"פשוט מרגיזים אותי החבר'ה האלה"

"המדינה הרוויחה בזכותי יותר מ־100 מיליארד שקל, ובכל זאת כל הזמן נלחמת בי". כך מתמצת פרופ' שמואל קניאל את משימת חייו, להיאבק נגד "המושחתים שגונבים את הציבור" - הממשלה, הבנקים, הטייקונים, ההסתדרות, כל מי שגובה מהאזרחים כסף באורח לא מוצדק, לפחות לפי חישוביו. אפשר לזהות בדבריו שמץ מרירות, אבל שזורה בהם גם נימת שובבות של ילד בן 80 שש אלי קרב.

כשקניאל אומד את תרומתו למדינה ביותר מ־100 מיליארד שקל, כדאי להתייחס ברצינות למספר. אחרי הכל, האיש הוא פרופסור למתמטיקה שימושית, אותה מתמטיקה שמבקשת לחשוף את האמת הפיזית בעולמנו. יותר מ־50 שנה הוא מפענח את המספרים של חיינו - ריביות בנקים, תמלוגי גז, מס רווחי הון, פנסיות - ויוצא למאבק אחר מאבק בכל מקום שבו המספרים מעידים בעיניו על עוול שנעשה לציבור. העובדה שברוב המאבקים הללו נחל הצלחה חלקית, לכל היותר, ושעד כה לא זכה בהכרה ציבורית על מאמציו, אינה מרפה את ידיו. אולי ממסדרונות הפקולטות למתמטיקה באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת שיקגו, סטנפורד, UCLA ופרינסטון, שבהן לימד לאורך הקריירה, הדברים נראים קצת אחרת.

פרופ' שמואל קניאל בביתו בירושלים. את החולקים עליו הוא מחלק לשניים: בורים או מושחתים צילום: תומי הרפז

בימים אלה קניאל מצוי בעיצומה של תביעה ייצוגית נגד הריביות המופקעות, כהגדרתו, שגוזלים הבנקים ממשקי הבית. "תמיד טענתי שמשקי הבית משלמים ריבית גבוהה מדי", מסביר קניאל בראיון ל"מוסף כלכליסט", "אבל לא יכולתי להוכיח זאת כי הבנקים לא פתחו בפניי את הספרים שלהם. ב־2005 בנק ישראל דרש מהם לשנות את הדיווח, ואפשר היה להשוות בין המגזר העסקי והמסחרי לבין משקי הבית. זה הספיק לי כדי לעשות חשבון ולהגיש תביעה ייצוגית".

קניאל, כיום פנסיונר של האוניברסיטה העברית, תבע בשם משקי הבית, ולצד תביעתו הגישה ב־2006 גם חברה בשם שרנוע תביעה ייצוגית נגד הבנקים בגין הריביות במגזר העסקי. הבנקים נעמדו על רגליהם האחוריות, גייסו את מיטב הפרקליטים, והסיפור החל להיטחן בגלגלי המערכת המשפטית. שמונה שנים אחרי הוא עדיין נמצא שם, אבל התפתחויות דרמטיות של הזמן האחרון עשויות לקרב אותו לנקודת השיא (ראו מסגרת). לאחרונה העלו הבנקים הצעת פשרה בתיק, שבמסגרתה הסכימו לשלם לתובעים 70 מיליון שקל - 17 מיליון מהם לתביעה של קניאל. שרנוע נוטה להסכים לפשרה, כפי שהיו מסכימים כנראה 99% מהתובעים הייצוגיים. אלא שקניאל איננו אחד מהם. 17 מיליון שקל בתום שמונה שנות מלחמת התשה, מהם כמה מיליונים לכיסו, אינם מסיטים אותו מהמטרה שהציב לעצמו: פיצוי של לפחות 200 מיליון שקל למשקי הבית, לא שקל פחות. בימים אלה הצדדים אמורים למסור לבית המשפט אם פניהם לפשרה, לגישור או למשפט. קניאל מבטיח תשובה חד משמעית: "הבנקים הציעו לי 17 מיליון שקל כדי לרדת מהתביעה. 17 מיליון זה nuisance value (ערך מטרד) - 'קח 17 מיליון ותפסיק להטריד אותנו'. הם חושבים שהכסף בשבילי; מה פתאום".

אתה כבר בן 80 והעסק יכול להימשך עוד שנים. הגעת לעמדה מצוינת, למה אתה ממשיך להילחם?

"לא אסכים לפתרון שבו כל אחד ממשקי הבית יקבל שמונה שקלים, זה מה שהם מציעים. הם עוד ישלמו הרבה יותר. בתביעה עשיתי להם חשבון שהם לקחו 5 מיליארד שקל, והתשובות שלהם לחישובים שלי היו ממש בושה וחרפה. אוסף של שטויות".

מאבק בחוק באדר-עופר. "צריך להיות מתמטיקאי כדי להבין מה קרה שם. נפגשתי עם גולדה מאיר יחד עם עוד שישה פרופסורים למתמטיקה באוניברסיטה, אבל היא לא ממש הקשיבה לנו" צילום: דוד רובינגר

עו"ד גלעד ברנע, שמייצג את קניאל בתיק לצד עורכי הדין ישי שריד ונריה הרואה, מספק הסבר נוסף לסירוב של קניאל: "הבעיה היא לא רק בסכום המזערי אלא בהיעדר הסדרה של עניין העמלות בעתיד", הוא אומר, "הבנקים משלמים על העוול אבל לא מתקנים אותו". אבל מה בנוגע לפיתוי האישי? "קניאל מניף דגל אידאולוגי", ניסחה זאת בדיון שהתקיים לפני כחודש באת כוח בנק דיסקונט. עו"ד שריד מאשר שבמקרה של קניאל זה בדיוק העניין: "הבנקים לא יודעים איך לאכול אותו, כי לא מעניין אותו כסף", הוא אומר, "קניאל הוא באמת עוף מוזר. אי אפשר לקנות אותו".

הרגיז אותי שהם מרמים

המאבק נגד ריביות הבנקים הוא המאבק העדכני ביותר של קניאל, אבל מדובר בשועל קרבות ותיק ומצולק. במאבק הציבורי הגדול הראשון שלו הוא פצח כבר לפני יותר מ־40 שנה, ב־1973, כשעוד היה פרופסור צעיר למתמטיקה בירושלים. בניגוד לאלה שבאו אחריו, הקרב ההוא לא היה כלכלי אלא עתירה לבג"ץ נגד חוק באדר־עופר, תיקון לחוק הבחירות שהעניק לסיעות הגדולות יתרון על פני הקטנות בחלוקת עודפי הקולות.

"צריך להיות מתמטיקאי כדי להבין מה קרה שם", הוא אומר. "הרגיז אותי שהם מרמים. פניתי לח"כ שמואל תמיר ונפגשנו עם גולדה מאיר. לפגישה באו עוד שישה פרופסורים מהמכון למתמטיקה באוניברסיטה, בהם גם פרופ' ישראל אומן, לימים חתן פרס נובל. גולדה לא ממש הקשיבה לנו. אני זוכר שאחד החברים הדגים את העוול בדוגמה מהקזינו. מה עדיף, הוא שאל, להיכנס לקזינו שהכניסה אליו עולה 10 דולר אבל משחקים בקוביות תקינות, או להיכנס לקזינו שהכניסה אליו בחינם, אבל המשחק הוא בקוביות מזויפות?". הדוגמה הזאת הספיקה לראש הממשלה לנפנף את המתמטיקאים מתקני העולם. "היא התרגזה ברגע ששמעה את המילה קזינו", משחזר קניאל, אבל הוא לא ויתר ועתר לבג"ץ. השופטים היו קשובים לטענותיו יותר מראש הממשלה מאיר אך דחו לבסוף את העתירה, כיוון שהחוק התקבל בכנסת כדין.

בעשור שאחר כך התמסר קניאל בעיקר לפיתוח הקריירה האקדמית שלו, לצד גידול שלושת ילדיו. ב־1975 נסע עם משפחתו לשנת שבתון ב־UCLA וב־1981 נסעו לפרינסטון, שם זכה קניאל במלגת "Einstein Fellowship". אבל הג'וק הציבורי לא הרפה ממנו, וב־1983 התפרץ בגדול בדמות מאבק נגד הסדר מניות הבנקים, שאותו מכנה קניאל לא פחות מ"מעשה הנבלה הגדול ביותר בכל העולם המערבי מאז מלחמת העולם השנייה". קניאל, לא איש של אנדרסטייטמנט, חוזר על ההגדרה הזאת כמה פעמים במהלך הראיון שלנו, כדי להדגיש שאין מדובר בפליטת פה.

חיסול פרויקט הלביא. "החלטתי שאני נגד. בממשלה היה תיקו אז בדקתי את מי אני יכול להעביר צד. מצאתי שליוסק'ה שפירא מהמפד"ל לא היתה דעה נחרצת, ואחרי שהסברתי לו הוא שינה את דעתו" צילום: שלום בר טל

"בהסדר הזה קנתה הממשלה את מניות הבנקים במחיר שהוא פי שלושה מערכן. לא היה דבר כזה. ב־2008 כשהבנקים בעולם נפלו ועזרו להם, אף אחד לא נתן פי שלושה. מקסימום נתנו לכל אחד לפי מה שהשקיע", אומר קניאל, שידע לקרוא את המספרים ורץ לזעוק את זעקת הציבור. "פניתי לאלי הורביץ, אז נשיא התאחדות התעשיינים, פניתי לנגיד משה מנדלבאום, שאמר שאין מה לעשות ואפילו שמח על ההסדר. זו היתה מלחמה גדולה, שנה שלמה. עשיתי רעש גדול, אבל לא היה אכפת להם".

איך אתה מסביר את הנדיבות הזאת? הממשלה בדרך כלל לוקחת, לא נותנת.

"מחזיקי המניות הגדולים היו החברים שלהם. באתי והראיתי להם את המספרים ואז הם הבינו, אבל אמרו לי שבאתי מאוחר מדי. הפרסטיז'ה שלהם היתה על הפרק, אף שהטענה שלי הוכחה עד הסוף".

התחנה הבאה, כרגיל, היתה בג"ץ. "הנשיא מאיר שמגר קבע שהממשלה צריכה להקים ועדה לבדוק את העניין. ביקשתי בדיקה חיצונית אבל לא נתנו לי. בוועדה שקמה היו חברים מבנק ישראל, מהאוצר ומרשות ניירות ערך. נציג האוצר היה ויקטור מדינה, אדם חכם מאוד שראה מה קורה ועזב את הוועדה, מה הוא צריך צרות. שר האוצר היה יגאל כהן אורגד, שמסמס בכוונה את העניין. אז לא הייתי משופשף כמו עכשיו. היום הייתי צועק ומתעקש שלא ידחו. בסוף אמרו שמאוחר מדי והעניין חזר לבית המשפט, ואז אהרן ברק כבר ישב בראש ההרכב. מובן שלא היה להם כל נימוק נגדי, ובכל זאת ברק דחה את העתירה. המעניין הוא שהוא לא רצה לתת פסק דין. עורך הדין שלי רץ אחריו חצי שנה עד שנתן, ופסק הדין הזה היה גועל נפש. הוא בכלל לא התייחס לזה שהמניות נקנו במחיר גבוה פי שלושה מערכן. זה היה מעשה הנבלה הגדול ביותר".

חרף ההפסדים מול בנק ישראל ובית המשפט, קניאל טוען להישג במאבקו. "בזמן הדיונים מחיר מניות הבנקים היה בשפל, אבל החמורים האלה בממשלה ובבנק ישראל, במקום לקנות אותן אז בזול, שפכו 800 מיליון דולר להעלות את מחירן בכוח. פרסמתי מודעות בעיתונים, שמומנו מתרומות של סטף ורטהיימר ואחרים, והתרעתי שמי שקונה מניות בנקים שם את כספו על קרן הצבי. כך גרמתי לכך שמחירן יהיה נמוך, ובזכותי המדינה קנתה עוד מניות בזול".

תביעה נגד הסדר מניות הבנקים. "ההסדר הוא מעשה הנבלה הגדול ביותר בעולם המערבי מאז מלחמת העולם. עשיתי רעש גדול, שנה שלמה, אבל לא היה אכפת להם" צילום: דוד רובינגר

את הלביא אני יירטתי

במהלך השנים הפך קניאל למעין תנועת מחאה של איש אחד. כשהוא נשאל מה הניע אותו להקדיש את חייו למאבקים ציבוריים, קשה לקבל ממנו תשובה מורכבת. "העניין עצמו", הוא עונה בלקוניות, "הרגיז אותי שהם מרמים". מעבר לכך הוא מסרב, אולי לא מסוגל, להרחיב. אוצר המילים שלו מידלדל בכל פעם שהשיחה מתרחקת מהמספרים שממחישים את העוולות ועוברת לאידאולוגיה. קניאל הוא בראש ובראשונה מתמטיקאי, אדם שפשוט לא יכול לסבול מספרים שאינם מתיישבים עם החוקיות שלפיה העולם פועל. התביעות והמלחמות הן הדרך שלו לנסות להשיב את הסדר האלגברי על כנו.

"יש דרכי הבעה שהוא חזק בהן ויש כאלה שבהן הוא חלש", מתערבת בשיחה אשתו ראובנה שלהבת, פסיכולוגית חינוכית. "לפעמים קשה להבין את הרעיונות שלו ואז אני עוזרת לו לנסח אותם מחדש. אנשים לא מכירים אותו, חושבים שהוא רוצה להרוויח, אבל זה לא מעניין אותו. מעניין אותו הציבור".

אלא שבדיוק את הציבור הזה, את דעת הקהל והתקשורת, קניאל מעולם לא הצליח לגייס. אולי משום שהוא מבין במספרים הרבה יותר מאשר בבני אדם. אולי משום שהוא מאבד מהר את הסבלנות עם מי שאינם מבינים אותו - וכמתמטיקאי, שמרבה לדבר במספרים ובנוסחאות, מדובר ברוב בני האדם. באופן כללי, את החולקים עליו הוא מחלק לשניים: בורים או מושחתים. כך הוא ממיין אותם, למשל בסיפור מניות הבנקים: אלה שלא הבינו את משמעות ההטבה המופלגת שבפיצוי מחזיקי המניות ואלה שהבינו ורצו להיטיב עם מקורביהם.

עתירה נגד ששינסקי. "חברות הגז מקבלות יותר מדי כסף, פי שניים מהתשואה המקובלת בעולם. ממש רצו להאכיל אותן. את זה אני לא תופס. אדון ששינסקי יודע שזה לא בסדר" צילום: אלבטרוס

מה חשוב לך: ההצלחה, הניצחון, הכרת התודה?

"פשוט מרגיזים אותי החבר'ה האלה".

"החבר'ה האלה" כוללים גם את מקדמי פרויקט מטוס הלביא, שקניאל זוקף לזכותו את יירוטו, לא פחות. ב־1987, לאחר כשבע שנים של פיתוח אב־טיפוס של מטוס הקרב, עמדה ממשלת ישראל בפני אחת ההחלטות הכלכליות הגדולות בתולדותיה: האם לייצר את המטוס הכחול־לבן. הוויכוח נסב על היכולת להרים את הפרויקט השאפתני ועל התבונה בהשקעת העתק הזאת. שר הביטחון יצחק רבין התנגד לפרויקט, שקידם במרץ קודמו משה ארנס. "החלטתי שאני נגד", אומר קניאל, "ופרסמתי בעיתון מאמר מנומק שטען שעלינו להשתמש בכסף לדברים שאנחנו באמת טובים בהם. רבין שמח וארגן לי פגישה עם ראש הממשלה שמיר, אבל זה לא השפיע עליו".

ההצבעה בממשלה הסתיימה בתיקו 12–12, אבל קניאל לא ויתר: "בדקתי את מי אני יכול להעביר צד. מצאתי שלשר יוסק'ה שפירא מהמפד"ל לא היתה דעה נחרצת ואחרי שהסברתי לו הוא שינה את דעתו". ב־30 באוגוסט 1987 הצביעה ממשלתו של יצחק שמיר לעצור את הפרויקט, ברוב של 12 נגד 11. שפירא נמנע.

ביניש נתנה לי את רבין

המאבק הבא ברזומה של קניאל היה בזמן משבר קרנות הפנסיה בשנות התשעים. הוא עתר לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להנפיק איגרות חוב לקרנות הפנסיה הוותיקות בריבית מובטחת וגבוהה, שלגופי חיסכון וביטוח אחרים לא הותר להשקיע בהן. "עמדו לתת לקרנות ההסתדרותיות הרבה כסף", מסביר קניאל. "הרבה יותר ממה שהחברים השקיעו בהן. אמרתי שאין לזה מקום, שאפשר לתת לפי מה שהשקיעו. פניתי לבג"ץ, ונפלתי שוב לידיים של ברק. ביקשתי שני דברים: לבטל את איגרות החוב המיועדות ולבטל את ההבטחה שנתן ראש הממשלה רבין שהממשלה תעמוד מאחורי קרנות הפנסיה. השופטת דורית ביניש, שכתבה את פסק הדין, לא נתנה לי את איגרות החוב, אבל נתנה לי את רבין. היא קבעה שאין להבטחה שלו תוקף משפטי". קניאל טוען שההצלחה החלקית הזאת תרמה בהמשך במשא ומתן בין ההסתדרות לממשלה להורדת מחיר התמיכה בקרנות ההסתדרותיות. "יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ נפנף בהבטחה של רבין ואני תיקנתי אותו שביניש ביטלה את ההחלטה. זה השפיע מאוד", אומר קניאל, נאחז במה שאחרים עשויים לראות בו ניואנס חסר חשיבות.

בשלב הבא הפנה קניאל את מרצו למאבק למען מס על רווחי הון - עוד נושא שבו הוא מזהה העדפה ברורה של המדינה את בעלי ההון. כאשר ב־2002, לאחר דיונים שנמשכו שנים, המליצה ועדה בראשות יאיר רבינוביץ להטיל מס רווחי הון בשיעור 15% בלבד, עתר קניאל לבג"ץ. הוא טען שהפער לעומת מיסוי הכנסה מעבודה, שמגיע עד 50%, הוא בלתי חוקתי משום שהוא פוגע בשוויון בנטל המס בין הנישומים.

"מה זה 15%?", קוצף קניאל גם היום, "בדקתי את כל מנגנוני המיסוי באירופה ובארצות הברית. יש מדינות כמו דנמרק שבהן מס רווחי הון זה כמו מס הכנסה; הכנסה זו הכנסה זו הכנסה. בארצות הברית זה פחות, אבל עדיין הרבה יותר מ־15%. עשיתי טבלה יפה, שלחתי אותה לבית המשפט ונתתי גם לרשות המסים. בפסק הדין אהרן ברק כמובן דחה אותי, אבל יומיים אחר כך רשות המסים העלתה את המס ל־20%. זה לא מספיק, רציתי 25%, אבל גם כך הבאתי כמה מיליארדים לקופת המדינה". כיום, אגב, מס רווחי ההון אכן עומד על 25%, כפי שדרש קניאל בזמנו.

אתה מתאר את ברק כדוחה סדרתי של עתירותיך.

"ברק לא מבין במספרים גדולים. הוא נחשב למי יודע מה אבל בדברים שלי הוא פישל. אומרים ששופט יושב בתוך עמו וכנראה זה העם שלו, המערכת השלטונית".

בית המשפט ככלל נמנע מלהתערב בהחלטות כלכליות תקציביות שמסורות לממשלה.

"בית המשפט צריך לעשות צדק, לעשות מה שנכון, ובמקרים האלה הוא לא עשה".

ששינסקי חייב 40 מיליארד שקל

מאבק נוסף שבו שקע קניאל בשנים האחרונות היה בעניין תמלוגי הגז, שם גייס את כל מיומנויותיו, מרצו וזעמו כדי לצאת לקרב, חמוש כדרכו במספרים ובמסקנות חד־משמעיות. ב־2012 עתר לבג"ץ, באמצעות עו"ד גלעד ברנע, נגד חוק ששינסקי שנחקק שנה קודם לכן. הטענה של קניאל היתה שהחוק בנוסחו הסופי התרחק מאוד מהמלצות הביניים של ועדת ששינסקי, והפער בין הנוסחים העביר ליזמי הגז בין 30 ל־40 מיליארד שקל.

כשהוא נשאל על העתירה ההיא דמו רותח בתוך שניות והוא מכנה את ששינסקי בכינויים שמוטב שלא להעלות על הכתב. "דיברתי עם ששינסקי הרבה מאוד בטלפון", הוא מספר אחרי שהוא נרגע, "ואיך שהוא ראה אותי באוניברסיטה הוא צעק לי: 'היו לחצים, היו לחצים'. מה זה לחצים? הטענה שלי היא שחברות הגז מקבלות יותר מדי כסף, פי שניים מהתשואה הנורמלית. בעולם מקובל 10%–12%, והם מקבלים 20%. ממש רצו להאכיל אותן. את זה אני לא תופס. בהתחלה, בדו"ח הביניים, עשו משהו סביר, ואחרי זה, בדו"ח הסופי, חזרו כמעט מהכל ללא הנמקה. אדון ששינסקי יודע שזה לא בסדר".

חברות הגז טוענות שלא מפצים אותן על כישלונות קידוח ומכבידים עליהן בדיעבד כשהן מצליחות.

"משק הנפט מתנהל כך בכל העולם. יש קידוחים שמצליחים ויש שלא. המצליחים מכסים פי כמה וכמה את אלה שלא. אצלנו שלושה קידוחים לא מוצלחים עלו חצי מיליארד דולר, והרווח שלהם כשהם הצליחו הוא 80 מיליארד דולר".

גם העתירה הזאת נדחתה בידי העליון, "מן הטעם הפשוט שטענותיו של העותר אינן טענות לפגיעה בזכויות חוקתיות, אלא טענות שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית־כלכלית", כפי שנכתב בפסק הדין. ובכל זאת, כמו בתיק מניות הבנקים, קניאל מתעקש לטעון להישג. "השופט גרוניס אמנם אמר שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נועד רק לפרטים ולא לציבור, אבל השופטת נאור אמרה שהעתירה שלי יפה מאוד, וכאשר היא דחתה את העתירה של חברות הגז, שעתרו נגד חוק ששינסקי מהכיוון השני, היא עשתה זאת בעזרת החומרים שלי. בבית המשפט נציג המדינה ציטט דברים שלי, וסתמו לחברות הגז את הפה בעזרת המספרים שלי".

במשך השנים נעזר קניאל במאבקיו הציבוריים בכמה וכמה עורכי דין. הוא מממן את השירותים המשפטיים בעצמו אחרי שניסיון מר לימד אותו שלא לסמוך על מציעי שירותי חינם ("היה לי פעם עורך דין שייצג אותי בחינם וזה היה נורא", הוא נזכר. "קראתי לו החמור מכפר סבא. הוא לא הבין מה השופט שואל וחויבתי באלפי שקלים הוצאות"). בדרך כלל עורכי הדין באים לקראתו בעניין שכר הטרחה, בין אם בשל תמיכה בנושאי מאבקו, בזכות הפרסום שטמון בתיקים, או בשל התרשמותם מהלהט והשכנוע של קניאל. כך או כך, נראה כי בשלב זה או אחר הם נשבים בקסמו.

"אני נורא אוהב אותו", אומר פרופ' יוסף אדרעי, שסייע לקניאל בעתירה בעניין מס רווחי ההון. "הוא לבד, אין לו תנועה, אין לו יחסי ציבור, והוא באמת רוצה להציל את הציבור הישראלי מהבור שנפלנו אליו". עו"ד מיכאל קורינלדי, שייצג את קניאל בכמה מאבקים, מתאר אותו כ"תנועת מחאה כלכלית, משוגע לדבר שאין לו שום אינטרס חוץ מלתקן. כל לוחמי השחיתות האחרים נהנים מרווחים עקיפים, תקשורתיים ואחרים, הוא לא". ועו"ד ברנע, שמייצג את קניאל כיום, מדבר על "חוש צדק מפותח, אדם שלא מסוגל להשלים עם עיוותים ואוהב לצאת למלחמות, אדם לא קל שמתקשה לסמוך על אחרים. ברמת הצדק, אם כי לא תמיד ברמת המשפט, אפשר תמיד להזדהות עם הטענות שלו". ייתכן שבקרב הנוכחי מול הבנקים יזכה קניאל סוף סוף בניצחון שהוא מייחל לו. אם לשפוט לפי ניסיון העבר, לא כדאי להמר עליו. עדיף להמר על כך שבכל מקרה זמן קצר אחר כך המתמטיקאי רודף הצדק ייצא לקרב נוסף, למען הציבור.

המאבק בריביות: קניאל לא מוותר לבנקים

ב־2006 הוגשו שתי תביעות ייצוגיות שתקפו את הריביות שגובים הבנקים: חברת שרנוע תבעה במחוזי בתל אביב 10 מיליארד שקל על הריביות במגזר העסקי, ופרופ' קניאל תבע בירושלים 5 מיליארד שקל בשם משקי הבית. המחוזי בתל אביב אישר את בקשת שרנוע להכיר בתביעתה כייצוגית, אבל הבנקים מיהרו לערער על ההחלטה, והדיון בבקשת קניאל עוכב עד להכרעת העליון. בזמן ההמתנה נפל דבר: הממונה על הגבלים עסקיים רונית קן קבעה ב־2009‬ כי בין הבנקים התקיים הסדר כובל בעניין העמלות - קביעה בעייתית מאוד מבחינת הבנקים. בהשראת הקביעה הזאת, ככל הנראה, החזיר העליון את תיק שרנוע ב־2013 לדיון מחודש במחוזי בתל אביב, שם איחד השופט יצחק ענבר את התביעות של שרנוע וקניאל.

הבנקים הבינו את גודל האיום ופתחו במהלך כפול. מצד אחד ערערו לבית הדין להגבלים עסקיים על קביעת הממונה והצליחו להביא לביטולה. במקביל הציעו לשרנוע וקניאל הצעת פשרה בסכום של 70 מיליון שקל כדי לשים קץ לתביעות בלי להתחייב לתקן את העמלות. שרנוע נוטה להסכים להצעת הפשרה אבל קניאל דוחה אותה מכל וכל, וממשיך להתעקש שעל הבנקים לפצות פיצוי אמיתי את משקי הבית עצמם ולהתחייב לשנות את מבנה העמלות לעתיד.