להיות פרופר זה חרב פיפיות

הסטודיו של האמנית ענת פרופר גולדנברג שוכן בקומה השישית של בית פנורמה בדרום תל אביב, קומפלקס בטון ענקי מול בית המעצר אבו כביר, שמאכלס בתי מלאכה קטנים, חברות סיטונאיות וגם חללי עבודה של אמנים. כשהיא פותחת לי את הדלת היא קצת נבוכה. המבוכה גוברת כשאני מבקש לסייר בחלל הענק (240 מ"ר) ולראות את עבודותיה. היא לא התכוונה להראות אותן, היא אומרת. "בדרך כלל אני לא מכניסה אנשים לסטודיו בזמן העבודה. זה כמו שאתה תיתן למישהו לקרוא כתבה לא גמורה".

אנחנו עומדים מול שני בדי קנבס בעבודה: על האחד מצטייר פורטרט עצמי - "זו הפעם הראשונה שאני עושה פורטרט עצמי"; על השני יופיע ציור המתאר יחסי חיה־אדם. היא מראה לי ספר צילומים שעוסק בקשר בין חיות ובני אדם. אנחנו מתעכבים על צילום מאינדונזיה שבו קוף מקוק עוזר לאדם לפצח אגוז קוקוס בעזרת חנית. "התחלתי להעתיק את זה, ואחר כך שמתי לב שהקוף קשור", היא מספרת ומסבה את תשומת לבי לשרשרת דקה בצילום.

פרופר גולדנברג (43) אוהבת חיות. היא חיה בבית הישן של הוריה עם שני בניה (בני 13 ו־10), ארבעה כלבים ועז. "העז חושבת שהיא כלב לכל דבר", היא מסבירה, וכלל לא נראה לה מוזר שמישהו יגדל עז ברמת השרון. "היא מתגרדת כמו כלב וגם מנקה את עצמה בצורה דומה. אבל עזים חיות הרבה יותר שנים מכלבים, שזה ממש טוב כי ככה היא נשארת איתך יותר זמן". לעז יש חצר גדולה ומגודרת, וכשהיא מצטרפת אל בעלת הבית ואל הכלבים בטיולים היומיים היא הופכת לאטרקציה של השכונה העשירה.

בינתיים בבית פנורמה, אנחנו יוצאים מהסטודיו למרפסת ענקית מחופה דק, המשקיפה על חולון ועל יפו. בימים בהירים אפשר לראות את הים. בעבר היתה המרפסת מוריקה מצמחים, עכשיו הם יבשים. הבטריות בשעון המים פשוט נגמרו ולא הוחלפו כשפרופר גולדנברג יצאה להפסקה של שנה מעשייה אמנותית. "מנובמבר שעבר עד נובמבר הזה עשיתי לי שנת שמיטה, לא הייתי בסטודיו שנה שלמה, כי הבנתי שחלק גדול מעולם האמנות קשור בנפוטיזם אמנותי, מתנהל כמעין בורסה ולא מסתמך על מבט כן ועל אמת אמנותית. בגלל מי שאני לא רציתי להיכנס לדבר הזה, ומשום שאני סוג של דון קישוט, מתעקשת על ערכים מסוימים ולא מוכנה להיות חלק מהמנגנון הזה שממנו מגיע הכסף, החלטתי לקחת פסק זמן. שנה שלמה לא עשיתי אמנות, כדי לנסות להבין אם זה הכרחי מבחינתי. יצאתי להפסקה עם האמונה שאני לא מוכנה ללקק לאף אחד ועם הרצון להרוויח את מה שארוויח בצדק, ולא בגלל שם המשפחה ולא בגלל מי שאני אוכלת איתו ארוחת צהריים.

ענת פרופר גולדנברג בסטודיו שלה, על רקע דיוקן עצמי. "כשהציגו אותי בלי ה'פרופר' אמרתי: עשיתי שלום עם כל הצדדים של השם שלי, עם ענת, עם הפרופר ועם הגולדנברג" צילום: עמית שעל

"חברים אמנים שלי ממש נלחצו מזה, איך אני עושה דבר כזה. עבור אמן שנה שלמה של הפסקה יכולה להיות בעייתית. אבל אני עבדתי בגינון, אפיתי לחמים והייתי עם הילדים שלי. עשיתי המון דברים, כדי לראות אם זה בוער בעצמותיי ואם שווה עבורי לשלם את המחיר של זרות בכל מקום שאני נמצאת בו, כי בעולם האמנות אני מרגישה שאני לא משתייכת לאף קבוצה. בסוף השנה הרגשתי שאני יכולה לחזור לאמנות, עם התובנה שאני יכולה לשמור על הזרות הזאת ולקדם את האמונה שאמנות צריכה להיות חפה מכל הרחש בחש והאינטרסים".

בין העשירים לאמנים

כשפרופר גולדנברג מדברת על רצון לעשות אמנות בלי נפוטיזם והשתייכות קבוצתית, בלי ללקק, עם רצון להרוויח בלי קשר למילייה ולשם המשפחה, זה המטען שהיא סוחבת איתה: היא בתם הבכורה של אתי וגד פרופר, מעשירי המשק. סבה אויגן פרופר היה ממייסדי אֹסֶם והמנהל המיתולוגי של החברה. אביה גד ואחיו דן היו היורשים הבולטים של החברה, וב־2011, כשאביה מכר את שארית מניותיו באסם לחברת נסטלה השוויצרית, הוא קיבל עבורן לא פחות מ־369 מיליון שקל. הדוד דן הוא עדיין יו"ר אסם, האב גד משמש דירקטור בחברה, ובמקביל הוא יו"ר לוריאל ישראל ובעליה של חברת פרופר השקעות. אחיה של ענת, רון, עבד בעבר בתחום ההייטק וכיום מנהל חוות עזים בגליל.

גם ענת עצמה לא המשיכה את המסורת העסקית המשפחתית. היא למדה עיצוב תעשייתי בבצלאל, תנועה בבית הספר לתיאטרון חזותי וציור ורישום בניו יורק, הציגה שלוש תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות, וצמחה כאמנית אקטיביסטית שמתמקדת באקולוגיה ובעלי חיים. בכך אפשר לשייך את פרופר גולדנברג למגמה מתרחבת בשנים האחרונות, שבה בנים של בכירי משק, צאצאי האלפיון העליון, פונים לעסוק באמנות. לצד הנטייה האמנותית המשותפת, הבנים־של חולקים גם את ההתמודדות עם משא שם המשפחה. מצד אחד, הוא יכול לאפשר להם להציג בתערוכות שמעוניינות למשוך את המילייה של ההורים, ואולי גם להביא קונים. מצד אחר, הם תמיד ייתפסו כבנים־של, כמי שמוצגים בזכות השם ולא הכישרון.

ענת פרופר גולדנברג מכירה את זה היטב. "השם פרופר הוא חרב פיפיות. אני זרה בשני העולמות. אני מודעת לזה שהשם מוסיף, וגם מודעת לפרובלמטיות וחיה עם זה. אף פעם לא הצגתי במקומות שהזמינו אותי בגלל השם, כי אני הבת־של, כי הם חשבו שזה יקדם אותם. זה לא מעניין אותי. בהרבה מקומות הרבה אנשים שאני מכירה משתמשים בשמות של אוצרים שהם חברים שלהם, 'אני מכיר את האוצרת הזאת והיא תכניס אותי לשם', יד רוחצת יד, אבל אני לא משחקת במשחק הזה.

"מצד אחר, היתה בעלת גלריה שהציגה אותי בפני קניינים ואוצרים בתור ענת גולדנברג, בלי הפרופר. היא רצתה שזה ייראה טוב בקרב האמנים. אמרתי לה שקוראים לי ענת פרופר גולדנברג, לא ענת גולדנברג. אז היא אמרה: 'אני יודעת אבל זה לא נשמע כל כך טוב, זה לא מתקבל כל כך טוב הפרופר, עדיף גולדנברג'. אמרתי לה: 'תקשיבי, אני עשיתי שלום עם כל הצדדים של השם שלי, עם ענת, עם הפרופר ועם הגולדנברג, זה השם שלי'. לתפיסתה זה לא מספיק סקסי להיקרא ענת פרופר גולדנברג כשאתה אמן, בגלל הפרופר".

למה היא התביישה להציג את השם פרופר?

"אם אשלח אותך אליה היום היא בטח תגיד שהיא לא התכוונה. אבל היא עשתה את זה מסיבות מסחריות ואמנותיות, היא חששה שזה לא יתקבל במילייה האמנותי. בסוף היא הבינה שאני לא מנסה להצטייר אחרת ממה שאני. בני אדם שפוגשים אותי ולא יודעים מי אני לא תופסים אותי כבת עשירים אלא כמי שאני. יש מקומות שיודעים מה השם שלי ואני צריכה לשבור את הסטריאוטיפ, להוכיח שאני לא סנובית, לא בת עשירים, לא מתחזה. אתה יושב איתי ולא נראה לי שאני מתחזה למישהי אחרת. אלו הם החיים שלי, ואני חיה אותם יום יום. ואני חיה לא שם ולא שם. לאנשי עסקים שמצפים לפגוש את הבת של גד פרופר אני לא מתיישבת להם עם הדימוי של הבת של האיש העשיר, וגם בקרב האמנים אני לא אחת מהחבר'ה. אני מודה שהסטודיו שלי לא רגיל, לא דומה לסטודיו רגיל של אמן, בהתחשב בגודל ובפסיליטיז".

פרופר גולדנברג עם אביה גד בפתיחת הסטודיו שלה. יוצרת גם אמנות שמוחה נגד התאגידים הגדולים צילום: עמית שעל

מקנאים בך על זה שאת לא צריכה לפרנס את עצמך?

"אני לא חושבת על זה. אני יודעת שיש כאלה שלא יפרגנו לי, אבל אני עושה את הכל בדרך שלי. תמיד יהיו כאלו שיצקצקו ויחשבו שהכל הלך לי קל יותר בגלל הכסף של הוריי, שמהם עדיין לא קיבלתי את הירושה כי הם חיים. יכולתי להיות מוצגת בהרבה מקומות אם הייתי דוחפת את השם של ההורים שלי. אבל מצד שני אם הייתי עושה כך, המילייה האמנותי לא היה רואה את זה בעין יפה.

"אני החלטתי החלטה מושכלת לא ללכת לאף גלריה, גם בעולם וגם בארץ. אני לא הולכת לפתיחות, אלא אם זה של חברים שלי. אני משלמת מחיר על ההתבדלות הזאת. אבל הפלוס היחיד הוא שאת המחיר הזה אני יכולה לשלם כי יש לי האפשרות לכלכל את עצמי וללכת לקנות צבעים ובד גם אם אני לא מוכרת בכל יום ציור ולא מוצגת בשלוש גלריות. אני לא מוכנה לשלם את המחיר הזה של נפוטיזם אמנותי, פשוט לא מוכנה. באו לסטודיו כל מיני אנשים ואספנים ישראלים ואמרו: 'איך לא ידעתי עלייך? חשבתי שאני מכיר כל מה שקורה בתל אביב'. אותי מעניין לעשות דברים שאני מאמינה בהם ושיש מאחוריהם איזושהי אג'נדה, כן סקסית לא סקסית, כן אטרקטיבית לא אטרקטיבית, כן רלבנטית או לא. אקולוגיה תמיד תהיה רלבנטית, אנושיות תמיד תהיה רלבנטית, אנשים וחיות תמיד יהיו רלבנטיים. אני לא מוכנה להיות חייבת לאף אחד שאולי הכניס אותי לאיזושהי תערוכה. אז אני נשארת באמצע, לא משתייכת לא לאלה ולא לאלה".

עבודות של פרופר גולדנברג. "אני משלמת מחיר על ההתבדלות שלי מאמנים, אבל אני יכולה לשלם את המחיר הזה כי יש לי האפשרות לכלכל את עצמי גם אם אני לא מוכרת בכל יום ציור" צילום: עמית שעל

בין פרמקלצ'ר לתעשייה

כשפרופר גולדנברג מתעקשת על "אני מי שאני", היא מוסיפה: "אני בועטת עם אגנ'דה ולא יונקת מתוך הסטריאוטיפים של אנשים על הבת של איש עסקים מצליח". אמנית "בועטת עם אג'נדה" נשמע כמו מרד קלאסי בבית עסקי ועשיר. אבל פרופר גולדנברג מדגישה, שוב ושוב לאורך השיחה, שהיא "לא רואה את זה כמרד".

"במשפחה הבינו איזו חיה יש להם בבית ולא ניסו לשנות אותי. הרבה מהדברים שגורמים לי להסתכל על העולם באים מהמשפחה. סבא שלי בנה את אסם כי הוא הגיע לישראל וחשב שצריך להקים את המדינה ושצריך להיות אוכל טעים וזול. זה בא מציונות אמיתית, עוד לפני השואה. גדלנו בבית מאוד ליברלי, חינכו אותנו למעשים טובים ולמידות טובות, להיות אנשי עבודה, מוסריים, נעימים. אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. חינוך שהוא בבסיסו אנושי, צנוע. הוריי מדברים בגובה העיניים, וככה חינכו אותי - להסתכל על כל אדם באשר הוא אדם, ולבחור אם להיות איתו או לא מהאספקטים האנושיים הנכונים, ולא מהאספקטים הפיננסיים האינטרסנטיים".

ובכל זאת, למה אמנות? זה היה בהתחלה גחמה והורייך אמרו שזה יעבור בתוך כמה שנים?

"זה תמיד היה ברור, לי ולכולם. זאת לא היתה גחמה ולא היה סימן שאלה, כי מגיל אפס הבנתי שאהיה אמנית. האלטרנטיבה היתה וטרינריה, בגלל אהבתי לחיות, אבל הבנתי שאין לי היכולת להתעסק עם המתות שלהן. אני נולדתי אמן, בדרך שבה אני מסתכלת על העולם וחווה את העולם. עיניים של אמן שחש דברים בצורה אחרת, מתרגם דברים בצורה אחרת, לוקח סימבולים ומקשר אותם לקונטקסט, עושה פרשנות, חיבורים שונים.

"במהלך חיי עשיתי עוד הרבה דברים אחרים, כמו פרויקט קהילתי גדול של גינון אקולוגי, גינות קהילתיות, מה שב־2003 היה פחות מקובל מהיום. זה היה פרויקט משותף של בית יום לקשיש עם כיתה של בני נוער בעייתיים ובני נוער מתנדבים, כולם חברו יחד כדי להקים בוסתן וגינה קהילתית ברמת השרון. למדתי פרמקלצ'ר במוצא, אצל טליה שניידר שהביאה את הפרמקלצ'ר לישראל, כשהיא עוד לימדה בבית של ההורים שלה. זה היה בתחילת העשור הקודם, לא הרבה ידעו על הנושא הזה, הוא היה מאוד בתולי".

עכשיו בסטודיו שלה אנחנו מתעכבים על תיבת עץ גדולה שתופסת את מרבית החלל. היא מסבירה שמדובר בעבודה שנקראת "תיבת נח", ומראה דגם מוקטן של איך העבודה אמורה להיראות בסוף: תיבת עץ מכוסה זפת וצבע כתום, שאמורה להיות מוצגת ליד ציורי ענק של ציפורים רשומות בזפת, רמז לציפורי הקורמורן שטבלו בנפט. "העבודה היתה אמורה להיות מוצגת בסמוך לבורסה בפריז, אבל בגלל השיפוץ של המבנה הציעו לי להעביר את זה למקום אחר. התעקשתי שזה יהיה רק לפני הבורסה, כאמירה נגד החברות המזהמות, וכשזה לא הוצג שם זה כבר לא היה רלבנטי לטעמי. משם העבודה היתה אמורה לנדוד ולהיות מוצגת בכל מיני מקומות אסטרטגיים שבהם נמצאים התאגידים הגדולים, אני קוראת להם מקומות אזהרה. בימים אלה אני שוקלת להעביר את העבודה למאהל ארלוזורוב ולהציע את תיבת נח כבית לחסרי בית, שיוכלו לגור שם בחורף".

איך הגעת לאקולוגיה ולפרמקלצ'ר?

"זה מתחבר לקטע של בעלי חיים, בכיתה ד' נעשיתי צמחונית. אחר כך, כשהבאתי את הילד הראשון שלי, חשבתי לאיזה עולם אני מביאה אותו ואיך אפשר לקדם את התפיסות שאני מאמינה בהן".

אבל פרמקלצ'ר זו פילוסופיה שלמה, שהיא לא חקלאית־סביבתית אלא גם צרכנית, ויוצאת נגד העולם התעשייתי. בדגש על מערכת בת קיימא היא גם רוצה לשנות את הסיסטמה של צריכה ושקיות, לעבור לחומרים ממוחזרים. לא לקנות שקית במבה. זה בכל זאת סוג של מרד בהורים.

"לא, אני לא רואה את זה כמרד. תיעוש, לצערי, יהיה תמיד. אוכלוסייה שרוצה לצרוך קומודיטי תעשייתיים, אוכל מתועש, אוהבת את המהיר - תמיד תהיה. האמונה שלי היא שאפשר לשנות וצריך לשנות, והשינוי מתחיל באדם היחיד. מובן שכאשר נוצרות קהילות אז יש לזה כוח. גם בתור פרמקלצ'ריסטית אני לא מאמינה בקיצוניות, אנחנו חיים בעידן שבו האבולוציה מתקדמת, חיים בערים. חלק מאנשי הפרמקלצ'ר יגידו שעיר זה סבבה וחלק יגידו שזה אסון. בתוך כל דבר יש תפיסות שונות.

"כשילדיי נולדו לא הסכמתי לתת להם את כל החיסונים, למדתי את התחום ונתתי להם זריקות מסוימות שאני חושבת שצריך לתת ולא הסכמתי שייתנו הרבה דברים אחרים. ואז היו לי ויכוחים עם אנשים שאמרו לי שלא אצליח לשנות, ומשום שאני לא מחסנת יחזרו כל מיני מחלות כמו אדמת ואבעבועות רוח. אבל אלה לא מחלות מסכנות חיים. ולגבי הילדים שלי, חלקת האלוהים הקטנה שלי, אני אעשה את מה שאני מאמינה שנכון לעשות. בתצרוכת ביתית אישית אתה יכול להפעיל שיקול דעת. אתה יכול להחליט אם אתה מגדל את צמחי התבלין שלך, אם אתה ממחזר, אם אתה הולך עם שקיות בד, אם אתה ממחזר מים. ואני מאמינה שבעשייה האישית שלי אני משפיעה על מעגלים קרובים ואולי גם רחוקים יותר".