"תחרות זה ללוזרים"

מבוא

האמת הסודית

לפיטר תיל יש שאלה שהוא אוהב לשאול מועמדים בראיונות עבודה: "על איזו אמת חשובה מעט מאוד אנשים מסכימים איתך?". זו שאלה קשה, כי היא דורשת גם יכולת להטיל ספק באמיתות שכולם מסכימים עליהן, וגם את האומץ להביע דעות לא פופולריות. תשובה טובה לשאלה הזאת היא בעצם סוד שרק אתה יודע, וסודות כאלה, תיל חושב, טומנים בחובם את המפתח לעתיד.

תיל (Thiel) עצמו, יזם ומשקיע הייטק שהיה לאגדה בעמק הסיליקון, משוכנע שהוא יודע לא מעט אמיתות כאלה. למשל: כולם מהללים את נפלאות התחרות, אבל תיל חושב שקפיטליזם ותחרות הם למעשה דברים שמנוגדים זה לזה. "קפיטליסטים רוצים לצבור הון, אבל תחרות אוכלת את הרווחים שלך". המסקנה שלו: קפיטליזם אמיתי הוא עסק למונופולים, ו"תחרות היא ללוזרים". זה משהו שכל יזם צריך לזכור.

פיטר תיל. "תחרות היא האידאולוגיה השלטת, והיא מעוותת את אופן המחשבה שלנו. אנחנו לוכדים את עצמנו בתחרות, אף שככל שאנחנו מתחרים יותר, אנחנו מרוויחים פחות" צילום: בלומברג

אבל תיל — שבגיל 30 הקים עם שותפים את פייפאל, שנמכרה ארבע שנים אחר כך ב־1.5 מיליארד דולר, והיה ב־2004 למשקיע הראשון בפייסבוק — לא מתעניין רק בעסקים, אלא גם בשאלות הרבה יותר קיומיות. הוא משוכנע, למשל, שהאנושות מפגינה שאננות לא מוסברת בנוגע לאחד האתגרים האולטימטיביים הניצבים בפניה: ההזדקנות והמוות. שתי התגובות הנפוצות לסופיות החיים — הכחשה או קבלה — מובילות בעיניו לאותה תוצאה: אנחנו לא עושים דבר לגבי "הבעיה הזאת", כפי שהוא מגדיר את המוות. הוא משוכנע שאנחנו צריכים להילחם בו באופן הרבה יותר אקטיבי. "אנשים מתייחסים למוות כאל דבר 'טבעי', אבל בעיניי, דווקא להילחם במוות זה התגובה הכי טבעית שיש", הוא אומר.

אלה רק חלק משפע הרעיונות שגודשים את דפי "מאפס לאחד" ("Zero to One"), ספרו של תיל שזינק השנה לראש רשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", כיכב בשבועות האחרונים ברשימות הספרים הטובים של 2014, ושבין ממליציו אפשר למצוא את מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק ג'פרי אימלט והוגה תיאוריית "הברבור השחור" נאסים טאלב.

הספר נולד כמעט במקרה. תיל — שהונו הוערך השנה על ידי "פורבס" ב־2.2 מיליארד דולר — העביר לפני שנתיים קורס בנושא יזמות באוניברסיטת סטנפורד, היושבת בטבורו של עמק הסיליקון בקליפורניה. סיכומי הקורס של אחד הסטודנטים זכו לתפוצה ויראלית והפכו לסנסציה, וכך נולד הספר, שמנסה להביא את בשורת החדשנות של תיל לכל העולם.

תיל חדור תחושת דחיפות. האנושות עלתה על נתיב לא נכון, שאותו הוא מכנה גלובליזציה: להעתיק דברים קיימים שעובדים. אלא שלפי תיל זהו בדיוק מתכון לדשדוש. כי הרי מה שחשוב באמת הוא טכנולוגיה: להמציא דברים חדשים. וזוהי משימתם של היזמים, הגיבורים בסיפור של תיל.

אבל איך בדיוק הופכים ליזם מצליח? לתיל אין תשובה ברורה, והוא חושב שגם לא יכולה להיות תשובה. "ביל גייטס הבא לא יבנה מערכת הפעלה", הוא כותב. "לארי פייג' וסרגיי ברין הבאים לא יבנו מנוע חיפוש. מארק צוקרברג הבא לא יבנה רשת חברתית". הנוסחה של תיל ליזמות היא "שבהגדרה לא יכולה להיות נוסחה". מה שמייחד את היזמים הגדולים הוא היכולת שלהם למצוא ערך במקומות לא צפויים. כשאני שואל אותו איך רוכשים את רוח האופטימיות חדורת המטרה שלה הוא מטיף, תשובתו של תיל פשוטה: "מתחילים לבנות".

שיעור ראשון

אתה ייחודי

"תחרות היא לא רק מושג כלכלי או מטרד שחברות ויחידים צריכים להתמודד איתו בשוק החופשי", קובע תיל. "יותר מכל דבר אחר, תחרות היא אידאולוגיה, ה־אידאולוגיה השלטת בחברה שלנו, והיא מעוותת את אופן המחשבה שלנו. אנחנו מטיפים לתחרותיות, מפנימים את ההכרח בתחרותיות, וכתוצאה מכך אנחנו לוכדים את עצמנו בתחרות — וזה אף שככל שאנחנו מתחרים יותר, אנחנו מרוויחים פחות".

על מה תיל מדבר? למשל על מערכת החינוך ו"האובססיה שלה לציונים" — שיטה שבה כולם לומדים אותו דבר בלי כל קשר להעדפותיהם או לכישוריהם, ושבה תלמידים שיודעים להוציא ציונים גבוהים "במדדים קונבנציונליים כמו בחינות ומטלות" זוכים למעמד חברתי גבוה, ואילו מי שלא בהכרח לומד טוב בישיבה ליד שולחן זוכה ליחס כאילו הוא נחות.

למען הסר ספק, תיל (47) עצמו הוא תוצר מובהק של המערכת הזאת בדיוק. בן למהנדס מגרמניה שטלטל את משפחתו מכתובת לכתובת עד שהתיישב בקליפורניה, תיל היה עילוי מתמטי, דורג בתור אחד מעשרת שחקני השחמט לנוער הטובים בארצות הברית, התקבל לתואר ראשון בסטנפורד, המשיך שם לתואר שני במשפטים, ואחרי כישלון נדיר — הוא לא התקבל להתמחות בבית המשפט העליון של ארצות הברית — המשיך במקום זאת לפירמת עורכי דין יוקרתית וממנה לבנק השקעות בוול סטריט. אבל הוא לא היה מאושר.

סרגיי ברין ולארי פייג'. "גוגל היא מונופול שרק נוהג להציג עצמו כחברת טכנולוגיה עם קו רחב של מוצרים כדי לחמוק מתשומת לב לא רצויה" צילום: בלומברג

"בין הגילים 18 ל־28 התחלתי להאמין פחות ופחות במסלול שבו צעדתי כל חיי", סיפר לאחרונה בראיון ל"ניו יורק טיימס". "רגע השיא היה כאשר הגעתי למשרד עורכי הדין. מבחוץ, כולם ניסו להיכנס פנימה. אבל מבפנים, כולם ניסו לצאת החוצה. השאיפה שלי היתה לעבוד במקום שבו האנשים שאתה עובד איתם הם חברים שלך, ואתה מתחרה באנשים שבחוץ. אבל בפירמה שבה עבדתי כולם התחרו במי שישב בשולחן לידם, כדי להתקדם".

תיל התפכח, חזר לקליפורניה, וב־1998 הקים את פייפאל עם קבוצה קטנה של אנשים חדורי אמונה ששמה לעצמה למטרה להחליף את הדולר במטבע אינטרנטי, לא פחות. לימים הם נודעו כ"מאפיה של פייפאל", וב־2002 מכרו את הסטארט־אפ שצמח מהחלום שלהם ל־ebay תמורת 1.5 מיליארד דולר והמשיכו כל אחד לשלב הבא בקריירה שלו. בין היתר היו שם מייסדי יוטיוב סטיב צ'ן, צ'אד הרלי וג'וואד קרים, מייסד לינקדאין ריד הופמן, ומייסד טסלה אילון מאסק. "בסטארט־אפ היתה לנו תחושה שאנחנו ייחודיים", סיפר תיל על התקופה ההיא, "שאנחנו עושים משהו שאף אחד לא עשה קודם, שאם אנחנו לא נעשה את זה אף אחד לא יעשה. וזה משהו שצריך להבין באופן כללי: כל רגע הוא ייחודי, ואתה אדם ייחודי".

השחרור מהתחרות, על פי תיל, הוא המפתח להצלחה. אולי דווקא משום שעבורו השחרור מהמרדף אחר תארים היה קשה כל כך, מנוגד לחינוך שקיבל ממשפחתו ולהיסטוריה האישית שלו. אולי גם היותו הומו מוצהר שיחק בכך תפקיד, אף שהוא ממעט להתבטא בנושא. לאחרונה, באופן נדיר, הוא הופיע בפני קבוצה של תלמידי מינהל עסקים להט"בים בסן פרנסיסקו, ותהה אם ייתכן שחברי הקהילה הגאה בוחרים במקצועות תחרותיים כדי להוכיח את עצמם, וכך נקלעים לעתים קרובות למקצוע הלא נכון, בלי יכולת למצות את הפוטנציאל שלהם.

מארק צוקרברג. ב־2004 השקיע תיל חצי מיליון דולר בפייסבוק, וקיבל בתמורה 10.2% ממניות החברה. ב־2012 מכר את רובן תמורת מיליארד דולר צילום: בלומברג

למה כיוונת באמירה זו? מה הקשר בין נטייה מינית של אדם למיצוי הפוטנציאל שלו?

"ככל שאתה מרגיש יותר כמו אאוטסיידר, כך אתה מנסה יותר להוכיח שאתה יכול להצליח. לעתים קרובות זה אומר לאמץ את דעתם של אחרים לגבי מה בעל ערך, ולהתחרות על עמדות שנחשבות יוקרתיות באופן מסורתי — במקום לקחת סיכונים ולעשות משהו חדש. במובן הזה, זו רק גרסה חריפה יותר של הבעיה שניצבת בפני כל מי שמנסה לשרטט לעצמו נתיב קריירה".

שיעור שני

הימנעו מתחרות

אבל תחרות, כאמור, היא לא רק בעיה בדרך להגשמה עצמית. תחרות היא גם אחד מיסודות האמונה של הקפיטליזם האמריקאי. לכאורה, אם יש מאפיין אחד לקפיטליזם, הרי זוהי התחרות. בלי תחרות יש סוציאליזם. אבל תיל טוען שלמעשה הקפיטליזם והתחרות הם הפכים.

כדי להסביר את הרעיון הזה תיל חוזר ל־2001, לימיו בפייפאל. הוא וחבריו אהבו לאכול צהריים ברחוב קסטרו במאונטן ויו, קליפורניה. אפשרויות האכילה היו אינסופיות, והמסעדות התחרו זו בזו על הסועדים עד חורמה. פייפאל העסיקה הרבה פחות אנשים מהמסעדות ברחוב קסטרו, אבל היתה שווה הרבה יותר מכולן ביחד. ולא היו לה מתחרים. זהו קסמו של המונופול, לפי תיל, וזה עוד בלי להזכיר את הצדדים הלא נעימים של התחרות: ממסעדות צנועות שבהן הבעלים משלם שכר מינימום ומושיב את סבתא בקופה, ועד מסעדות צמרת שהשפים שלהן מתאבדים כשהם מאבדים את אחד מכוכבי המישלן שלהם. בקיצור, "השיטה התחרותית דוחפת אנשים לחוסר מעצורים, או למוות". מהי המסקנה שיזמים צריכים להסיק מכך? "יזם צריך לשאול את עצמו איזו חברה בעלת ערך אף אחד אחר לא בונה, ולהפנות את מרצו לשם". במילים אחרות — הוא צריך לשאוף להקים מונופול.

"בעסקים או שכסף הוא דבר חשוב או שהוא הדבר היחיד שחשוב. מונופולים יכולים להרשות לעצמם לחשוב על דברים אחרים חוץ מלעשות כסף; חברות שאינן מונופול לא יכולות להרשות לעצמן לעשות את זה. בסביבה תחרותית העסקים כל כך ממוקדים במרווחי הרווח של היום שהם פשוט לא מסוגלים לתכנן לעתיד ארוך הטווח. הדבר היחיד שיכול להציל עסק מהמאבק היומיומי הברוטלי להישרדות הוא רווח מונופוליסטי".

מארק אנדרסן. תיל: "איך אני בוחר במי להשקיע? הצוות הנכון יכול להסביר בפירוט איך הוא פותר בעיה יסודית, וגם להתלהב מהעובדה שאף אחד אחר לא פותר את הבעיה הזאת" צילום: בלומברג

תיל ממהר לציין שכאשר הוא מדבר על מונופולים הוא כמובן לא מתכוון לחברות שעוברות על החוק, או לכאלה שזכו למעמדן בזכות קשרים צמודים עם המדינה. הוא מתעניין באותן חברות שהמוצרים שלהן כל כך טובים שאף חברה אחרת לא מצליחה להתחרות בהן באמת. למשל גוגל, ששולטת כבר יותר מעשור בשוק החיפוש באינטרנט. מובן שגוגל עצמה לא בדיוק ממהרת להכריז על עצמה כמונופול. זו הסיבה, לפי תיל, שהיא נוהגת להציג את עצמה לעתים בתור חברת טכנולוגיה עם קו רחב של מוצרים, ממכוניות ללא נהג ועד טלפונים. זו הדרך שלה לחמוק מתשומת לב לא רצויה של הרגולטורים. אבל למעשה, קובע תיל, גוגל היא מונופול חיפוש, ובעצם כל חברה מצליחה היא מונופול בצורה כזו או אחרת. בפרפרזה על קביעתו של טולסטוי שכל המשפחות המאושרות דומות וכל המשפחות האומללות אומללות כל אחת על פי דרכה, תיל מסביר ש"כל החברות המאושרות שונות: כל אחת מרוויחה רווחים מונופוליסטיים על ידי פתרון בעיה ייחודית, וכל החברות הכושלות זהות: הן לא הצליחו לברוח מהתחרות".

אגב, זה לקח שגם גוגל בעצמה שכחה, לפי תיל. ענקית החיפוש הסתבכה בתחרות מול מיקרוסופט, ושתי החברות הוציאו בשנים האחרונות שורה ארוכה של מוצרים מתחרים: מערכות הפעלה, דפדפנים, מנועי חיפוש, חבילות תוכנה משרדית מקוונות, ואפילו מחשבי טאבלט, ובעודן נאבקות, אפל הגיחה מאחור והפכה ב־2013 לחברה ששווה יותר מגוגל ומיקרוסופט ביחד. "מלחמה היא דבר יקר".

אז מונופול זה טוב עבור יזם או משקיע. אבל מה עם הלקוחות? מה הם מקבלים בסיפור הזה?

"הדרך הבטוחה ביותר להגיע למעמד של מונופול היא ליצור משהו חדש. לקוחות אפל עמדו רחובות שלמים בתור ושילמו מחירי פרימיום לאייפון כי המוצר היה מובחר, והם לא יכלו למצוא אותו בשום מקום אחר. אם אתה בונה משהו טוב באופן ייחודי, אתה משיג מעמד של מונופול ומיטיב עם לקוחותיך באותו זמן".

שיעור שלישי

אל תשבשו

בשיחה פומבית ומלאת מחמאות הדדיות שקיים תיל לאחרונה עם מארק אנדרסן — ממייסדי נטסקייפ, שהיה מאז גם הוא למשקיע מהולל בעמק הסיליקון, שותף בקרן אנדרסן־הורוביץ — העלו השניים זיכרונות מימי בועת הדוט.קום העליזים. תיל סיפר, למשל, איך חברת השקעות שאיתה נפגש בדרום קוריאה בשלהי הבועה היתה כל כך נחושה להשקיע בפייפאל עד שפשוט העבירה 5 מיליון דולר לחשבון החברה, בלי שבכלל סיכמה עם תיל על תנאים ובלי לחתום על אף מסמך.

כמו כל בועה, גם ההתלהבות חסרת המעצורים של סוף שנות התשעים ותחילת העשור הקודם הסתיימה בהתרסקות, אבל הבעיה, לדעת תיל, היא שהמשקיעים והיזמים בעמק הסיליקון הפיקו מההתרסקות הזאת את הלקחים הלא נכונים. כתוצאה מכך, בסצנת ההייטק שולטות חשיבה קונבנציונלית ושלל אקסיומות מוטעות, כגון: "מי שרוצה לעשות משהו גדול הוא חשוד, ומי שרוצה לשנות את העולם צריך להיות צנוע יותר"; "צעדים קטנים הם הדרך הבטוחה היחידה להתקדם"; "חברות צריכות להיות רזות וגמישות" — קביעה פופולרית שמהווה לדעת תיל שם קוד לכך שהחברות האלה לא באמת יודעות מהו המודל העסקי שלהן, והן צריכות לנסות כל מיני כיוונים; ובעיקר: "צריך להיות טובים יותר מהתחרות — ולא לנסות ליצור שווקים חדשים".

פיטר תיל (משמאל) ואילון מאסק, משותפיו להקמת פייפאל. "היתה לנו תחושה שאנחנו ייחודיים, שאנחנו עושים משהו שאף אחד לא עשה קודם, ושאף אחד אחר לא יעשה את זה" צילום: איי פי

תיל חושב שאם כבר, ההפך הוא הנכון: עדיף להסתכן ולהעז מאשר להיות טריוויאלי, עדיף שתהיה לך תוכנית גרועה ולא אף תוכנית, ושווקים תחרותיים משמידים רווחים. זו גם הסיבה לכך שהוא יוצא נגד אחד המושגים האהובים ביותר בסצנת הסטארט־אפים: לשבש, או Disrupt. לא מעט יזמים מתגאים בכך שהם משבשים את המצב הקיים: בענף המלונאות, המוניות, התקשורת, ההשכלה הגבוהה. Disrupt הוא גם שמה של תחרות הסטארט־אפים המפורסמת בעולם. אבל תיל חושב שמדובר במלכודת: אם אתה רואה את עצמך דרך עיני המתחרים הוותיקים, זה סימן לכך שמה שאתה עושה לא מספיק חדש, ולכן קרוב לוודאי שהחברה שלך לא תהפוך למונופול. לכן העצה של תיל בספרו הפוכה. "אל תשבש: הימנע מתחרות ככל האפשר".

ואחרי כל התנאים האלה, מה בסופו של דבר גורם לך להשקיע בצוות יזמי?

"הצוותים הנכונים יכולים להסביר בפירוט איך הם פותרים בעיה יסודית, והם גם מתלהבים מהעובדה שאף אחד אחר לא פותר את הבעיה הזאת".

שיעור רביעי

היו אמיצים לחלום

העקרונות האלה, כמו האינסטינקטים המחודדים וההבנה במימון, הפכו את תיל למשקיע ההייטק המצליח בכל הזמנים — כך לפחות הכתירה אותו כתבת פרופיל נרחבת ב"ניו יורקר". מעבר להשקעה בפייסבוק, תיל השקיע בחברת שיתוף הדירות airbnb ובחברת spaceX שהקים אילון מאסק, שותפו בפייפאל, ששמה לעצמה מטרה צנועה: להגיע למאדים. מאסק, שלא רק בונה חלליות אלא גם עומד מאחורי טסלה, חברת המכוניות החשמליות שכובשת את אמריקה, הוא אחד הגיבורים הגדולים של תיל (השני הוא צוקרברג). מאסק מייצג לפי תיל משהו שנשכח באמריקה, את השאפתנות שבהצבת יעדים מרחיקי לכת, היכולת לחלום בגדול ולנסות להגשים את החלום. כשאני שואל את תיל אם אולי המסקנה היא שהרוח האופטימית של אמריקה דעכה בעשורים האחרונים הוא מסתייג: "אני חושב שהאופטימיות האמריקאית עברה זעזוע, אבל היא עדיין חזקה — ודאי בהשוואה לאירופה".

הבעיה היא שזו אופטימיות מהסוג הלא נכון. למעשה, תיל חושב שאחת הדרכים הטובות ביותר להבין את העולם היא באמצעות הבחנה בין סוגים שונים של אופטימיות ופסימיות. באירופה, למשל, שוררת פסימיות לא מוגדרת: יש משבר מתמשך שלאף אחד אין מושג איך לפתור אותו. "הפסימיסט הלא מוגדר לא יודע אם הדעיכה הבלתי נמנעת תהיה מהירה או אטית, קטסטרופלית או הדרגתית. כל מה שאפשר לעשות הוא לחכות לדעיכה, ולכן, אם כבר, למה לא לאכול, לשתות ולהיות שמח בינתיים?". לכן באירופה אוהבים חופשות. בסין, להבדיל, שוררת פסימיות מוגדרת: תיל חושב שהסינים יודעים שאין סיכוי שהם יצליחו לצמוח מספיק מהר כדי להשיג את תנאי החיים במערב, ולכן הם מתכוננים לעתיד קודר. העשירים הסינים מבריחים את הכסף שלהם לחו"ל, והעניים חוסכים כל יואן שהם רק יכולים.

סוג האופטימיות שבה תיל מאמין היא אופטימיות מוגדרת, הגישה של אנשים שמאמינים שהעתיד יהיה טוב יותר אם הם יפעלו בכיוון. זו הגישה של האנשים שהובילו את העולם המערבי קדימה במאות האחרונות, שחפרו את תעלת סואץ, הקימו את האמפייר סטייט בילדינג והנחיתו אנשים על הירח. אלא שאחרי המשבר של שנות השבעים הגישה הזאת התחלפה בסוג אחר של אופטימיות, שאינה מוגדרת. זו האופטימיות של אנשים שמאמינים בעתיד טוב יותר אבל אין להם שום מושג איך הוא ייראה, ולכן גם אין להם תוכניות קונקרטיות.

זו בדיוק הגישה, לפי תיל, שמאפיינת את האליטות האמריקאיות בימינו: בנקאים שמארגנים מחדש את מבנה ההון של חברות קיימות, עורכי דין שפותרים סכסוכים על נכסים קיימים ויועצי ניהול שמתמחים בסחיטת עוד קצת יעילות מעסקים קיימים — אף אחד מהם אינו מוכן להקדיש שנים לבניית מוצר חדש. בעיני תיל זוהי טרגדיה. "היינו יכולים לרפא את הסרטן, את הדמנציה, את כל מחלות הזקנה וההתנוונות המטבולית", הוא כותב. "יכולנו למצוא צורות חדשות של אנרגיה, להמציא דרכים מהירות יותר להגיע ממקום למקום על פני כדור הארץ — או אל מחוץ לו. אבל לעולם לא נגלה אף אחד מהסודות האלה אם לא ננסה".

תיל מנסה לתרום את חלקו. בין היוזמות שבהן השקיע בשנים האחרונות אפשר למצוא לא רק את חברת החלליות של מאסק, אלא גם שורה ארוכה של חברות ביוטכנולוגיה שמנסות להתמודד עם בעיית הזקנה, את מכון הסינגולריות שמנסה להתכונן לעידן התבונה המלאכותית, ואת פרויקט seasteading — ששואף להקים ערי מדינה צפות באוקיינוס (ושאותו ייסד נכדו של מילטון פרידמן).

שלל היוזמות האלה עשויות להציג את תיל באור אקסצנטרי: הוא היה למשל ההשראה לדמותו המכנית משהו של פיטר גרגורי, המשקיע בסדרה "סיליקון ואלי", שבונה פלטפורמה מאוכלסת ברובוטים בלב האוקיינוס. ואמנם הפרופיל של תיל ב"ניו יורקר" מסתיים באבחנה שמדובר באדם שמעולם לא נאלץ לעבור את שלב הנעורים, ולכן עכשיו הוא מנסה להגשים את חלומות הילדות שלו: לחיות לנצח, לברוח לחלל החיצון או לשחק שחמט עם רובוט אינטליגנט. ובכל זאת — הוא מנסה להגשים את חלומותיו.

שיעור חמישי

לימדו מהחיים

תיל הוא איש שמתקיימים בו במקביל ניגודים: הוא נוצרי מאמין שיצא מהארון, אדם סופר־הישגי שמתנגד לתחרות, ומי שמטיף לחשוב נגד הזרם ומוצא את עצמו מוכתר במגזין "פורצ'ן" בתור "האינטלקטואל הציבורי החשוב באמריקה", לא פחות ולא יותר (בתור מי שמתגאה ביציאה נגד המוסכמות, לא משונה בעיניך לקבל תארים כאלה? אני שואך את תיל. "יש בעיות גרועות מאלה", הוא משיב).

תיל נודע באמריקה גם כמי שמוכן לתרום הרבה כסף לקידום האג'נדה הפוליטית שלו, ובמיוחד לקידום הפילוסופיה הליברטריאנית, הדוגלת בחירויות הפרט מעל הכל ומנחה את פעילי "מסיבת התה" במפלגה הרפובליקנית, שראשיה קיבלו ממנו לא מעט דולרים בעבר. אלא שהוא השתכנע בינתיים שכדי להביא לשינוי אמיתי באמריקה דרושה מהפכת תרבות שלא עומדת לקרות בקרוב, וגם לא תגיע מכיוון הפוליטיקה. מה אפשר לעשות בינתיים? להקים סטארט־אפים.

אבל גם סטארט־אפים יכולים להיות מקור לסתירות. תיל הוא המשקיע ואחד המייסדים של פלנטיר, חברה לעיבוד נתונים שהקים ב־2004, לא הרבה אחרי תום פרק פייפאל בקריירה שלו, וששווה כיום לפי הערכות לא פחות מ־9 מיליארד דולר (וכפי שנחשף ב"כלכליסט", פתחה משרדים גם בארץ). בין הלקוחות העיקריים של פלנטיר? ארגוני ביון שנעזרים בתוכנה שלה כדי לעבד את המידע המודיעיני שאספו — ושעמדו בשנים האחרונות במרכז שערוריות ענק בארצות הברית בשל הפרת זכויות הפרט.

מה לפלנטיר ולמישהו שמאמין בחירות הפרט?

"אם תתבצע עוד מתקפת טרור על ארצות הברית, התגובה תהיה כזו שתגרום לחוקים שחוקקו אחרי 11 בספטמבר להיראות כמו מגילת זכויות האזרח. טכנולוגיה טובה יותר יכולה לעזור לנו למנוע התקפה, ולכן היא בעצם חיונית כדי לשמור על חירויות הפרט. ואגב, הפרות הפרטיות שמתרחשות כיום הן תוצאה של פחות מדי טכנולוגיה, לא של יותר מדי טכנולוגיה. הפרות הפרטיות נובעות מהעובדה שהסוכנות לביטחון לאומי אוספת מידע באופן בלתי מובחן, ובלי שום פיקוח, בדיוק משום שהיא לא יודעת איך להבין את המידע שהיא אוספת".

אל פלנטיר מצטרפות ולאר ומיתריל, שתי קרנות השקעה שתיל עומד בראשן. המשותף לשלושתן: שמותיהן לקוחים מתוך ספרי "שר הטבעות" של טולקין. תיל הוא חובב מושבע של טולקין, אבל לא רק שלו. בספר שלו הוא מצטט גם את שייקספיר ואת מרקס, דן בפילוסופיה הפוליטית של ג'ון רולס ורוברט נוזיק, וגם מבקר את איין ראנד, גיבורת הליברטריאנים. בקיצור, תיל הוא אדם משכיל ורחב אופקים. אבל העוינות שהוא רוחש ל"בועת ההשכלה הגבוהה" היא כה עמוקה, עד שאחת היוזמות שלו היא "מלגות תיל" בסכום של 100 אלף דולר שהוא מעניק מדי שנה ל־20 צעירים כדי שיעזבו את הקולג' ויקימו חברה.

אין סתירה בין רוחב האופקים של הספר שלך לבין המסר של "תנשרו מהאוניברסיטה ולכו לעבוד על הסטארט־אפ שלכם 24 שעות ביממה"?

"מניסיוני, הרבה פעמים לאוטודידקטים ישנה ההשכלה הכי רחבה, כך שלא הייתי אומר שיש כאן סתירה. אני לא חושב שכולם צריכים לעזוב את האוניברסיטה, ואני לא חושב שכולם צריכים ללכת לעבוד בסטארט־אפ. אבל הכי חשוב, אסור לבלבל בין לימודים פורמליים להשכלה — זה לא אותו הדבר".

כשהוא מחלק עצות כאלה, תיל לא מכוון רק להצלחה בעסקים. הוא משוכנע שמדובר בצורך חיוני. אם האנושות תתמיד בנתיב שבו כולם משכפלים את ההישגים הקיימים, והמדינות העניות מיישרות קו עם המדינות העשירות, נגיע למצב שבו התחרות על משאבים מוגבלים תהיה עזה יותר מאי פעם, ו"בלי טכנולוגיה חדשה שתקל על הלחצים התחרותיים, קרוב לוודאי שהקיפאון יוביל לפריצת עימותים". מכאן חשיבות הטכנולוגיה, שהיא המפתח לעתיד טוב יותר. "אנחנו לא יכולים להניח כמובן מאליו שהעתיד יהיה טוב יותר, אנחנו צריכים לעבוד כדי ליצור אותו היום", הוא מסביר. והצעד הראשון, בעיניו, הוא לחשוב בכוחות עצמך.

"השקעה במיקרוסופט או יבמ היא הימור נגד חדשנות"

תיל גם אינו חושש לצאת באופן פומבי נגד כמה מענקיות הטכנולוגיה של העשורים האחרונים. למעשה, כפי שהבהיר בשיחה שלו עם אנדרסן, ייתכן שהן בכלל חברות "אנטי־טכנולוגיה". השקעה בחברות כמו מיקרוסופט או אורקל היא בעיניו הימור על כך שלא תיווצר טכנולוגיה חדשה. "מיקרוסופט היא הימור שלא יהיה שינוי דרמטי בעולם מערכות ההפעלה. יבמ היא הימור על כך שהעולם ימשיך להשתמש באותה תוכנה מסורבלת משנות השבעים והשמונים ויצטרך הרבה אנשי תמיכה. אורקל היא הימור נגד מחשוב ענן. השקעה בהן היא הימור נגד חדשנות טכנולוגית. כשמיקרוסופט מגייסת עובדים כיום היא לא אומרת להם: 'אתם עובדים בבנק שבו הכסף פשוט ממשיך לזרום כל עוד לא משתנה שום דבר בעולם', אבל זה המצב". תיל מודה, אגב, שזאת הוכחה לכך שלהיות מונופול אינו מבטיח שתמשיך לחדש לנצח, כי החברות האלה הן מונופולים אימתניים ובכל זאת שקעו בסטגנציה.