם שלג, והאזורים האלה יזכו בשלל רציני".

עניים ועשירים

זה לא מקרה שבתמונה האופטימית של קאהן יש מקום מרכזי לערים. "לערים יש עתיד מזהיר", הוא אומר. "בעוד 30 שנה 80%–85% מאוכלוסיית העולם תחיה בהן". בעולם כזה, המנצחות הגדולות הן מה שקאהן מכנה "ערי סופרסטאר" - ערים משגשגות שמושכות אליהן אוכלוסייה חזקה (הדוגמה המקומית שלו היא תל אביב) ומציעות לה איכות חיים, כולל הגנה עתידית מההתחממות הגלובלית. יש לו מגוון הסברים לעליית הערים כאלה, שכוללים בין היתר את השוויון בין המינים. באחד המחקרים שלו קאהן הראה שיש סיכוי גדול יותר שזוגות שבהם שני בני הזוג משכילים יחיו בעיר גדולה כיוון שכאשר שני בני זוג משכילים מחפשים עבודה, לעיר גדולה ומגוונת שמציעה הרבה משרות במגוון תעשיות יש יתרון אדיר.

השאלה היחידה היא מה עם מי שלא יכול בהכרח להרשות לעצמו לגור באחת מ"ערי הסופרסטאר".באופן מפתיע לחסיד השוק החופשי, קאהן חושב שהפתרון יגיע מלמעלה: "מה שיקרה הוא שכאשר יזמים כמו דונלד טראמפ יקבלו זכויות להקמת מגדלים, ראש העיר ידרוש מהם למכור 25% מהדירות מתחת למחיר השוק. זה סוג של מס רובין הוד: לקחת חלק מהרווחים ולתת אותם למי שאינו באחוזון העליון.

"קיימת כיום תחושה שהקפיטליזם אינו הוגן", הוא מסביר. "ואם לאנשים באחוזון העליון יש שכל - ואני נמנע מלהגיד 'אם הם רוצים למנוע מהפכה' - הם ידאגו שכל אחד יוכל להשתתף באקשן, למשל באמצעות הגרלות דיור שבהן יש סיכוי סביר לזכות".

גם בישראל מדברים על הגרלות לדיור מוזל.

"יש שלוש דרכים להוזלת הדיור עבור העניים: להגמיש את חוקי התכנון והבנייה, להקצות חלק גדול יותר מהיחידות שנבנות לדיור בר השגה, או לבנות מיקרו־דירות, כמו שעושים בסן פרנסיסקו. אני הייתי מעודד את עיריית תל אביב לנסות את כל האופציות האלה ולראות מה אנשים חושבים. בואו ננסה מגוון גישות, ואת אלו מהן שעובדות נפעיל בקנה מידה".

בחזרה לשינוי האקלים, קאהן טוען שלשוק יש מגוון דרכים לעזור לעניים בעולם חם יותר: למשל באמצעות הירידה המתמשכת במחירי מוצרים כמו מזגן, מקרר וסמארטפון, "כך שגם אם העניים יישארו עניים, הם יהיו עשירים יותר במובן הזה שמחיר הדברים האלה יירד".

ובכל זאת, לא כל הערים יכולות לשגשג, ולא כולן יסתגלו להתחממות הגלובלית. מה עם התושבים בערים שאינן ערי סופרסטאר?

"נניח שכולנו מסכימים שניו אורלינס עומדת למות. מה שיקרה הוא שהיא תהפוך למרכז לעניים. אם הצפי הוא שב־2044 ניו אורלינס תשקע מתחת למים, אז ב־2042 היא תהיה מאוכלסת רק באנשים עניים. וזה יהיה מבחן עבור ארצות הברית העשירה, של 2035: האם הממשלה תפנה את האנשים האלה בכוח? או שאולי היא תשלח אליהם סיוע, מה שעשוי לעודד אפילו עוד יותר עניים לעבור לשם? אין לי שום דבר חכם לומר לגבי זה, חוץ משזה יהיה מבחן לנדיבות של פילנתרופים, ושלאומה עשירה יותר יש סיכוי גדול יותר לנקוט צעדים של חלוקה מחדש".

הביצה והסל

לאוזניים ישראליות עשוי להיות דווקא משהו מדאיג בחזון האופטימי של קאהן. ישראל כבר נמצאת בעיצומם של תהליכי מדבור - אלא שלהבדיל מארצות הברית, אין כאן יישובים חסינים מהתחממות שאליהם כולנו יכולים לעבור. "לאומות קטנות יותר יש תפריט מצומצם של יעדי הגירה", מודה קאהן. "אנחנו בארצות הברית לוקחים כמובן מאליו את העובדה שאנחנו אומה ענקית, ויש לנו תפריט גדול לבחור ממנו. לישראל, להבדיל, יש מעט יחסית ערי סופרסטאר, והן גם ממילא קשורות זו לזו: העיר השנייה אחרי תל אביב ניצבת בפני אתגרים דומים לשל תל אביב - אתם לא מגוונים מבחינה מרחבית. הכלכלן ג'יימס טובין, שזכה בפרס נובל, תיאר את הרעיון שהוביל אותו לזכייה בפרס בתור 'האינטואיציה הבסיסית שלא שמים את כל הביצים בסל אחד'.

"תנו לי לנסח את זה ככה: ישראל עשויה להיות המבחן הטוב ביותר לתיאוריה שלי. אתם ניצבים בפני סיכונים גדולים: יש לכם שכנים כועסים ואתם קטנים מבחינה גיאוגרפית. מנגד, המשאב האולטימטיבי שדרוש לצורך הסתגלות לשינוי האקלים הוא בין האוזניים. ולישראל, עם המוח שלה ועם האוניברסיטאות שלה, ועם הכישרונות שהיא מייבאת משאר העולם, יש הון אנושי, שהוא המשאב האולטימטיבי. הגיאוגרפים יגידו 'תראו את ישראל: איפה האזורים הגבוהים יותר שדרושים להסתגלות?'. אבל אם תשאלו אותי כמה מהאתגרים שישראל ניצבת בפניהם עקב התחממות גלובלית ניתנים למענה על ידי רעיונות חדשים, התשובה שלי תהיה 'כולם'.

"יש אנשים שיגידו שאני פנטזיונר. אבל אני הייתי מבקש מהם לפרט מה הקושי, ולמה בהינתן די זמן ומשאבים התחכום האנושי לא יכול לגבור עליו. וזה צריך להיות המיקוד שלנו: עבור כל אומה בעולם אנחנו צריכים למפות את האתגרים הגיאוגרפיים. ואם יש כסף על השולחן, ויזמים שיכולים לפתור את הבעיה, אז למה שהשוק החופשי לא יעשה את זה?".

בניין לשימור בשדרות רוטשילד צילום: אוראל כהן

"אם העיר הלבנה תלך, יהיה מי שירוויח מזה"

בחזון השוק החופשי של קאהן כוחות השוק יסייעו לערים להסתגל להתחממות הגלובלית. בישראל, בינתיים, כוחות ההיצע והביקוש הביאו למציאות שבה לרכישת דירה נדרשות בממוצע יותר מ־140 משכורות. באופן לא מפתיע, גם כשאנחנו שואלים את קאהן על הפתרון למצוקת הדיור בישראל הפתרון שלו הוא להסתייע ביד הנעלמה ולהקל, למשל, את מגבלות הבנייה. "דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא להפחית במספר הבניינים שמוכרזים לשימור. ישראל היא ארץ היסטורית עם מבנים היסטוריים, אבל אי אפשר לקחת כל חלקה ולהגיד שהיה בה בית כנסת מפורסם לפני 9 טריליון שנה. אם בניינים ישנים בני ארבע קומות יפנו את מקומם לגורדי שחקים זה יעלה את ההיצע. מבקרי התפיסה הזאת טוענים: 'הרי פריז, למשל, לא תהיה יותר פריז אם יקומו בה גורדי שחקים מודרניים'. ואנחנו עונים, 'אם פריז תצמח לגובה יהיה מי שירוויח מזה - למשל המהגרים שמחפשים מקום מגורים בעיר - ואולי כמה בעיות חברתיות ייפתרו בדרך'".

העיר הלבנה היא אתר שימור עולמי של אונסק"ו.

"האם אי אפשר להסכים על מגרשים קרובים לעיר הלבנה, שלא יפגעו באופייה, ולבנות עליהם בהסכמה? לפוליטיקאים הכי קל לא לזעזע את המערכת - לא לעשות כלום ולהגיד שזה שימור היסטורי. דרוש אומץ כדי לנסות משהו חדש".