פה כבול הכלב

אני לא יודעת איפה אני. כלומר אני בבית שאן, בחצר בית פרטי מוקף גדר לבנה גבוהה, אבל לא יודעת את שם הרחוב או השכונה. את המארח שלי אני מכירה רק בשמו הפרטי, ארז. הוא רצה להיות בטוח שאני לא עובדת עם הרשויות, צער בעלי חיים או עמותת "מלשינים" אחרת, ולא נתן כתובת. "תגיעי לבית שאן ונסביר לך", הוא אמר בשיחתנו המקדימה.

הגעתי לקנות גור של כלב תקיפה, פיטבול. בישראל מכירת גור פיטבול היא עבירה שנושאת קנס. החודש מלאו תשע שנים לחוק שמחייב לסרס את כל כלבי התקיפה בישראל, לעקר את הנקבות, ובעצם להעלים אותם בהדרגה. גידול כלב תקיפה לא מסורס עלול להביא להחרמת הכלב, ולפי לשון החוק גם למאסר. אל ארז הגעתי דרך קבוצת אינטרנט סגורה שמוקדשת לסחר לא חוקי בגורים כאלה. אל הקבוצה הזו ודומות לה מגיעים גם עבריינים שעורכים קרבות כלבים, בעלי כלבי תקיפה שמשלימים הכנסה ממכירת גוריהם, וגם חובבי פיטבול בעלי אהבה עזה וכנה לכלביהם, אהבה שאליה גם החוק לא יכול. ארז הוא כנראה שילוב בין שני הסוגים האחרונים. הוא לא ידע מי אני ולמה אני רוצה לקנות גור, אבל מחיר היה לו: 1,600 שקל לפני משא ומתן.

אלבז וכלבתו בובה. "אני מתעסק בכל סוגי הכלבים ועוזר להם למצוא בית" צילום: תומי הרפז

"זה רד נואוז גזעי", הוא אומר בעודו מרים באוויר גורה, מהכלבלבים האחרונים שעוד לא מצא להם קונה. "אין תעודות כמובן, אז תצטרכי לסמוך עלי". הוא מחייך ומראה בסלולרי תמונות של האב האימתני.

"איך אני אחסן אותה? איך אתם מחסנים את הכלבה שלכם?", אני שואלת את השאלה המעשית הראשונה בגידול לא חוקי של כלבים מסוכנים. "לא בעיה", ארז עונה ומחייך. "כל אחד מוצא את הקומבינה שלו. לנו יש קומבינות עם הווטרינר. אחרי שעות המרפאה הוא בא לזולה ועושה זריקות לפיטבולים. הוא גם זה שחתך להם את האוזניים. בכסף אפשר לקנות כמעט הכול".

הבעיה: חוק בלי שיניים

העמודים הבאים יפגישו אתכם עם ענף מחתרתי שמשגשג בישראל זה כעשור: גידול וסחר בכלבים שהוגדרו כמסוכנים, ושדי בשמותיהם - פיטבול, אמסטף ורוטוויילר - כדי להטיל אימה. מאז שנות התשעים הכלבים האלה צצים בידיעות חדשותיות מחרידות על כלב שתקף תינוקת, קשיש או חיית מחמד קטנה ממנו, ובאמצעות מלתעותיו החזקות גרם להם חבלות חמורות ולעתים מוות. רצף ידיעות כאלה הוביל בתחילת העשור הקודם לכך ששמונה גזעי כלבים - רוטווילר ושבעה זני הפיטבול אמסטף, בול טרייר, פיט בול טרייר, סטאף אנגלי, דוגו ארגנטינאי, טוסה יפני ופילה ברזילאי - זכו לחוק משלהם. החוק, "חוק הסדרת הפיקוח על כלבים", הגדיר את הגזעים האלה כ"כלבים מסוכנים" שאסור לייבא אותם, או להרביע אותם. כל בעל כלב חויב לסרס את כלבו או לעקר את כלבתו. מכירת גורים או מסירתם חינם נאסרו בחוק, מלבד מסירה לרשויות. ובקיצור — חוק להעלמה אטית וטבעית של כל כלבי התקיפה בישראל. על האכיפה מונו הווטרינרים העירוניים, שרשאים להסתייע במשטרה. החוק נכנס לתוקף בסוף 2005, אחרי שבית המשפט העליון דחה עתירה של "תנו לחיות לחיות" וארגון המאלפים "ההתאחדות הישראלית לכלבנות", שטענו שלא גזע הופך כלב למסוכן, אלא הבעלים. בית המשפט קבע שהחוק סביר. סופם של האמסטפים הנושכים הפך רשמית לעניין של זמן.

מנדלובי.' בחוות השיקום שלו. "כבר 13 שנה אני נמצא בסירחון של קרבות כלבים. זה קורה כל יום" צילום: תומי הרפז

עשור לאחר מכן, הכלבים המסוכנים משגשגים. לפי נתוני משרד החקלאות, בשנים 2013-2006 מספרם בישראל עלה מכ־4,800 ליותר מ־6,000 (שמהווים כ־1.7% מכ־355 אלף כלבים רשומים בישראל). אחת מכל שלוש נשיכות כלב שתועדו ב־2013 היתה של כלב מגזע מסוכן. "ויש עוד מאות פיטבולים שלא רשומים בשום מקום", מוסיף בשיחה עם "מוסף כלכליסט" יובל מנדלוביץ', בעל חווה לשיקום ואילוף כלבי תקיפה שהוצלו מקרבות. את רוב הכלבים בחווה מנדלוביץ' הציל בעצמו, במסגרת "העמותה לשיקום והצלת בעלי חיים בסיכון" שהוא החבר הפעיל הכמעט יחיד בה. "המון אנשים לא מסרסים את הכלבים שלהם", הוא אומר, "יש הרבעות על שמאל ועל ימין, ואת הגורים מגדלים קצת, ואז מוכרים אותם בסתר. בערך מחצית מהגורים ימצאו את עצמם במוקדם או במאוחר בקרבות כלבים. זה עובד ככה כבר עשר שנים. בהתחלה בעלי הכלבים עוד היו נזהרים, אבל מהר מאוד הם הבינו שלא צריך לשים קצוץ".

"עוד לפני החוק הרגשנו שאנחנו מאבדים שליטה בכל מה שקשור לגזעים האלה", מוסיף בראיון ל"מוסף כלכליסט" רונן ספיר, מאלף כלבים ותיק ובעבר האחראי על זן האמסטף בהתאחדות הישראלית לכלבנות. "בשעתו היו בארץ מאסות של פיטבולים, והרבה מהם גודלו בידי אנשים שלא באמת היו להם הכלים או היכולת לגדל כלב כזה. אלה כלבים עם כוח מתפרץ וצורך בפעילות אתלטית, והם אוהבים עד מוות ושונאים עד מוות. צריך לדעת להתמודד איתם. פחדנו שיהיו תאונות, ואז גל הנשיכות התחיל".

כלב תקיפה צילום: תומי הרפז

ספיר עצמו גידל כלבי פיטבול, ואחרי שהחוק עבר הוא מסר את כולם. "פעם הייתי הולך לים עם תשעה פיטבולים, ובבת אחת התחילו להתייחס אלי כאילו אני מגדל תנינים", הוא מספר. "אני עצמי אזרח שומר חוק. אני ממשיך לאלף כלבי פיטבול ולתת לבעלים שלהם מודעות ואחריות, מתוך אידיאל, אבל אני מאלף רק כלבים מסורסים. לא מתעסק במה שלא חוקי".

השחקנים: סוחרי הרוטוויילרים

הכירו את שי אלבז, בן 35, תושב חולון, שיפוצניק במקצועו, "מבשל כמו סבתא מרוקאית" בתחביבו. את בובה, הרוטוויילרית המעוקרת בת השנה שלו, הוא מוציא לטיול לפי הכללים, עם רצועה קצרה ומחסום. "פה אוכפים ומציקים", הוא אומר, "זה לא באר שבע".

פעילים בעמותות למען כלבים עשויים לזהות את אלבז, ולא בהקשר חיובי. לפי עמותת פרויקט יהב למניעת התעללות בבעלי חיים, אלבז סוחר בכלבים מסוכנים, פעולה שעל פניו אינה חוקית, ובין היתר מוכר גורים של כלבי תקיפה לעבריינים שעורכים בהם קרבות כלבים. במאי העמותה פרסמה בדף הפייסבוק שלה צילומי מסך מהתכתבויות שנערכו בפייסבוק, ושבהן אלבז לכאורה מתמקח על מחירי כלבי תקיפה, ולא מתרגש מכך שהקונה הפוטנציאלי מציין שהוא רוצה "זכר חזק לקרבות יעני".

אני יושבת בדירתו של אלבז, בבית קטן שמיועד להריסה. כמו מרואיינים אחרים בכתבה, הוא מוכן להיחשף למען מטרה שחשובה לו: הפסקת אכיפת חוק הכלבים המסוכנים. לדבריו יש לו, ולרבים אחרים, אהבה אמיתית לכלבי פיטבול, והוא סבור שהחוק רע להם. אסור להעניש את הכלבים הוא אומר לי בזמן שכלבתו הגמלונית והמתוקה, שגופה הגדול ממלא את הסלון הקטן, קופצת על הספה ושופכת כוס קפה שחור. היא מתיישבת לצדי ומקשיבה לשיחה בעניין.

ג'באריו. "הלשינו שאני עושה קרבות כלבים. על הכלבים שלי אין אפילו שריטה" צילום: תומי הרפז

הוא מודה שהוא טיפוס "מסובך", כדבריו. יש לו עבר פלילי מגוון שכולל שש שנים בכלא, עבירות אלימות ובהן אלימות נגד נשים, וגם ארבעה ילדים מארבע נשים שונות. הוא עצמו אדם לא רגוע. קשה לו לשבת במקום ועיניו לא שקטות. הוא טוען שפתח דף חדש בחייו, אבל איכשהו הדף הזה מערב שימוש בשלושה טלפונים ניידים שבעזרתם הוא עוסק מבוקר עד ערב בתיווך ב"עסקאות אימוץ" אסורות בכלבי תקיפה. "אני מתעסק עם כל סוגי הכלבים ועוזר להם למצוא בתים. יש לי כוח שיווקי באינטרנט, וזה כל היום טלפונים, וביניהם יש גם שיחות מסמויים", הוא אומר, ומתכוון למפקחים מטעם משרד החקלאות ולפעילי עמותות כגון פרויקט יהב, שלדבריו רודפים אותו.

אלבז חשדן. כמו הדרך אל ארז בבית שאן, גם הדרך לביתו משרה תחושה מחתרתית. אחרי שבירר עלי שאני לא מטעם משרד החקלאות או עמותה כלשהי, הוא עדיין סירב לתת לי את כתובתו. "תתקשרי אלי ביום שאת מגיעה ונקבע", אמר. כשהתקשרתי הוא שלח אותי לחכות לו ב"קיוסק במחלף", ומשם ניווט אותי לביתו בהוראות ימינה־שמאלה.

הפגישה עם אלבז מעניקה הזדמנות להציץ להלך המחשבה של אדם שמשתתף בקביעות בפעילות של העברת כלבים מסוכנים מיד ליד, וגם לנימוקים שהוא נותן למעשיו, גם לנימוקים שהוא משמיע לעצמו. השנה, לדוגמה, שוטרים ונציגי משרד החקלאות הגיעו אל ביתו והחרימו לחודשיים את בובה, שאז עוד היתה לא מעוקרת. יש לאלבז הסבר ל"בלגן" כדבריו: שכן קיבל ממנו גורת פיטבול לאימוץ, אבל שכח לשלם. "אז הלכתי אליו הביתה כדי שיראה את הפנים שלי בדלת", הוא מספר. לטיול הוא לקח גור פיטבול זכר. השכן "נדלק" מהגור, וביקש לקבל אותו במקום הנקבה. תוך כמה שעות אלבז מצא קונה גם לגורה, אבל זו התגלתה כ"משת"פית", כלומר פעילה למען זכויות בעלי חיים. כשפגש אותה בנקודה הקבועה ליד הקיוסק במחלף, הוא הבחין שהיא הגיעה עם חברה, שצילמה את אלבז והגורה. "התעסקתי עם שטויות ואני יודע לזהות מצבים", הוא אומר, "אמרתי לה, מי את? בנאדם שמדבר בטלפון לא מעמיד אותו בזוית של צילום". הפעילים, בקיצור "סיבכו" אל אלבז. "חוץ מלתווך אני לא עושה שום דבר", הוא אומר. "אני לא מרביע, לא סוחר ובטח לא שולח לקרבות. ואני עובר מסכת של קללות ואיומים מכל מיני אנשים שבחיים לא ראיתי ובפייסבוק הוציאו לי שם של מתעלל".

נני שמנהל קבוצה שבה נסחרים כלבים, ופאנצ'ו צילום: תומי הרפז

הפשיטה על ביתו של אלבז נערכה אחרי אותו מפגש, ואחרי שפעילי יהב הציגו את השיחה עמו בפייסבוק. כשהשוטרים נכנסו לחצר שלו הוא ברח מדלת צדדית אל השכן, כשהוא נושא את בובה על כתפיו. הכלבה הוחרמה והוחזרה, אבל בעסקי התיווך - שעל פניו אסורים בחוק - הוא ממשיך באין מפריע.

"בובה אף פעם לא הייתה תוקפנית", אלבז אומר. "היא תמימה, היא מכשכשת בזנב לחתולים. כל היום היא מלקקת אותי. היא כלבה של אהבה, כמו השם שלה. החוק של כלבים מסוכנים הוא חוק דבילי שנוצר בגלל כמה יפי נפש. יש מקרים של כלבים שנשכו, אבל זה תלוי בחינוך, בבעלים. תראי את בובה. היא נראית לך כלב מסוכן?". אני מסתובבת אל הכלבה ומתבוננת בעיני הרוטווילר שלה. היא מביטה בשלי.

הזירה: פייסבוק והפריפריה

קל לקנות בישראל כלב מסוכן שאסור בחוק. בפייסבוק פועלות כמה קבוצות שמשמשות לוחות קנייה ומכירה לכלבים כאלה, ונושאות שמות כמו "פיטבולים נדירים" או "פיטבולים גזעיים". בכמה מהן שם הקבוצה מוסווה בשגיאות כתיב, כדי להקשות את החיפוש אחריהן ברשת. כך בשמה של קבוצה אחת כתוב "קלבים" ובאחרת "מחירה". רוב הקבוצות סגורות, ומנהליהן בודקים היטב כל בקשת הצטרפות.

בפנים כבר אפשר לגלול בין תצלומי גורים ולהתקשר למספרי הטלפון של המוכרים, ולראות תצלומי אמסטפים ורוטווילרים תחת הכיתוב "מחפש זיווג". המחיר הנפוץ הוא אלף שקל לגור, והעסקה מתבצעת לרוב בפריפריה ובמגזר הערבי, שם, כך פעילים בקבוצות סיפרו ל"מוסף כלכליסט", הרשויות לא מפקחות וגם קל למצוא וטרינר שיחסן את הכלבים בלי שאלות מיותרות.

רוב הקבוצות לא מנוהלות בידי עבריינים, ומאכלסות אנשים שבאמת אוהבים את כלב התקיפה שלהם, ולעתים סתם משתפים תמונות של החיה מעוררת הגאווה. אפשר לזהות מכנה שמשותף לרבים מהאנשים האלה: גיל יחסית צעיר, בסביבות השלושים, והערצה לכלב שלהם ולכוחו. "הרבה מהם באמת אוהבים עד אין קץ את הכלבים שלהם", אומר מנדלוביץ' מהעמותה להצלת כלבים בסיכון, "אבל זה לא אומר שהם לא עלולים להרביע ולמכור כלבים מסוכנים, או לעודד אנשים לא ללכת לפי החוק. יש גם מוכרים מקצועיים שמפרסמים בפייסבוק בלי לשים קצוץ ו'תופרים קופות', כי הם יודעים שלא יעשו להם כלום. גם את השם של אלבז אני מכיר".

לפי מנדלוביץ', קרבות כלבים הם תופעה פרטיזנית ולא מאורגנת. "יש כלב, יש כסף, אז עושים קרב. זה קורה כל יום", הוא אומר, "אני מכיר אחד מקלאנסווה שקיבל לא מזמן פיטבול. יום אחר אחרי העבודה הוא הלך לעוד חבר עם כלב ונהיה קרב. ככה זה עובד. אני מכיר קבוצה אחת מסודרת, עם כמה עשרות אנשים מבאר שבע, חולון, אשדוד, ירושלים וכפרים במשולש. הם מרביעים ועורכים קרבות שבהם כל אחד שם לפחות 3,000 שקל, לפעמים עשרות אלפים, ואלה שהימרו על הכלב המנצח יוצאים עם בוחטות. ערוץ 1 עשה עליהם תחקיר לפני תשע שנים. תפסו את מי שצילם את הקרבות, בחור מירכא. אבל איכשהו נעלמה המצלמה. אני מחכה לשרוף את הפעילות הזאת".

דניאל נני (37), מנהל בריכה תושב אילת, הוא המנהל של אחת מקבוצות הפייסבוק הסגורות לחובבי כלבים מסוכנים. בקבוצה שלו חברים כמעט אלף בעלי פיטבולים, ולדבריו רבים מהכלבים אינם מעוקרים. "למה לסרס? הסירוס הוא שואה לגזעים האלה", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט".

איסייב וג'וקר. "הוא כמו הבן שלי, אבל יש אנשים שמגדלים כלבים עם שנאה" צילום: תומי הרפז

שיטוט בקבוצה מגלה שרוב חבריה באמת אוהבים את כלביהם. נני מעיד שהוא הקים את הקבוצה מאהבה בלבד. הוא עצמו התייתם מאמו בגיל 12 וגדל אצל סבו וסבתו בטירת הכרמל. גידול כלבי פיטבול היה לדבריו הנחמה היחידה שלו. כיום הוא גבר שתקן ומוצק, מרים משקולות שממעט לחייך. "אני אוהב עוצמה וכוח", הוא אומר, "בגיל 14 נדלקתי על פיטבול, כי זה הכלב הכי יפה בעולם. מאז זו המחלה שלי. אלה כלבים שמוכנים למות בשביל הבעלים שלהם, ויש בהם שאפתנות להוכיח שהם הכי". כיום הוא מגדל רד נואוז לא מסורס שעונה לשם פאנצ'ו, אחרי שלפני שנתיים וחצי הוא הגיע לעיתונים כאשר שוטרים ירו למוות בכלבו הקודם, פאנץ'. "חצי שנה הייתי בדיכאון. הכלב היה כמו הילד שלי. לאט לאט התאוששתי והבאתי את פאנצ'ו מאחד המושבים. אילפתי אותו, לימדתי אותו מי בעל הבית. היום אני מוציא אותו בלי מחסום, אין לי לב לשים לו את זה. כל עוד הוא קשור ברצועה אין בעיה, למרות שמילה אחת שלי והוא תוקף". וגם טיפולים וטרינריים הם לא בעיה. "אני מתקמבן בשושו. הווטרינר יודע שאפשר לסמוך עלי. הוא מביא לי את החומר לזריקה ואני מזריק לכלב", הוא מספר.

הנאבקים: אוהבי האמסטפים

פיטבול הוא שם חיבה שמתאר כמה גזעי כלבים שהושבחו לפני יותר ממאתיים שנה לצורך משחקי קרבות רכזריים. לכוח ולקשיחות שלהם אחראים הזנים שמהם נולדו: כלב השמירה האימתני מאסטיף, שאחד הזנים המוכרים שלו הוא הדני הענק, וכלב הציד טרייר. את השם טרייר ("אדמה" בצרפתית) הכלב קיבל בשל נטייתו לרדוף אחרי שועלים וסנאים אל תוך מחילותיהם באדמה. מטרת המשביחים היתה ליצור כלב שיהיה ידידותי לבני אדם ורצחני לחיות.

"צריך מגיל צעיר לחשוף את הכלבים האלה לבני אדם, ילדים ובעלי חיים, ולגדל אותם בחיק המשפחה", ספיר אומר. "וצריך לזכור שזה לא פודל. זה כלב שאין להתייחס אליו בסלחנות. מישהו צריך לנהל ולתעל אותו לאפיקים מתונים. אסור לעודד אצלם את יצר הציד. אם הם יחפשו את הציד הם יהיו טוטאליים. כלב משול לאקדח. ואקדח לא יורה בכוחות עצמו".

על המילים האלה אני חושבת בדרך לאום אל פחם, לפגישה עם הכלבים של עומאר ג'בארין, תושב העיר בן 29 שעובד בעסק הקבלנות המשפחתי ומגדיר עצמו כבעלי אמסטף מצוי. לפי הנוהל המוכר אני מדוממת מנוע בכניסה לעיר ומטלפנת. כעבור עשר דקות ג'בארין מגיע ברכבו, ואני נוסעת אחריו אל פאתי אום אל פחם, דרך חורשת זיתים ובמעלה גבעה שעליה בית משפחתי מבודד, בית חמולת ג'בארין.

מודעות למכירת כלבי תקיפה

בחצר ממתינים לנו שמונה קרובי משפחה, כולם גברים. הנשים מציצות מהחלונות. מאחורי הגברים, בתוך שני כלובי ברזל, נוהמים האמסטפים עוזי ופומה, בני שש ושבע. פומה, התוקפני שביניהם, מבהיר לי בנהימה חד משמעית שהערב לא יהיו ליטופים. ניכר בכלבים כי אינם מורגלים באירועים חברתיים. מקרב בני המשפחה, רק עומאר מעז להתקרב אליהם.

הוא שתקן ומחושב. הוא מראה לי בסלולרי תמונה של בנו בן השנה וחצי רוכב על אחד הכלבים.

והוא הסכים לפגוש אותי כי הוא כועס. החודש הוא קיבל את הכלבים שלו אחרי 51 ימי הסגר, לראשונה סירס אותם, חיסן אותם נגד כלבת ושילם על אחזקתם בפנסיון. הוא עדיין לא קיבל בחזרה עוד שלושה גורי פיטבול וכן רועה קווקזית על גוריה, ורועה גרמני. "מישהו בארגון יהב הלשין עלי שאני עושה קרבות כלבים, אבל זה לא נכון, על הכלבים שלי אין אפילו שריטה, הנה תסתכלי", הוא אומר, "ועכשיו מקללים אותי בפייסבוק".

ענבל פיינרו מפרויקט יהב מסרה ל"מוסף כלכליסט": "מצב הכלבים, כפי שנגלה לעיני בזמן החילוץ בו הייתי נוכחת, היה מזעזע: חלק מהכלבים, ביניהם הפיטבולים, היו פצועים, ובמקום היה גור כלבים מת וכלבה נוספת שבדעבד התגלתה כגנובה. לאור זאת, מן הראוי לשאול מדוע הושבו לו שני הכלבים. ולא מדוע נלקחו ממנו מלכתחילה".

ויש גם בעלי כלבים שכשפוגשים בהם לא עולה שום ספק לגבי הקשר הכנה והקרוב, גם אם הלא־חוקי, בינם לבין כלבם האסור. לדוגמה ברוך איסייב, בן 24 מפרדס חנה, עובד במפעל הוד חפר לאריזת עופות ובעליו של הפיטבול היפהפה והלא־מסורס ג'וקר בן הארבע, שאותו הוא ובת זוגו מגדלים.

אביו של איסייב אף פעם לא היה בתמונה, ואמו מתה לפני ארבע שנים מסרטן, הוא מספר. כשמתה קנה את ג'וקר ושלח אותו לאילוף. כעת ג'וקר השרירי מרבה להתלטף, ולא מתבייש לקפוץ עלי וללקק בחיבה רבה. בלילות הוא גם מתגנב למיטה של בעליו. בכל זאת, איסייב מחזיק בסלון כלוב, למקרה שאורחים ייבהלו.

איסייב מהדהד בדבריו את הטענה של "תנו לחיות לחיות", שבית המשפט דחה: הטענה לפיה מה שהופך כלב למסוכן אינו הגזע, אלא הבעלים. כלב תוקפני הוא כזה שמגודל לתקוף. הלסתות של הגזעים שנאסרו חזקות ומסוכנות יותר, אבל המזג שלהם לא רע מטבעו. "ג'וקר נותן לי המון חום ואהבה, הוא הבן שלי", איסייב אומר, "כשאני מבואס, כמו שהייתי אחרי שאמא נפטרה, הוא בא ומרגיע אותי. יש אנשים שמגדלים את הכלבים האלה עם שנאה. כשג'וקר היה בן חמישה חודשים בת הזוג שלי טיילה איתו, ועברו שם שני אנשים עם כלבי פיטבול שנראו מאומנים לקרבות, ולא ברור לי למה, אבל האנשים האלה שחררו את הכלבים שלהם ושיסו אותם בג'וקר. מזל שהשכנים עזרו לנו. היום כשאני מטייל עם ג'וקר הרבה אנשים חוששים ממנו, והם לא יודעים כמה הרבה חום הוא נותן. איך הוא קופץ עלי בשמחה כשאני חוזר במוצאי שבת מהדודה שלי. החברה שלי לא קופצת עלי ככה. לפני שנתיים, כשגרנו כמה חודשים אצל חבר, ההורים של חברה שלי הסכימו לשמור עליו. בהתחלה הוא היה רק בגינה. כשהחורף התחיל הם הכניסו אותו הביתה, ומאותו רגע הם פשוט לא רצו לתת לי אותו בחזרה".

ומה ספוט היה עושה

יובל מנדלוביץ', שחי בחווה שבה הוא משקם את כלבי התקיפה שהציל, מכיר מקרוב את צד ה"ביוב", כדבריו, של עולם הכלבים המסוכנים. החווה שלו אינה אלא מגרש חול מגודר בג'לג'וליה. הוא גר במבנה סגפני בקצה המגרש, בלי חשמל ועם ריהוט צנוע, שתי מיטות מאולתרות, שהוא חולק עם הכלבים.

בחמש וחצי בערב החווה כבר חשוכה, כמו כתם שחור ואפוף נביחות. מנדלוביץ' פותח את השער במכנסיים קצרים וחולצה משובצת פתוחה. "אל תתייחסי לכלבים, תני להם להתרגל אלייך", הוא אומר.

ואז הם מגיעים. עשרות פיטבולים ממינים שונים, וגם רוטוויילרית אחת ששמה כשמי, שמנסה להוציא מידי את בקבוק המים המינרליים בכל דרך אפשרית. הכלבים מקיפים אותנו בקפיצות, ומהאפלה מהדהדות נביחות הכלבים החדשים, שעדיין פצועים מהקרבות שמהם חולצו. הם עוד לא יכולים להצטרף ללהקה.

"כבר 13 שנה אני נמצא בכל המקומות שיש בהם סירחון ורואה כל הזמן מקרי מוות כתוצאה מקרבות", מנדלוביץ' אומר. "יש לי מטרה, שמדינת ישראל תעשה משהו. בקרוב בלשים ממשטרת ראש העין יגיעו להתנדב בחווה. אולי זה יעלה את המודעות.

"חוק הכלבים לא היה חוק טוב", הוא אומר, "אנשים שמתעללים בכלב הם לא הטיפוסים שאת רואה לוקחים את הילד לצופים. את האחריות לתקיפות צריך היה להפיל עליהם, לא על הכלבים. פשוט צריך ללמד איך להתנהג עם כלבים כאלה. באיטליה ביטלו חוק דומה כשהבינו שהאחריות היא בידי האדם".

ואולי אפשר לתמצת את הבעיה המורכבת של הכלבים האסורים בישראל דרך הסיפור של הפיטבול שלי. ספוט. גידלתי אותו לפני 12 שנה. לפחות ניסיתי לגדל, אחרי שמצאתי אותו ליד כביש מחוץ למודיעין.

לא ידעתי מה זה פיטבול, והופתעתי כשספוט התגלה ככלב חזק ואנרגטי במיוחד, ונעדר פחד. הוא טיפס על עצים בגינה, נגח את זכוכית חלון המרפסת, התרוצץ כשכולו אדרנלין וגם הסית את הכלב הדני הלא ממש חכם שלי, צ'ארלי, להצטרף איתו לצוות נבחנים שהטילו אימה על השכנים בשאגות ושרבוב פרצופיהם מבעד לגדר.

ואז זה קרה: צ'ארלי וספוט, בשיתוף פעולה, הרגו את החתולה העיוורת והנכה שלי, שעד אז חיה בחצר בשלום, בכפיפה אחת עם צ'ארלי. לא האשמתי את ספוט. למרות הכאב, הבנתי שאין דבר כזה כלב רע, ושטעיתי כשלא דאגתי לאלף אותו. וגם הבנתי שלא אוכל לגדל אותו. מסרתי את ספוט אחר כבוד למשפחה דרוזית בדליית אל כרמל. שם הוא נהנה, עד היום ככל הידוע לי, מיחס אוהב ומפרגן. הם אפילו סלחו לו אחרי שהוא זלל להם את כל התרנגולות בלול.