כל היזמים רוצים לשנות את העולם. מעט מצליחים

לרגע קצר הררי חדל להיות פיזיקאי מחונן שאחראי לאחת ההמצאות החשובות של סוף המאה ה־20, והוא גם אינו יזם ומנהל שבנה את אימפריית השבבים של סאנדיסק. בשנייה הזאת, עם היד המורמת והחיוך הנערי לצדו של הנשיא, הררי הוא התגלמותה האנושית של שמחה טהורה. של גאווה על הישג אישי שסחט ממנו את כל מה שהיה לו. הררי הוא רץ המרתון שהביא את עצמו לקצה, וזכה - וממש לא אכפת לו שפרץ השמחה שלו חורג לחלוטין מכללי הטקס האמריקאיים.

אלי הררי מקבל את העיטור הלאומי לטכנולוגיה וחדשנות מנשיא ארה"ב לפני כחודש. "אתה יכול לפרוש מבלי לספוג אף נוקאאוט, או להישאר בזירה עד שמישהו יפיל אותך" צילום: אי פי איי

לונדון־ניו יורק ב־30 שניות

בכל פעם שאתם עוצמים עיניים ומקשיבים לשיר אהוב שמוזרם מתוך הזיכרון הפנימי של הסמארטפון, או שומרים עוד תמונה במאגר הצילומים האדיר שיש בו, זה הודות לד"ר אלי הררי. הפיתוח המהפכני שלו, שבב הפלאש שמאחסן תכנים כמו תמונות, קבצים וסרטים, סלל את הדרך לשבב האחסון הנייד שמצוי כיום בכל טלפון או מצלמה דיגיטלית.

השבב הזה גם היה הבסיס שעליו הוקמה סאנדיסק, חברת שבבי זיכרון הפלאש הגדולה בעולם, שהררי ייסד ב־1988 וניהל במשך 22 שנה. אבל לטקס בבית הלבן הוא כבר הגיע ללא תואר היו"ר והמנכ"ל של החברה. לפני ארבע שנים החליט לפרוש. סאנדיסק היתה דווקא בעיצומו של מומנטום חיובי, כשנתיים לאחר שהידרדרה לשפל בעקבות המשבר של 2008, אבל הררי (70) החליט שמספיק. את הפרישה הוא מסביר בראיון בלעדי ל"כלכליסט" בעזרת משל על מתאגרף מזדקן: "אתה יכול לפרוש מבלי לספוג אף נוקאאוט, או להישאר בזירה עד שמישהו יפיל אותך. לי כבר לא היה מה להוכיח. הייתי בן 65 וחצי ועבדתי מסביב לשעון, בכל מקום שהייתי בו. זה שחק אותי.

"היום, כשאני יודע שהשגתי הרבה יותר משאי פעם חלמתי שאוכל, אני יכול לטייל ולקרוא ספר בשקט. ירדתי במשקל וחזרתי למידות של לפני 30 שנה. אני נהנה להיות עם המשפחה ובאופן כללי מרגיש בר מזל גדול". מניית סאנדיסק, לעומת זאת, התרסקה בקרוב ל־10% יממה לאחר הפרישה המפתיעה. הררי, ישראלי לשעבר שהתמקם בחוד החנית של עמק הסיליקון לפני יותר משלושה עשורים, ניהל את סאנדיסק ביד רמה, והשוק לא ידע כיצד לעכל את העובדה שהג'נטלמן נמוך הקומה בעל המניירות הבריטיות והמבטא הישראלי כבר לא יוביל את שוק זיכרון הפלאש העולמי.

סטיב ג'ובס (מימין) וטים קוק. "טים לא קשוח כמו סטיב, אבל הוא גם פחות רגשני, והוא קוסם בניהול שרשרת אספקה" צילום: אי פי איי

את כיסא המנכ"ל הוא פינה לשותפו להקמת סאנדיסק סנג'אי מרוטרה (Sanjay Mehrotra), שהיה עד אז סמנכ"ל התפעול של החברה. כמו הררי, גם מרוטרה היה מהגר עבודה שעזב את ארץ מולדתו, הודו, כדי להגשים את החלום האמריקאי ולשנות את עולם הטכנולוגיה. "הוא היה איתי מהיום הראשון של סאנדיסק והיה לנו חזון משותף. לשמחתי הוא הסכים לקחת ממני את המושכות". הררי ידע מה הוא עושה, ובארבע השנים מאז פרישתו הכפילה החברה את שווי השוק שלה ליותר מ־21 מיליארד דולר, ומנייתה נסחרה במהלך השנה האחרונה במחירים הגבוהים אי פעם.

כשאני מבקש מהררי לנסות לתמצת את ההצלחה של סאנדיסק, התשובה היא: קטן וזול. "בתוך חצי יובל", הוא אומר, "הצלחנו להוריד את מחיר הזיכרון לצרכן פי 100 אלף ולהקטין אותו כך שישתלב בכל דבר. אנשים לא תופסים מהי המשמעות של הוזלה כזו. עברנו מ־50 דולר למגה־בייט ב־1988 ל־50 סנט לגיגה־בייט כיום. זה כאילו שבתוך 25 שנה הורדנו את מחיר הטיסה מלונדון לניו יורק ל־1.5 סנט, וקיצרנו את זמן הטיסה ל־30 שניות".

זיכרון גורלי

שני ישראלים עיצבו במו ידיהם את הדרך שבה מחשבים זוכרים. הראשון היה דב פרוהמן, מייסד אינטל ישראל, שהגיע לעמק הסיליקון בקליפורניה בשנות השישים, ולאחר מכן פיתח בעצמו באינטל את רכיב הזיכרון הניתן למחיקה ולתכנות (EPROM) ולמעשה הופך שבב פשוט למעין מחשב קטן.

השני היה אלי הררי, שהגיע לארצות הברית כסטודנט ב־1969, עשור לאחר המצאת שבב המחשב האלקטרוני. כשבידיו תואר שני בפיזיקה מפרינסטון, הררי למעשה פיתח וריאציה על השבב של קודמו. בעוד שההמצאה של פרוהמן יועדה להפעיל שבבי מחשב באופן מתוחכם על ידי כתיבה ומחיקה מחדש של קוד תוכנה, הררי ראה תחום אחר עם פוטנציאל לפתח תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים: האפשרות לטעון את השבב במידע שישמש בני אדם, ולא רק מחשבים. הררי ראה בדמיונו שבב שאפשר להטעין עליו ולמחוק ממנו אלפי פעמים ספרים, תמונות, סרטים ופיסות מידע שנוכל לנצור איתנו לזמן ארוך ולקחת לכל מקום. את EEPROM, הווריאציה שלו על הפיתוח של פרוהמן, פיתח הררי בחברת הטכנולוגיה הצבאית האמריקאית יוז איירקרפט ב־1975. בעוד שתהליך טעינת השבב של פרוהמן ארך 15 דקות ודרש טכנולוגיה של קרן אולטרה־סגולה, הררי מצא פתרון חשמלי, מהיר ומותאם יותר לעולם המוליכים למחצה שהלך והתהווה אז. פרוהמן עצמו התרשם מהמחקרים של הררי שפורסמו בכתבי עת מדעיים עד כדי כך שהחליט לעלות על מטוס למפעל יוז כדי לשכנע את הררי להצטרף לאינטל.

אבל בשנים שלאחר מכן ההמצאה של הררי לא הביאה איתה מהפכה גדולה, והשתמשו בה בעיקר ענקיות כמו אינטל וטושיבה כפתרון זול לצורכיהן הפנימיים. טושיבה היתה גם זו שכינתה לראשונה, ב־1985, את הטכנולוגיה של הררי "פלאש", כלומר זיכרון וירטואלי שאפשר ליצור ולאבד כהרף עין. אינטל אמנם הפכה למאמצת הגדולה ביותר של הטכנולוגיה, עם 80% מהשוק עד סוף שנות השמונים, אבל הגרסה המקורית לא ממש עבדה לפי החזון של הררי - ההתקנים הוגבלו לאלף כתיבות ומחיקות של תוכן בלבד. בשוק שבו אמינות היא הכל והזיכרון צריך לשרוד, נראה היה שהמוצר נועד לכישלון. רק שלוש שנים מאוחר יותר, ב־1988, הקים הררי את סאנדיסק, התחרה באינטל והוציא אותה מהשוק, ובמקביל הביא את העולם לעידן הפלאש.

אנדי גרוב, פרנואיד

הררי מתגורר בארצות הברית מאז סוף שנות השישים, אבל גדל בישראל ומדבר עד היום עברית, גם אם במבטא בריטי. הוא נולד בתל אביב ב־1945 להורים שהיגרו מוורשה. עד כיתה ז' למד בבית הספר הכרמל ברחוב הנביאים בעיר, אבל אביו רצה "לעשות ממנו ג'נטלמן אנגלי" ולכן שלח אותו לוויטינגהם שבברייטון, הקולג' של פדרציית יהודי בריטניה שבו למדו בני האליטה של היישוב הארצישראלי. ב־1963 חזר הררי לארץ לשירות צבאי כפקיד טכני תעופתי בחיל האוויר, וארבעה חודשים לפני השחרור קיבל דחיית שירות כדי להתחיל לימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית. "את ארבעת החודשים שהייתי חייב לצה"ל החזרתי בסופו של דבר 12 שנים מאוחר יותר, לאחר שכבר סיימתי דוקטורט, ביחידת מו"פ צבאית", הוא משחזר. אחד הגורמים שעודדו אותו ללמוד מדעים היה נאומו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ב־1961 שבו הצהיר "בחרנו להגיע לירח" ופתח במירוץ פיתוח מדעי לכיבוש החלל.

לאחר שנת לימודים בירושלים חזר לאנגליה כדי להמשיך את לימודיו, ועם סיומם עבר לפרינסטון בניו ג'רזי כדי להשלים תואר שני ודוקטורט בתחום ה־SSD, אחסון מצב מוצק בעברית, הטכנולוגיה המרכזית שעליה מתבססים כיום רכיבי פלאש. ב־1973, עם סיום הדוקטורט, הררי נסע לנסות את מזלו בחוף המערבי. יוז איירקרפט, חברת תעופה פרטית מדרום קליפורניה שפיתחה טכנולוגיות צבאיות, שכרה אותו ונתנה לו יד חופשית לעבוד ולחקור כל נושא שמעניין אותו. אחד המחקרים נגע לפרויקט מיוחד של הצי האמריקאי והפנטגון, שביקשו לגלות מדוע לווייני ריגול ששימשו את ארצות הברית במלחמה הקרה נשרו מהשמים כמו גשם לאחר חודשים ספורים בחלל.

התשובה היתה קרני הגמא בחלל, ששחקו במהירות את המעגלים החשמליים והולידו את הצורך לפתח רכיב מוגן שישרוד זמן רב יותר בחלל. הררי העלה אז את הרעיון הראשון לשבב ה־EEPROM, שהיה מוגן יותר, והפך מאוחר יותר למבשר שבבי הפלאש. הוא גם זיהה את ההזדמנות המסחרית שברכיב החדש, אבל מנהליו ביוז לא חשבו כמוהו. לכן, כשפרוהמן טס במיוחד ליוז כדי להציע להררי להצטרף אליו לאינטל, הוא נענה מיד.

אינטל של 1979 היתה המקום להיות בו. תחת ניהולו של המייסד הקשוח והכריזמטי אנדי גרוב החברה בישרה את מהפכת שבבי המחשוב. אבל גם שם התקשה הררי לפתח את ההמצאה החדשה שלו, דיסק אחסון מבוסס SSD, שכיום הוא מוצר האחסון הצומח ביותר. "בשנים המוקדמות של אינטל היא עסקה בגידול מסיבי ולקחה סיכונים, כמו למשל להיכנס לתחום הננו־טכנולוגיה, אלה היו שנים פנטסטיות. אבל עם השנים היא הפכה לפוליטית", אומר הררי. "לפני שעזבתי הצעתי לגרוב להקים יחידה עילית, מעין צוות שיפעל מתחת לרדאר של החברה, מחוץ למתקן הפיתוח המרכזי, שייקח את האנשים הטובים ביותר ויפתח מוצר של זיכרון חדשני. ידעתי בדיוק מה צריך לעשות, רק דרשתי משאבים. אבל עבורו זה היה פרויקט בסיכון גבוה שהוא צפה לו כישלון".

אנדי גרוב, מנכ"ל אינטל לשעבר. "לאחר שלגלגו על פתרון הפלאש שלנו, הם עשו הכל כדי להרוס אותנו בסאנדיסק" צילום: בלומברג

גרוב, לדבריו, הפך לשונא סיכונים בתחילת שנות השמונים, שבהן אינטל הפכה למובילת שוק בתחום מעבדי ליבה למחשבים. הוא טען שעסקי ה־SSD עשויים לפגוע בהצלחה של שוק הדיסק הקשיח, שהיה מבוסס על דיסק מגנטי. גרוב אמר לא, והררי יצא לחפש את עצמו במחוזות אחרים. במשך שש שנים התנסה בסטארט־אפ בתחום המוליכים למחצה. רק ב־1988, שבע שנים לאחר שעזב את אינטל, הקים הררי את סאנדיסק, כשהשיחה עם גרוב עוד מהדהדת בראשו.

"הרגשתי שהגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה", הוא אומר. "זיכרון הפלאש כבר היה קיים, אבל לא התאים לאחסון נייד. לא היו לי התשובות לכל השאלות, אבל הבנתי את הפיזיקה שמאחוריהן, וזה מה שחשוב". הררי פנה לשני עמיתים מהעבר: ג'ק יואן, מהנדס תהליכים שפגש בתחילת הקריירה בחברת יוז, ומרוטרה, מהנדס מוליכים למחצה שהכיר באינטל. יואן היה מהנדס הפיתוח, מרוטרה היה מעצב שבבי הזיכרון, והררי שימש כפיזיקאי של החברה ומנכ"לה. "בתחילת הדרך היו רק כמה עשרות עובדים", הוא מספר, "וחשבתי לקרוא לחברה LV, שלושים ושש בלטינית, על משקל ל"ו צדיקים, כי תמיד האמנתי שלצוות קטן של מהנדסים עם תשוקה לשנות את העולם יש יותר סיכוי לעשות את זה. בדיעבד, הרבה מהטכנולוגיה של סאנדיסק עוצבה בידי 20–30 העובדים הראשונים".

למעשה יכולת להקים את סאנדיסק בתוך אינטל?

"ללא ספק. ואם זה היה קורה אפשר היה גם לעשות את זה מוקדם יותר, ואולי עם משאבים רבים יותר. גרוב היה יכול לקחת את הסיכון הזה, אבל אינטל הפכה לחברה רווחית מאוד ורוויית מזומנים ששנאה סיכון, מצב שיוצר בעיה עבור חברות רבות וטובות. גרוב אמר שרק הפרנואיד שורד, אבל אני אוסיף שאם אתה פרנואיד אתה גם לוקח מינימום סיכון. אינטל היא אחת החברות הפנומנליות ששינו את העולם, אבל נמצאות היום באותו מקום שבו היו לפני 25 שנה. לא היתה שם הרבה חדשנות מאז, והם פספסו לחלוטין את מהפכת המובייל".

בסופו של דבר אינטל נכנסה לתחום הפלאש, אבל רק שנים אחרי שהררי עזב. "לאחר שלגלגו על פתרון הפלאש שלנו, הם עשו הכל כדי להרוס אותנו בסאנדיסק", הוא אומר. "הגישה שלהם היתה שיש להם את מיקרוסופט בכיס ואת אם־סיסטמס של דב מורן שהוקמה שנה אחרינו". שלוש החברות - אינטל, מיקרוסופט ואם־סיסטמס - ניסו להתחרות בפתרון החומרה של סאנדיסק עם מוצר מבוסס מערכת הפעלה ותוכנה, אך לא צלחו וב־1994 ויתרו עליו.

"זה היה מערב פרוע"

את סאנדיסק הקים הררי עם החלטה עקרונית לא להיות חברת נישה, אלא להשתלט על השוק. בסוף שנות השמונים ה"שוק" של כרטיסי הזיכרון, צריך לציין, לא ממש היה קיים. "לא היה אז אייפון, אפילו הקוד של קובצי MP3 טרם הומצא, זה היה מערב פרוע", אומר הררי, "אבל זה היה המצב שרצוי מבחינתך אם אתה רוצה לשנות את העולם". המשימה הראשונה של סאנדיסק היתה לפתח רכיב זיכרון פלאש שיוכל להתאים לאחסון נתונים, במודל הדיסק הקשיח. "הדיסק המגנטי שנמצא במחשבים האישיים הוא אביזר מסתובב שסופג זעזועים ונשחק, רצינו לפתח לו תחליף יציב ונייד".

המחשבים של שנות השמונים, איך לומר, לא הצטיינו בניידות. המחשב הקל ביותר אז שקל 8 ק"ג והיה יקר לצרכן הפרטי. אבל הררי הניח שבתוך חמש שנים משקל המחשבים הניידים יירד לפחות פי עשרה. "חשבנו לעצמנו ששום כונן דיסקים לא ייכנס למצלמות ולמחשבים, ולכן רק שבב קומפקטי עם יכולת אחסון גדולה וצריכת חשמל נמוכה יעשה את זה. שבב שאפשר יהיה לכתוב עליו ולמחוק ממנו בלי הפסקה לפחות מיליון פעם, מספרים שהיו דמיוניים אז ושאינטל וטושיבה לא ידעו לספק". זאת היתה בעיה פיזיקלית, והררי הפיזיקאי היה האדם המתאים לפתור אותה.

הדרך שנקטו הררי וצוותו כדי להתגבר על הבעיה מזכירה מאוד מחשב. בראש כל מעבד זעיר הוצב בקר אלקטרוני שפיקח על פעילות רישום המידע, והוציא מפעולה את רכיבי הזיכרון שהתקלקלו. בצורה כזו הצליחה סאנדיסק לייצר שבב זיכרון פלאש אמין, שהמידע שהוא אוגר לא ייפגע במשך עשר שנים לפחות. השבב המהפכני הושק ב־1991 כשבב זיכרון ה־SSD הראשון בעולם, וסופק באופן מיידי ליבמ, שהיתה הלקוח הראשון של הררי.

הררי (משמאל), סגן נשיא טושיבה מסאשי מורומאצ'י ולוחות סיליקון. "סאנדיסק לא היתה חזקה בייצור ונזקקה לשותף שייצר עבורה. לכן בחרנו בטושיבה" צילום: בלומברג

גלגל הצלה של 30 מיליון דולר

סאנדיסק נסחרת כיום בשווי גבוה משל טושיבה וקרוב לשווייה של סוני, שנסחרת לפי שווי של 22.7 מיליארד דולר. אלא שטושיבה מעסיקה 210 אלף עובדים, לעומת כ־5,500 עובדים בלבד בסאנדיסק, רובם במתקן הפיתוח במילפיטאס שבחלק הדרומי של מפרץ סן פרנסיסקו.

אבל כשהמוצר החדשני שלה שוחרר לשוק בתחילת השנות התשעים הוא זכה לכתף קרה מצד התעשייה והתקשה לגייס לקוחות. ב־1993 החברה הכניסה בקושי שישית מ־120 מיליון הדולרים שצפה לה הררי בתוכנית העסקית שבנה. "הדירקטוריון הפגין חוסר סבלנות רב, אף על פי שהצלחנו להגיע להישגים טכנולוגיים אדירים והיה לנו מוצר טוב. עשינו את כל מה שאמרנו שנעשה, אבל השוק לא היה שם, כי רוב אלה שקנו מאיתנו נעלמו והכסף הלך ואזל. שוק המצלמות הדיגיטליות, למשל, צלע כיוון שעוד לא היו מדפסות צבעוניות לכולם".

המלאך המושיע של הררי הגיע בדקה התשעים ואחת. קראו לו אלן שוגארט (Shugart), חלוץ תעשיית הדיסקים הקשיחים, שהקים את Seagate והשקיע בהררי 30 מיליון דולר מתוך מחשבה שכונן הפלאש יחליף יום אחד את הדיסק הקשיח. מחשבה שהתבררה כנכונה. "בדיעבד, סיגייט הצילו אותנו, משום שעברו עוד חמש־שש שנים עד ששוק המצלמות הדיגיטליות תפס והתחלנו להצליח. זה לקח זמן, ובינתיים היינו צריכים לשלם את החשבון", אומר הררי.

כדי לשרוד לאחר ההשקעה העבירה סאנדיסק את כל פס הייצור שלה ממוצרים לצרכן הסופי למוצרי אחסון תעשייתיים, שם היה לדיסק הפלאש יתרון מוכח על פני דיסק קשיח. סאנדיסק הוטמעה בקבינות של מטוסי בואינג, בתחנות בסיס סלולריות ואפילו בתחנת החלל מיר. התוכנית אפשרה לחברה להגיע להכנסות שנתיות של 100 מיליון דולר ולצאת להנפקה ב־1995, שבע שנים לאחר שהוקמה.

חמש שנים אחר כך, בשנת 2000, שוק המצלמות הסלולריות זינק וסאנדיסק כבשה אותו בסערה, תוך שהיא נפטרת לגמרי מהמוצרים הארגוניים שלה. כרטיס הזיכרון שפיתחה למצלמת דיגיטליות הוביל עד מהרה למכירות של מאות מיליונים. בגרסתו הראשונה הוא נראה כמו כרטיס אשראי בעובי 3.3 מ"מ, ולאחר מכן לבש צורה של כרטיס הזיכרון הזעיר, ה־MMC, שגודלו כמטבע ופותח במרכז של סאנדיסק באזור תפן שבגליל.

ב־2006 היתה סאנדיסק אחראית לאחד האקזיטים הגדולים של חברה ישראלית אי פעם, כאשר רכשה את אם־סיסטמס של דב מורן תמורת 1.55 מיליארד דולר. הגישושים בין הררי למורן התנהלו לאורך שנים. שני הישראלים הכירו היטב כמי שפעלו באותו התחום: אם־סיסטמס פיתחה טכנולוגיה לאחסון מידע על התקנים שליפים דרך פתח USB כמו הדיסק און קי, בעוד שסאנדיסק התמחתה בכרטיסים למצלמות ובכרטיסי SD. אבל, מגלה הררי, המפתח לרכישת אם־סיסטמס היה כפול: פיתוח משותף של מערכת הפעלה מבוססת פלאש, ה־iNand, לניהול הזיכרון על גבי התקנים, אבל גם טכנולוגיה עתידנית, שלמעשה הביאה את אם־סיסטמס להיות המתקדמת בעולם ב־2006 ביכולת לאגור מידע על כרטיסי הזיכרון שלה. לדברי הררי, הטכנולוגיה הזאת אפשרה לסאנדיסק להגיע לכ־40% מנתח שוק הזיכרונות העולמי, בין היתר בזכות שליטה מלאה בשרשרת הערך של הייצור, שכוללת גם את מפעלי הייצור של טושיבה ואת מפעל הבקרים בטייואן, שמאפשרת הורדת עלויות.

לסבסד את ג'ובס

חרף ההצלחה העצומה של סאנדיסק, ההיסטוריה זוכרת דווקא את אפל של סטיב ג'ובס כמבשרת עידן הפלאש, בזכות מכשירי האייפוד. "אפל לא היתה חלוצה בתחום", מדייק הררי את העובדות, "היא נכנסה מאוחר יותר, אבל היא באמת היתה אגרסיבית בכניסה שלה".

ג'ובס זיהה את הפוטנציאל?

"ג'ובס היה מהתומכים המוקדמים ביותר של שוק הפלאש וראה את הפוטנציאל שלו בבירור. כשהוא תכנן את האייפוד הוא ניהל איתי משא ומתן על שילוב זיכרון פלאש במכשירים כדי להחליף את הדיסקים הקשיחים של טושיבה שהיו במכשירים אחרים מתוצרת אפל".

על מה ניהלתם משא ומתן?

"הוא רצה שנסבסד את המעבר של אפל לזיכרון הפלאש".

הוא לא זכור כאדם נעים בעימותים מסחריים.

"המשא ומתן איתו היה קשוח, וג'ובס היה פרטנר די ברוטלי וקשה בשיחות האלה. אבל כיום אפל אחראית לכ־25%–30% מצריכת זיכרון הפלאש בעולם, ומעצם היותה מובילת שוק היא גם מעודדת יצרניות אחרות לעבור לפלאש, כך שזה השתלם".

טים קוק, שהחליף את ג'ובס, הוא אדם נעים יותר?

"טים קוק הוא מכר ותיק שלי עוד מאז שהיה סמנכ"ל תפעול תחת ג'ובס. הוא בחור טוב, לא קשוח כמו ג'ובס, אבל הוא מודע לזה ולא משתדל להיות כמוהו. יש לו אינטגריטי, הוא פחות רגשני מג'ובס, והוא יודע היטב איך להאציל סמכויות".

למה לדעתך ג'ובס בחר דווקא בו?

"הוא קוסם בכל מה שנוגע לניהול שרשרת האספקה, והוא יכול לנהל גידול וצמיחה בייצור בהיקפים גדולים, אף על פי שאפל אינה הבעלים של רוב המפעלים שלה".

זה דבר אחד להיות מנהל אספקה מוכשר ודבר אחר לגמרי לנהל חברה חדשנית ששווי השוק שלה הוא הגבוה בעולם.

"אתה יכול להיות יצירתי עד השמים, אבל אם אינך יכול לשמור על רמת אספקה ואיכות מספקת ב־150 מדינות, אז כל הרעיונות הטובים בעולם חסרי שימוש. לצד קוק, ג'ובס בנה על ג'וני אייב כאיש העיצוב המרכזי של אפל, כדי לוודא שהחדשנות והעיצוב נשמרים ומוגנים. היופי בקוק הוא שאין לו אגו גדול, ולכן הוא ואייב (כיום סגן נשיא אפל לעיצוב) הם צוות מוצלח, וההחלטות מתקבלות בשיתוף ולא מוכתבות מלמעלה".

קוק יוכל להמשיך להוביל את אפל מול התחרות המתעצמת? הוא כבר חוטף ביקורת על ניהול לא יצירתי מספיק של החברה.

"קוק הוא האיש הנכון לתפקיד, אבל אפל תצטרך להוכיח את עצמה בעשר השנים הקרובות מול אמזון, גוגל, פייסבוק ועליבאבא. זה לא יהיה פשוט ואסור להם לנוח לרגע".

הררי עם דב מורן. "הטכנולוגיה שפיתחנו בזכות הרכישה שלהם אפשרה לסאנדיסק להגיע לכ־40% מנתח שוק הזיכרונות העולמי" צילום: משה שי

פלאש לכולם ובחינם

את משבר הדוט.קום בראשית העשור הקודם סאנדיסק צלחה בקלות יחסית הודות לטכנולוגיה הייחודית ופריחת הצילום הדיגיטלי. אבל משבר הסאב־פריים ב־2008 גרר את שוק זיכרונות הפלאש לסחרור שכמותו לא חווה מעולם. באוקטובר 2008, חודש לאחר פרוץ המשבר, צללו מחירי זיכרונות הפלאש, ואיתם שווייה של סאנדיסק, לשפל חסר תקדים. החברה, שכבר היתה שווה יותר מ־10 מיליארד דולר, נסחרה לאחר המשבר בשווי של 1.1 מיליארד דולר בלבד. לא חלף זמן ארוך עד שהמתחרה סמסונג ניצלה את ההזדמנות כדי להגיש הצעת רכש משפילה לרכישת סאנדיסק לפי שווי של 5.8 מיליארד דולר. הררי עמד מול מבחן קשה, וסירב לבסוף. בוול סטריט הוטחו בו קיתונות של ביקורת, שלימים הפכו לשיר הלל על החלטתו האמיצה.

נאום שנשא הררי בוועידת הפלאש העולמית ב־2008 נחשב עד היום ככזה שסימן את תחילת היחלצות התעשייה מהמשבר. "אלה היו זמנים מסוכנים לתעשייה. היצרניות השקיעו הון עתק בבניית מפעלי ייצור, וזה הביא להצפת השוק בשבבי זיכרון ולירידת מחירים. עמדתי מולן ונשאתי נאום שבו טענתי שאי אפשר להוריד את המחירים מדי שנה ב־60% בשעה שעלות הייצור יורדת רק בכמחצית. אתה משקיע מיליארדים במערכי ייצור אבל לא זוכה ליהנות מכך, ובמקום זאת מוותר על 10 דולר מכל מעבד שמכרת. זה משוגע ולא הגיוני. סאנדיסק הפסידה ב־2008 קרוב ל־2 מיליארד דולר, ואני אמרתי ליצרניות: 'לא אוכל להגיד לכן להפסיק לייצר, כי זו עבירה על חוקי ההגבלים, אבל סאנדיסק לא תתאבד איתכן. נעביר 25% מהייצור בחזרה לטושיבה, ונסגור שליש מהייצור שלנו למשך שני רבעונים. אם אתן רוצות להגביר את הייצור ולקחת לנו נתחי שוק, בבקשה, אבל אני לא אתאבד אלא אפעל ליצירת מומנטום חיובי של החזר על ההשקעה'".

זמן לא רב לאחר הנאום, מספר הררי, "האיזון הגיע, התמחור הפך להגיוני והשוק חזר לצמיחה". להערכתו, גם עתיד התעשייה נראה מבטיח למדי: הביקוש לפלאש ממשיך להיות גבוה ואנליסטים מעריכים שיצמח בכ־40% בשנים הקרובות. למרות הירידה בפופולריות של מוצרי הצריכה האישיים מבוססי הפלאש כמו דיסק און קי ונגני MP3, התעשייה כולה אימצה את הפלאש לחיקה, וכיום זיכרון הפלאש הוא מנוע האחסון והזיכרון של מחשבים ניידים, סמארטפונים, טאבלטים, ומשמש גם כבסיס לאחסון בענן בצריכת סוללה נמוכה במיוחד. "פלאש בסוף יהיה בחינם", אומר הררי. "הוא כל כך זול עכשיו, וזה לא עוצר. המחיר ימשיך לרדת ויתחרה בדיסק הקשיח".

אתה אופטימי, אבל סאנדיסק ומוצריה הם היום שם נרדף למוצרים שיורדים מהמדף לטובת שירותי ענן וסטרימינג. ילדים היום כלל לא מכירים את המושג MP3.

"נכון שמצלמות ונגנים נכנסים כולם לסמארטפונים, אבל לכל אחד מהם יש הרבה יותר שטח אחסון, והם צריכים הרבה פלאש לשם כך. כל שירותי הסטרימינג זקוקים לקאשינג - אחסון לטווח קצר - כדי להזרים דאטה סלולרי, וגם כאן רכיבי פלאש נכנסים לתמונה. פלאש יהיה הרכיב הדומיננטי לאחסון בסלולר ובמכשירים ניידים בכלל. הפלאש יהיה בכל מקום. לפייסבוק יש 100 מיליון פעולות לבצע כל יום. יש לה יותר ממיליון שרתים, והפלאש משחק שם תפקיד נכבד. אנשים מעלים תמונות, חולקים מידע ורוצים לצרוך את פייסבוק באופן מיידי. זו מהפכה בלתי ניתנת לערעור. אין כיום טכנולוגיה שיכולה להחליף את הפלאש, והצמיחה תגיע גם מתחום חדש: רשת תקשורת מבוססת פלאש, שתסייע למשתמשים לצרוך תוכן תוך דילוג על רשתות הסלולר המוצפות".

העשירים לא גרים בסל אחד

הררי הוא המודל שאמריקה חולמת עליו: מהגר משכיל שהגיע עם אלף דולר בכיס וסלל את דרכו במו ידיו לשפיץ של עמק הסיליקון. הוא מצדו מכיר תודה למדינה ולשיטה שהעניקו לו את האפשרות הזאת. "לא באתי ממשפחה עשירה. אמא שלי אמנם תמכה בי כמה שאפשר, אבל נאבקתי כדי לשרוד כלכלית עד שקיבלתי מלגה מלאה שאפשרה לי להיכנס למערכת ולרכוש חינוך גבוה שהזניק אותי אל תוך הכלכלה האמריקאית. מאחוריי כבר 40 שנות קריירה, אבל רק ב־15 השנים האחרונות אני כבר לא דואג לכסף".

כאדם עשיר מאוד בעצמו, מה אתה חושב על הקריאה ההולכת וגוברת למיסוי העושר הבינלאומי, הן של תאגידים והן של המולטי־עשירים?

"לגבי סוגיית מיסוי התאגידים, מכיוון שהעולם שטוח והכלכלה גלובלית, אז כמו שמים זורמים למקום הנמוך ביותר כך גם היצרנים זורמים למקלט עם המיסוי המינימלי. זה מצער, כי משאבים פיננסיים מופנים למדינות שהמס בהן נמוך ולא לאלה שמציעות כוח עבודה איכותי. מאידך, זה טיבו של עולם שטוח שבו כל מדינה מנסה להתפתח באמצעות הכלים שיש לה. בישראל, למשל, אינטל מקבלת גם סובסידיות לצורך הקמת מפעלים וגם הנחות משמעותיות במס שחברות אחרות אינן מקבלות. כך זה עובד.

"פעילות אינטל בישראל היא פנומנלית, גם עבור אינטל עצמה, ומהקמת המפעל החדש כולם ירוויחו. ההשקעה של הממשלה, שמעניקה 10% מעלות המפעל, היא הגיונית ברמה הגלובלית. ישנן מדינות שהיו נותנות אפילו 25%. הבעיה היחידה היא שזה גורם לה להקצות כמעט את כל הכסף שמיועד לעידוד ייצור רק לאינטל, שהיא חברה מאוד עשירה.

"בהיבט החברתי־כלכלי, אכן קיים ים של אי־שוויון. אבל צריך להבחין בין אלה שהתעשרו דרך קרנות גידור או מהון של אחרים בלי לייצר ערך משמעותי או לפתח שווקים וטכנולגיות חדשות, לבין אלה שהקימו חברות חדשניות שמשנות את העולם. במקומות כאלה בדרך כלל רוב העובדים מקבלים אופציות, ואז גם הם מרוויחים מהצמיחה של החברה. לכן חשוב לא לשים את כל העשירים באותו הסל, כי לא כולם התעשרו באותה דרך".

מהו תפקידה של הממשלה כדי לעזור לחברות כאלה?

"לא לחלק הטבות, כי אתה לא רוצה שפקידים פוליטיים יקבעו למי הן יינתנו. מה שהממשלה צריכה לעשות זה לבנות תשתיות במקום לבנות בגדה המערבית, ללכת לפי החזון של סטף ורטהיימר ולהקים מרכזי תעשייה בדיוק כפי שעשו בנצרת, בתפן, בעומר ובגליל. לשם הכסף צריך ללכת, לא לאינטל. הכסף הזה צריך להגיע לחברות הסטארט־אפ, להורדת עלויות בעזרת תשתית ייצור חשמל מגז, פיתוח מתקני התפלה כדי להוזיל את מחיר המים, ואפילו לעשות מה שכל ממשלה מתוקנת עושה, כמו להקים מסילות ברזל או מערכות כבישים תקינות. אבל אני לא רוצה להרבות בביקורת כי אני לא חי בישראל כבר 40 שנה ולא הייתי כאן כשנפלו טילים, אז אולי עדיף שאשתוק".

דווקא נהיה מעניין.

"אני בעד שהממשלה תישאר בצד ותיתן לחברות את החופש לפעול. במקרה של ישראל, מה שחשוב כרגע בעיניי הוא ליצור מצב של שתי מדינות לשני עמים, ולא לתת לתנועת ההתנחלויות לבודד את ישראל יותר ויותר. השגשוג שמביאה כיום 'אומת הסטארט־אפ' הוא כאין וכאפס לעומת מה שיכול להיות בישראל אם יהיה הסכם שלום שיהפוך אותה למוקד מסחר בכל המזרח התיכון. אני באמת מאמין בכך, ולכן גם משקיע בשתי קרנות הון סיכון ערביות־ישראליות, אל־בוואדר של חמי פרס וסדארה של ידין קאופמן, שתומכות בחברות שיוצאות מישראל ומוכרות לכל המזרח התיכון".

הררי עם שמעון פרס וסטף ורטהיימר בטקס הנחת אבן הפינה למפעל סאנדיסק בתפן. "חשוב ליצור שתי מדינות לשני עמים, ולא לתת להתנחלויות לבודד את ישראל. הסכם שלום יזניק את השגשוג הטכנולוגי"

כיום סאנדיסק מפעילה מרכז פיתוח בתפן, מרכז נוסף בכפר סבא, ירושה אם־סיסטמס, ומרכז קטן בעומר. בסך הכל כ־600 עובדים תחת ניהולו של שחר בר־אור. חשבת פעם להקים מפעל ייצור בישראל, כפי שעושה אינטל?

"זה לא היה עובד בסאנדיסק. קשה מאוד לייצר זיכרון בישראל כי צריך עבודה בקנה מידה עצום, ולחדש כל הזמן את דורות הייצור. סאנדיסק עצמה לא היתה חזקה בייצור והיתה זקוקה לשותף שייצר עבורה. לשם כך נבחרה טושיבה, שמריצה שלושה מפעלי ייצור ביפן שבכל אחד מהם 200 אלף עובדים. תחשוב על 20 מפעלים כמו של אינטל שהיו צריכים לקום בארץ, זה מאוד קשה".

עצה ליזמים ישראלים צעירים?

"לא לרוץ לאקזיט. אל תתפתו לגוגלים ולסיסקואים. קחו את הזמן שלכם ולכו לבורסה. אם בודקים את כל החברות שהונפקו ב־20 השנים האחרונות, אפשר לראות ש־98% מהערך שחברה מייצרת בכל שנות פעילותה מגיע לאחר ההנפקה, לא לפניה".

לא מעט חברות ישראליות שהנפיקו בוול סטריט נסחרות כיום מתחת למחיר שלפיו הנפיקו.

"הנפקה היא רק ההתחלה, ומה בשנה אחריה פחות חשוב מהאפשרות שההנפקה יצרה להרחיב את יכולות החברה. הכסף שגויס מאפשר נזילות לעובדים ולהנהלה. אנחנו הפכנו את סאנדיסק לציבורית, ובהמשך היא יכלה להשקיע יותר מ־10 מיליארד דולר בבניית מערכי ייצור. זה לא היה קורה בלי שוק ההון".

"זו הדאגה שלנו"

ב־20 בנובמבר הררי סגר מעגל. הסטודנט המבריק לפיזיקה שהגיע 45 שנה קודם לכן לאמריקה נכנס למכונית ונסע לוושינגטון כדי לקבל בבית הלבן את העיטור הלאומי לטכנולוגיה וחדשנות, אות ההוקרה הגבוה ביותר המוענק בזכות הישגים וחדשנות בתחומי המדע והטכנולוגיה. לפני הטקס, מספר הררי, זכה להחליף כמה מילים עם אובמה וניצל את ההזדמנות להעניק לו במתנה כרטיס זיכרון. "אמרתי לו, הנה כרטיס זכרון בנפח של 512 גיגה בייט, שבב קטן שבו 2 טריליון טרנזיסטורים שיכול להכיל את כל ספריית הקונגרס. הנשיא תחב את הכרטיס לכיס ובמהלך נאומו בטקס סטה לרגע מהטקסט הכתוב ואמר: 'הנה האיש שהגיע לפרינסטון חודש לאחר שנחת האדם הראשון על הירח, בנה חברה משלו והמציא כרטיס שיכול לאצור בתוכו חיים שלמים. הטכנולוגיה הזו השפיעה על מיליארדי אנשים בכל העולם, ובעיקר על שתי בנותיי שפשוט לא יכולות בלעדיה.

"אני מאוד אוהב ומעריך את הנשיא אובמה, אבל המדליה בעבורי היא מעבר לזה, היא הכרה לאומית בחשיבות הטכנולוגיה וביכולתה להפוך את המדינה לתחרותית. היא השראה לדור הצעיר להמשיך במסלול של הנדסה, ולא לנהות אחר וול־סטריט. אנחנו צריכים פיננסיירים, אבל הישועה תבוא מהיזמים הטכנולוגים".

ראו שהתרגשת, אפילו לא התאפקת והנפת יד לאות ניצחון.

"כולם שם היו נורא רציניים, כך שההנפה הספונטניות הזו הצליחה לרגש".

על מה חשבת במהלך הטקס?

"שאני גאה מאוד, גם בעובדים. זו עבודה שנמשכה 26 שנה ולקחו בה חלק 100 אלף איש שעבדו יחד כצוות. אני גאה בכך שלפני 35 שנה לקחתי טכנולוגיה מרמת הפיזיקה הקוואנטית והצלחתי לעשות ממנה תעשייה צומחת ומוצר שצורכים אותו מיליארדי אנשים. רבים משתמשים בטכנולוגיה שלנו מדי יום גם מבלי שהם יודעים מזה. וזה בסדר, הם לא צריכים לדעת, זו הדאגה שלנו. כל היזמים רוצים לשנות את העולם, אבל זה קשה ורק מעטים זוכים לזה. אני זכיתי".

למה באמת אפל קנתה את אנוביט?

ב־2011 רכשה אפל את אנוביט (Anobit) הישראלית תמורת 390 מיליון דולר. זו היתה הרכישה הראשונה של חברה ישראלית על ידי אפל וההשערה היתה כי אנוביט, שפיתחה בקר לשיפור איכות זיכרון הפלאש, נרכשה כדי לשפר את יכולות הפלאש של אפל עצמה. הררי מספק הסבר הרבה יותר פשוט וטוען שרכישת אנוביט היתה צעד עסקי שאיפשר לאפל להתמקח על מחירי פלאש זולים יותר מול ספקיותה. "אנוביט היתה יעילה לאפל כי היא אפשרה לה להשתמש במעבד־הגשר שפיתחה כדי לעבוד עם כל יצרנית פלאש קיימת. למעשה היא אפשרה לה לנהל משא ומתן עם סמסונג, סאנדיסק וטושיבה, מיקרון והיינקס, ולקבל את המחיר הטוב ביותר מבלי להיות תלויה בספק אחד. המוצר של אנוביט יכול לתרגם את הקוד של אפל לכל זיכרון פלאש קיים, כך שאנוביט היוותה עבור אפל יתרון תחרותי יותר מאשר פריצת דרך טכנולוגית.

"אנוביט לא יכלה להמשיך ולהסתפק רק במכירת מעבד־הגשר שלה. היא היתה צריכה לפתח מוצרים חדשים כמו שבבי אחסון, וזה כבר היה גורר אותה לתחרות עם חברות רבות. לכן אני לא רואה את אנוביט כמשנה את חוקי המשחק בתחום הפלאש, אבל היא כן יכולה להשפיע על השוק בזכות הכוח של אפל".