המדינה מפסיקה לקחת אחריות

את אגרת השמירה, המס המיוחד שמתיר לרשויות המקומיות לגבות עם הארנונה סכום נוסף כדי לממן כוח אבטחה משלהן, ראשית אפשר לראות כתרומה נוספת ליוקר המחיה בישראל. ברשויות הרלבנטיות מדובר בהוצאה של מאות שקלים בשנה לכל בית אב, עוד לבנה בחומה הסוגרת של הוצאות חובה בלתי פוסקות.

אולם במקרה הזה, אפשר להבחין במפורש גם במנגנון שמוביל להכבדת העול הכלכלי על האזרח הפרטי. והמנגנון הזה משמעותי מעוד מס קטן שמכביד על הכיס. אם יש שירות בסיסי שהמדינה חייבת לתת לכל תושביה בצורה שווה — זהו ביטחון אישי, ובוודאי במדינה כמו ישראל. מתוך המסים שלנו שיעור עצום הולך לצבא, למשטרה ולכוחות הביטחון.

השירותים עוברים לאזרח

אולם כשתושב מקבל את הארנונה ורואה בה את הסעיף "אגרת שמירה" או "היטל ביטחון", הוא מבין דבר אחד: בעוד העירייה סבורה שאין ביטחון מספיק ברחובות העיר, המדינה פטרה את עצמה מאחריותה לנושא. המדינה מותירה לתושבים לממן את הביטחון הראוי.

זו דוגמה משמעותית להעברת האחריות למימון השירותים האזרחיים מהמדינה לאזרח. ואיפה הכסף? אולי במשכורות גבוהות בחברות הממשלתיות ובפנסיה התקציבית.

רון חולדאי

בעוד ברשויות אחדות הקימו גופי שיטור שונים כבר בשנות התשעים, תל אביב המתינה עם ההחלטה עד שעלה קולם של תושבי דרום תל אביב, בעקבות כניסת המסתננים מאפריקה לשכונות. היא החליטה לטפל בעצמה במצוקה ובפחד שאמורים להיות בטיפול המדינה.

אך מה יעשו רשויות אחרות שאינן יכולות לגבות עוד 2 שקלים למ"ר בשנה מתושביהן? הן לא יוכלו להציע רמת ביטחון דומה. אגרת השמירה היא צעד נוסף שהופך את ישראל לחברה בלתי שוויונית, שבה צריך כסף רב כדי לזכות לשירותים בסיסיים. כאשר תל אביב, אולי הרשות העשירה בישראל, מביעה אי־אמון בביטחון שמספקת הממשלה, לרשויות החלשות נותר רק להסתכל בדאגה אל תושביהן ולקוות שיהיה טוב.

הפערים גדלים

הרי כבר עתה תושבי הפריפריה יכולים לחלום על שירותי שיטור הדומים לאלו בגוש דן: הן בפריסת השוטרים והן במהירות ובאיכות המענה לקריאות. באזורים מסוימים החוק הוא רק המלצה, בעוד בגוש דן השוטרים לפחות יגיעו לבית אם יפרצו אליו. כשתל אביב גובה סכום נוסף, הפערים רק הולכים וגדלים. הרשויות בפריפריה יזדקקו להרבה יותר מ־2 שקלים למ"ר בשנה בשביל לספק תחושת ביטחון לתושביהן.

אם תמשיך המגמה הזו, בסופו של דבר נגור במדינה שבה כל עיר שיכולה מגנה על עצמה וסוגרת את עצמה מפני פורעי חוק, שיזלגו לערים שאין להן כסף לשמור על עצמן. שכונות יסתגרו ויאבטחו את עצמן, והפשע יישאר למי שלא יכול להילחם בו.