מה קורע וחבורתו - במסע עולמי

זה הצחיק אתכם? השאלה הזאת היא נושא עבודת חייו של מקגרו. המקרה קרה באמת. מקגרו, מומחה לכלכלה ושיווק מאוניברסיטת קולורדו בבולדר, ביקר באפריקה לפני שנתיים במסגרת מרדף חובק עולם שלו אחרי חשוד חמקמק: ההומור. החוקר בן ה־44, שבעבר זכה בפרס המכון לחקר השיווק בארצות הברית אחרי שגילה שזוכי מדליות ארד בתחרויות מאושרים יותר מהזוכים במדליות כסף, חוקר בשנים האחרונות מה גורם לאנשים לצחוק. הוא טוען שכל התשובות שניתנו עד היום לא התבססו על מחקר וניתוח ממצאים, והוא משוכנע שיש מכנה משותף אחד לכל הבדיחות של כל הציוויליזציות בעולם, כמו גם לסרטוני חתולים, דגדוגים, צחוק של תינוקות וצחקוקים עצבניים.

"הייתי רוצה לומר שתמיד היתה לי תשוקה לקומדיה, אבל זה לא נכון", אומר מקגרו בראיון ל"מוסף כלכליסט", ראיון שנערך גם עם שותפו למסע העיתונאי ג'ואל וורנר. "לא נמשכתי לתחום מתוך דחף עמוק. נתקלתי בשאלה, ראיתי שעד היום לא חקרו את זה באופן מספיק שיטתי, והחלטתי להתעמק".

מאז 2009 מקגרו הושיב אינספור מתנדבים לצפות עשרות פעמים בקליפ של אופנוען מתנגש בגדר או בפרסומת שבה אשה מחופשת ללימון משתינה לתוך כוס קולה. הוא התארח בסעודת חג ההודיה אצל חברים, ובסוף הערב ביקש את החשבון רק כדי לבחון את התגובות. הממצאים הצטברו, התיאוריה התגבשה, ואז מקגרו עשה משהו שלא כל פסיכולוג עושה: הוא הצטייד בעמיתו וורנר ויצא למסע בחמש יבשות כדי לבדוק את ההשערות בשטח. הוא ראיין קומיקאים בניו יורק, ליצנים בפרו, חוקרי הומור ביפן, קריקטוריסטים בדנמרק, וניסה לראות עד כמה התשובה שגובשה במעבדתו בקולורדו מסבירה צחוקים בצדו השני של הגלובוס, וגם מה מיוחד בהומור בכל תרבות, ומה משותף לכולן. התוצאה, הספר "The Humor Code", התפרסמה באפריל, ומסקנתה: יש הסבר אחד. נושאי הבדיחות בעולם שונים. הנוסחה היסודית זהה.

איור: יונתן פופר

טוקיו: צחוק זה שאלה של מקום

למה אין בדיחות פולנים ביפן

"אנשים ביפן לא צוחקים", מספר וורנר בשיחת טלפון מקולורדו. "לא במשרד, לא ברכבת, לא בשום מקום. ואני מגיע מארצות הברית, שם תמיד מישהו מנסה להתלוצץ על משהו".

מקגרו וורנר נסעו ליפן כדי ללמוד על תרבות ההומור המקומית. והיא באמת שונה. ברוב המדינות יש בדיחות שוביניסטיות, בעיקר על בלונדיניות. ביפן אין. רוב עמי העולם לועגים לשכנים מעבר לגבול. היוונים לועגים לטורקים, הברזילאים לפורטוגזים, ההודים לסיקים והעיראקים לכורדים, כמו בבדיחה על הכורדי שמשפשף מנורת קסמים ומגלה שד שמכריז: "יש לך משאלה אחת. מה תרצה?". "אני רוצה גשר מהבית שלי עד ניו יורק". "זה מסובך", משיב השד, "משהו אחר?". "כן, אני רוצה להיות חכם". "הממ... אז באיזה רוחב אתה רוצה את הגשר?". גרסה של הבדיחה הזאת, שלא מופיעה בספר, מצויה בעשרות מדינות.

צוות התוכנית היפנית "פאוור פורין". זה מצחיק כי זה לא אמיתי

ביפן לא. גם בדיחות פוליטיות אין שם, ולרגע וורנר ומקגרו חשבו שאין שם בדיחות בכלל. במשרדי "החברה לצחוק והומור יפניים" הם נתקלו בעובדים נטולי הבעה. כשביקרו במופע "ראקוּגוֹ", קומדיה מסורתית שבה שחקן יושב על כרית ומספר סיפור היתולי, הקהל בקושי גיחך. גם בבית הספר ללימודי קומדיה בטוקיו שרתה אווירה נוקשה ורצינית.

האסימון נפל כשביקרו ב"עולם הספא", מרכז בריכות וסאונות שמקגרו וורנר קיוו למצוא בו, סוף סוף, יפנים נינוחים וחייכנים. בכניסה לחדר המסאז'ים וורנר ראה ערימת בגדים והבין שעליו להתפשט. הוא ציית, ופגש בפנים קבוצת יפניות מבועתות. מתברר שהוא פספס את ערימת המכנסיים הנקיים שניצבה ליד. "זו היתה בושה מוחלטת. אפילו לא חיוך של מבוכה", הוא אומר.

"אז הבנו את מה שאחד מחוקרי ההומור היפני הסביר לנו", מקגרו מוסיף, "ביפן יש להומור גבולות נוקשים, אבל אלה לא גבולות של נושאים אלא גבולות גיאוגרפיים. במשרד אסור לצחוק, בסאונה לא, ברחוב לא, אבל במועדוני קריוקי ותוכניות טלוויזיה קומיות כן. באמריקה, מנגד, מתבדחים בכל מקום, והגבולות הם גבולות טעם, לדוגמה אסור שההומור יהיה בוטה מדי. ביפן כשכבר מותר להתבדח אז אין גבול כזה".

"ברוכים הבאים לאוֹגַאטָה אימפוסיבל!", צעק מנחה התוכנית הלילית "Power Purin", שעל הסט שלה מקגרו וורנר ביקרו. "היכונו להמר על חייכם!". אוגאטה אימפוסיבל, התברר, הוא משחק שבו איש בשם אוגאטה נדרש לשלוף פירות ים מתוך מרק רותח באמצעות שיניו בלבד. כעבור רגע מקגרו וורנר ההמומים צפו באותו אוגאטה, על רקע יללת צופרים, טובל את ראשו בקערה ומיד קופץ, יורק, צועק, אוחז בפניו - וחוזר למשימה לקול שאגות הקהל. ומקגרו שמח. הוא הבין למה זה מצחיק. התיאוריה שלו הסבירה את הבדיחה.

ג'ואל וורנר (מימין) ופיטר מקגרו. מקגרו: "אפשר ליישם את עקרונות ההומור בחיי היומיום". וורנר: "רוב הבדיחות הלא מצחיקות ששמעתי היו של פיט" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

תורת הביזוי הרצוי

הניסיון להבין מה מצחיק אנשים עתיק כמו הפילוסופיה עצמה. אפלטון ואריסטו הגדירו "הומור" כלעג לחולשות הזולת, שגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך. פרויד טען שמדובר בשחרור של מתחים מודחקים על ידי ביטוי מחשבות שהחברה אוסרת. שתי ההגדרות יכולות להסביר מה מצחיק, לדוגמה, כשגיבור הסיטקום "המשרד" מייקל סקוט אומר: "לאנשים כאן אין משמעת! אני החזקתי מעמד 28 שנה בלי לעשות סקס".

אבל איך אריסטו ואפלטון היו מסבירים צחוק מדגדוגים? איך ההגדרה של פרויד מסבירה בדיחות כמו בסדרת הדרמה עטורת הפרסים "בנות" של לינה דנהאם, שבה, ברגע רגיש, ריי שואל את ידידתו מארני: "מה החלום הכי גדול שלך?", היא עונה: "לשיר" והוא משיב: "אוקיי, מה החלום השני הכי גדול שלך?".

והתיאוריות המשיכו: יש שסברו שצחוק הוא תגובה להפתעה, או דרך לשדר לסובבים שהכל בסדר, ולפי תיאוריה עדכנית שעליה חתומים הפילוסוף דניאל דנט ועמיתו מתיו הרלי, ההנאה מהומור היא תמריץ ביולוגי: כשהמוח שלנו נתקל במידע מפתיע ומצליח להסביר אותו, אנחנו חשים תחושת עונג קצרה. כשאנחנו מבינים שהמנהל המעונב שמתוודה על 28 שנות בתולים הוא בעצם טיפש חסר מודעות עצמית, אנחנו מקבלים פרס על הצלחתנו בהבנת המצב. בדיוק כמו שכאשר אוכלים עוגה חשים הנאה קצרה כפרס על כך שצרכנו אנרגיה. הומור הוא ה"מתוק" של האינטליגנציה. וכך, לפי התיאוריה של דנט שהתפרסמה ב־2011 בספר העיון "Inside Jokes", קומדיות הן "עוגות למוח".

פאטץ' אדמס האמיתי במשלחת רפואית בקולומביה. "הליצנות מאפשרת לאדם לבן להתקבל בעולם השלישי" צילום: אי פי איי

אבל למקגרו זה לא הספיק. הוא רצה להסביר גם צחוק מבדיחות מוכרות וגם צחקוקים בלתי נשלטים, שלפי הפסיכולוג ומומחה מערכת העצבים פרופ' רוברט פרוביין מהווים את רוב הצחוקים בעולם.

"לכן השקנו את המעבדה לחקר ההומור, שבה נצבור ממצאים מהשטח ומהמעבדה", מקגרו כתב במאמר שפרסם בשנה שעברה. החיפוש הזה שלח אותו למסע, והוא זה שהוביל לגיבוש התיאוריה של כל הצחוקים.

כל רגש הוא תגובה למצב מסוים, מקגרו כותב. צחוק הוא תגובה למצב מורכב וייחודי שמקגרו מכנה "Benign Violation". מילים לא מצחיקות, שבתרגום חופשי במיוחד פירושן: "הפרעה עדינה" או "ביזוי לא־מזיק". זה מצב שבו קורה דבר רע, לא נעים או מאיים, "ביזוי"; אבל איכשהו זה בסדר. אין השלכות קשות. זה לא מזיק. מייקל סקוט לא מרגיש שפספס את חייו. מארני מהסדרה "בנות" לא נעלבת והשיחה ממשיכה לקלוח. גיבור נופל במדרגות אבל לא נפצע, או נקלע לפיצוץ אבל יוצא ממנו רק בפנים מלוכלכות. הצחוק, בהגדרה קרה, נולד בפער שבין האירוע הקשה להשלכות הקלות. היתר זה פרטים תרבותיים.

בין זֶן לז־ן

"בתוכנית היפנית הסאדיסטית, החידה היתה מה הצד הלא־מזיק. ואז גילינו שכל המשתתפים הם קומיקאים מקצועיים, והתגובות המוגזמות שלהם היו חלק מהדמות שלהם. הקהל ידע שלא מתעללים במישהו מהרחוב, ושבעצם הכל בסדר". מקגרו ניסה בספרו גם להסביר את הבדיחות עצמן. במונחים מערביים, כתב, אפשר להתייחס להומור הזה כבדיחות נונסנס, בדיחות "החנות שלך פתוחה". גם ביפן יש תרבות עילית של קומדיות ראקוגו, ויש הומור של טלוויזיה.

זה מזכיר לי את "האח הגדול". גם שם אנשים מגיעים למצבים משפילים אבל הצופים לא נבוכים כי הם יודעים שהמשתתפים זוכים לפרסום.

מקגרו: "נכון. דרך אגב, קל יותר לצחוק כשמשפילים את האיש הרע בבית. זה עוזר להצדיק את המצב".

מצאתם הסבר לעניין הגבולות הגיאוגרפיים של איפה מותר ואסור לצחוק ביפן?

"זו כנראה סיבה היסטורית, שארית מתרבות הסמוראים. הסמוראים שלטו ביפן באגרוף ברזל וראו את הצחוק וההשתטות כבזבוז זמן או עלבון, ואנשים פחדו מהם ולא התבדחו לידם. זה התגלגל והשתמר". גם העובדה שיפנים לא צוחקים על סינים וקוריאנים נובעת לדבריו מההיסטוריה: בשנים המעצבות של התרבות היפנית המסורתית יפן הסתגרה מפני העולם.

כוכבות הסדרה "בנות". אם העלבון הכי נורא לא יגרום להשלכות, הוא יצחיק

רמאללה: הומור יהודי אמיתי

כמה זה שני מקסיקנים ועוד הודי

מקגרו הוא לא איש מצחיק. המסע שלו נפתח במופע סטנד־אפ שהעלה במועדון בקולורדו כדי לבחון מעל הבמה את התיאוריה שלו. זה היה נורא. "שם חיבה טוב צריך להיות קצת בעייתי", הוא אמר לקהל, "אקסית שלי הציגה אותי כ'פיט הפרופסור'. הולם מדי. אם היא היתה קוראת לי 'פיט הפרופסור המפמפם עם ה־PhD' זה היה משעשע". בקהל אפילו לא השתעלו. כשירד מהבמה המנחה תפס את המיקרופון ואמר: "לכל השחורים בקהל, הסוודר של הבחור הזה לא חסין כדורים, אז קדימה". בסוף המסע הוא יופיע שוב, בקנדה. שם הוא כבר יסחט כמה צחקוקים כשיאמר: "לנתח הומור זה כמו לנתח צפרדע. לאף אחד לא אכפת ובסוף הצפרדע מתה". אבל גם מומחה לצפרדעים הוא לא מלך הביצה.

אז מה יוצר קומיקאי מלידה? ב־1979 המגזין "טיים" פרסם תגלית מפתיעה לזמנו: 80% מהקומיקאים בארצות הברית הם יהודים. גם כיום רוב הבדרנים באמריקה הם בני מיעוטים, "אבל זה לא המוצא", אומר וורנר, "זו האאוטסיידריות. קומיקאים הם אנשים שיכולים להתבונן במה שלכולם נראה מובן מאליו, ולראות מה משובש שם".

ומכל המקומות, וורנר ומקגרו מצאו את הסגנון האאוטסיידרי, ה"יהודי־אמריקאי", חצי שעת נסיעה מירושלים. "דווקא בגדה המערבית מצאנו הומור חילוני של התבוננות ביומיום, של 'אוי לא, מה עשינו עכשיו', דומה למה שאצלנו נחשב 'הומור יהודי'".

זביידי והדור הבא. לץ צילום: עמית מגל

האיש שיותר מצחיק מישו

מנהיגי העולם פוגשים באלוהים וכל אחד מבקש משהו. לכולם אלוהים משיב: "לא בימי חייך". כשיאסר ערפאת מבקש חירות לעמו אלוהים משיב: "לא בימי חיי". הבדיחה הזאת, כפי שהאנתרופולוג הפלסטיני שריף כנאענה סיפר לוורנר ומקגרו, נולדה בשטחים בשנת 2000, ממש לפני פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה.

כנאענה זיהה תבנית בהומור הפלסטיני: ככל שהתסכול גובר ההומור משחיר, ובשיא הייאוש פורצת התקוממות אלימה. כשנשאל לאן נושבת רוח הבדיחות עכשיו השיב: "כבר שנה וחצי לא היה משהו חדש. המשמעות היא שהעם הפלסטיני לא רואה מוצא מההווה".

הם פגשו גם את עדי כליפה, ערבי ישראלי שטוען שהוא "הדבר הכי מצחיק שיצא מנצרת מאז ישו". "יש לו בדיחה על איך בטיסה לישראל הוא הולך לשירותים ומוצא על הדלת שלט 'occupied', ואז הוא אומר לקהל: 'יותר מ־60 שנה אתם יושבים לנו על האסלה'. אני אוהב את הבדיחה הזאת. בכלל, ההומור הפלסטיני קצת מזכיר לי בדיחות שואה. בדיחות על מצבים שבהם אתה יכול או לקרוס בדמעות או לצחוק מהכל".

ואם מדברים על גבולות להומור, ברשות הפלסטינית נדמה שאין כאלה. ג'ייקוב גות, מתנדב בריטי שמשמש מפיק בתיאטרון הנוער בג'נין, סיפר לצמד על מתיחה אכזרית במיוחד שחזה בה: כשלתיאטרון הגיע מתנדב חדש העובדים האחרים הזהירו אותו שמסתערבי צה"ל פועלים באזור. כשיצא מהתיאטרון בסוף היום הוא הרגיש לפתע קנה רובה בעורפו, וקול קשוח צעק לו באוזן: "קח אותי לבית של זכריה זביידי!". הוא חצה את ג'נין, כשמאחוריו האלמוני ועוד קולות צעדים. כשהגיע לביתו של מפקד גדודי חללי אל־אקצה לשעבר וידידה של טלי פחימה, הוא כמעט התמוטט. בשלב זה המאיים חשף את פניו. זה היה זביידי עצמו, ומאחוריו עובדי התיאטרון, צוחקים.

"אין להם מעצורים", וורנר אומר. "ראיתי קריקטורה של שופט חמאס עושה עיניים לכתב בית משפט. ראיתי בדיחות על אלוהים. תוכנית הסאטירה שלהם, וואטן אל־ווטאר, הורדה משידור אחרי שדמותו של התובע הכללי הפלסטיני כיכבה במערכון. בעצם", הוא מוסיף, "רק על דבר אחד הם לא צוחקים: המתנחלים. הנושא הזה טעון מדי. כואב מדי זה לא מצחיק".

הפגנה בפקיסטן נגד הדפסה חוזרת של קריקטורות־מוחמד שפורסמו בדנמרק ב־2005. "הומור גזעני מחזק את הגזענות" צילום: איי אף פי

דן אריאלי נכנס לבר

לפי "נוסחת" ההומור של מקגרו, כדי לעורר צחוק צריך תמהיל מדויק בין ה"ביזוי" ל"לא־מזיק", בין האיום להרגעה. יותר מדי מאחד, והצחוק ייעלם. "אמא שלי נאנסה" זה יותר מדי מהאיום. "עשיתי קרניים לחבר בצילום כיתתי" זה יותר מדי לא־מזיק. התגובה תלויה בגבולות העדינים האלה.

איך מוצאים אותם? מקגרו מודד בשטח. במדידה אחת, שלא נזכרת בספר, הוא נעזר בכלכלן ההתנהגותי פרופ' דן אריאלי. בשנה שעברה אריאלי העביר ברשת קורס וידיאו חינמי בכלכלה התנהגותית. כל אחד משיעורי הקורס נפתח בבדיחה שאריאלי סיפר למצלמה, ואלפי תלמידים־גולשים מילאו טפסים אינטרנטיים ונתנו לכל בדיחה ציון מ־1 עד 5.

בבדיחה שזכתה לציון הממוצע הכי גבוה, 3.7, גבר מבקש מאמו לנחש עם מי משלוש הנשים החינניות שלידו הוא התארס. האם מנחשת מיד, וכשהבן שואל "איך ידעת?" היא משיבה: "רק אותה אני לא סובלת". לציון הכי נמוך, 2.9, זכתה בדיחה על חולה מבוגר שנכנס לניתוח ומגלה שהמנתח הוא בנו. רגע לפני ההרדמה הוא אומר: "אם אני לא יוצא מזה, אמא עוברת לגור איתך". לפי מקגרו, הבדיחה לא הצחיקה כי האיום בה קשה מדי. עבור רבים חזרה לגור עם ההורים היא לא עניין מצחיק. כמו בדיחה על נוהל שכן בג'נין.

איור המריבה הדני. רבים מהמפגינים במדינות האסלאם כלל לא ראו אותו

האמזונס: מה הומור מרפא

ליצנים זה עניין של חיים ומוות

"מרחו קרם הגנה!", מתארים מקגרו וורנר את הליצן המבוגר שעמד מול קבוצת ילדים בפרו ומרח משחה על דג עשוי גומי. "זה מה שקורה כשלא מורחים, אאו! אאו! אח!", הוא התעוות בכאב מוגזם.

לליצן קוראים ד"ר האנטר "פאטץ'" אדמס, הרופא האמריקאי שרובין וויליאמס גילם את דמותו בשובר הקופות ההוליוודי "פאטץ' אדמס" מ־1998. מאז, אדמס ייסד את עמותת "גזונטהייט גלובל", ששולחת קבוצות של ליצנים רפואיים לעולם השלישי. מקגרו וורנר התלוו למשימה כזאת, באחת הקהילות העניות ביותר באמזונס. התנאי היה שישמשו ליצנים בעצמם. "זו היתה מהחוויות המדהימות של חיי", מקגרו אומר.

הם לא למדו בדיחות פרואניות, אבל קיבלו שיעור על אוניברסליות כלל "הביזוי הלא־מזיק" של מקגרו.

"אם הייתי מגיע לשם לבוש כרגיל ומציע לעזור, אמריקאי לבן שלא באמת מבין את סבל המקומיים, לא הייתי מתקבל בברכה. זה היה חורק. אבל עם אף ליצן הבהרתי שבאתי לשחק, לא לשרטט פתרונות מלמעלה. שכניסתי לשטח שלהם היא נעימה ולא מזיקה".

ליצנים הם מהות הביזוי הלא־מזיק: הם אאוטסיידרים, והיחידים שהורשו ללעוג למלכים. כשאחר לעג זה הזיק מאוד. בעיקר ללועג. לליצן היה מותר.

באמזונס האיום אינו מלך אכזר אלא רעב ומחלות. כשרופא בא לעזור, המחלה לא מצחיקה. אבל שטויות של ליצן מוסיפות מספיק מה"לא־מזיק" כדי לאפשר לחולים לצחוק מהמצב. וורנר כותב בספר שכך בדיוק הומור שחור סייע לו ולמקגרו להתמודד עם תנאי המחיה בפרו. גם אם הצחוק לא ריפא, הוא הקל.

אתה טוען שהתיאוריה שלך מסבירה למה דגדוג מצחיק ודגדוג עצמי לא.

"בדגדוג יש סוג של התקפה, שהיא גם משחק. כשאתה מדגדג את עצמך אין בזה שום התקפה, ובלי איום אין הומור. דרך אגב, כשנתנו לזרועות רובוטיות לדגדג אנשים הם לא צחקו. המגע הלא אנושי הוא מטריד מדי. שם חסר המשחק".

קופנהגן: הגבול האפל של הסאטירה

איך מעליבים נביא

"בסקנדינביה למדתי על כוח ההקשר", אומר מקגרו. "אותה בדיחה יכולה להיגמר אחרת במקומות אחרים". מקגרו מתכוון לסיפור שהסעיר את העולם ב־2005, כשעורכי העיתון הדני "יוּלֶנס פוסטֶן" שמעו על סופר ילדים שלא הצליח למצוא מאייר לספר על חיי הנביא מוחמד, כי כולם פחדו להכעיס את הקהילה המוסלמית במדינה. הם הכריזו על פרויקט "פניו של מוחמד", וב־30 בספטמבר פרסמו 12 איורים, בהם קריקטורות, ובהן אחת שהציגה את מוחמד כאיש לבוש טורבן שממנו בוקע פתיל של פצצה. מוסלמים בעולם הפגינו, החרימו, התפרעו ואיימו ברצח.

"ניסיתי להבין איך קריקטורות עוררו יותר זעם מאשר מקרי ההתעללויות בכלא אבו גריב", מקגרו מספר. בהתחלה הוא שיער שהסיבה היא רק קיצוניות דתית. בימי הביניים צחוק קולני נחשב שלילי ובזוי, ורק עם עליית הנאורות תדמיתו השתנתה. הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה־18 פרנסיס הצ'סון אף טרח להדגיש שהומור לא מוכרח להיות רק לעגני ומרושע, ויכול להעיד על הבחנה דקה. האם המוסלמים הזועמים פשוט החזיקו בהשקפת עולם ימי־ביניימית צרה של מותר ואסור, קדוש וטמא?

מקגרו החליט לבחון את זה דרך הנוסחה שלו. הוא כבר גילה בניסוי במעבדתו שמחשבה על רוכסן פתוח, לדוגמה, לא משעשעת כשבעל הרוכסן יושב לבד בבית, ולא כשהוא נכשל בראיון עבודה. אבל אנשים כן השתעשעו מרוכסן פתוח בזמן שיחה עם קולגה במשרד. במקרה הראשון אין מספיק נזק. בשני יש יותר מדי, ובאמצע יש ביזוי - אבל לא מזיק.

ההפגנות הסוערות ביותר נגד הקריקטורות לא התרחשו באירופה אלא במדינות האסלאם. רבים מהמפגינים שם כלל לא ראו אותן. מקגרו סבור שחלק מהעניין הוא פוליטיקאים במדינות האסלאם שניצלו את המקרה כדי להסיט ביקורת מעצמם. אבל מה שבטוח הוא שסאטירה של מדינה עשירה ומשגשגת יכולה במקום אחר לפגוע. זה נכון לכל בדיחה.

"אני חושב שהומור משפיל הוא רע. מחקרים גם הראו שבדיחות גזעניות וסקסיסטיות יכולות לחזק מחשבות גזעניות וסקסיסטיות. לדעתי צריך להיזהר מבדיחות שצוחקות על אנשים אחרים".

יש עוד סוגי הומור שלא עובדים?

"כן", וורנר אומר, "בעיקר דברים שפיט אומר, כי פיט מנסה לספר הרבה בדיחות אבל הן לא תמיד עובדות. בפרו פיט כל הזמן שאל אנשים איפה אגם טיטיקאקה. הוא חשב שזה היסטרי".

מה הצעד הבא?

"חזרתי לחיי הפרופסור המשעממים שלי", אומר מקגרו. "במסע הזה חוויתי את כל ספקטרום התחושות. צחקתי, בכיתי, חליתי, הכרתי חברים. עכשיו אני כותב איך אפשר להשתמש בתובנה שלי כדי להפוך את העולם למקום משעשע יותר".

זה לא יהפוך את העולם למשעשע פחות? בדיחה מפסיקה להצחיק כשמסבירים אותה.

"הניתוח שודד את העונג, כן. אבל אם אתה מיישם את העקרונות בחיי היומיום זה יועיל. כמו כותב קומדיה שמכיר את הטריקים, זה יכול לקרות גם בחיים".