שיכחון צילומי

גארין, חוקר בבית הספר למחשוב באוניברסיטת דבלין סיטי באירלנד, מנהל מ־2006 חיים של LifeLogger, אדם שמתעד את חייו לפרטי פרטים באמצעים טכנולוגיים. הוא צובר בשנה יותר מטרה־בייט של מידע אישי, כולל כ־400 אלף דקות צילום, 20 מיליון מדידות של מצפן, טמפרטורה ומד תאוצה, 2.3 מיליון נקודות GPS וכו'. במאגר העצום שלו כבר צבר גארין יותר מ־14 מיליון תמונות של חייו, אבל הוא הוא הרבה יותר מחובב צילום. כאיש טכנולוגיה בכיר, גארין מקווה להגשים בבוא היום חזון טכנולוגי יומרני: מנוע חיפוש המבוסס על אלגוריתמים לומדים, שכיום הוא מפתח באוניברסיטה. "מנוע החיפוש מנתח את הדאטה כדי ליצור ממנה משמעות שתשפר את חיינו. למשל, הוא יוכל להבין מהם הרגלי אכילת הפירות שלי או הרגלי הקנייה שלי ולהפוך את המידע הזה לנגיש בכל פעם שאזדקק לו. זה אתגר גדול".

מצלמים בהופעה במסגרת אירוע של MTV צילום: איי אף פי

סביר שחלק לא קטן מהתמונות משעממות. האומנם הכל ראוי לתיעוד?

"כשמתבוננים בדאטה זה כמו להסתכל במראה, וגיליתי שאת רוב הימים שלי אני מבלה מול הלפטופ ומסכים אחרים", הוא צוחק. "אבל אני חושב שלכל דבר יש סיכוי להיות חשוב באיזשהו שלב, גם אם לא מכירים בכך ברגע ההתרחשות. אני מתייחס לכל דבר כבעל פוטנציאל להיות חשוב, ולכן אני לא מסנן מידע ולא שופט אותו, אלא צובר אותו ומייצר ארכיון ענק. חלק מהתמונות ממש חשובות, כמו הפעם האחרונה שפגשת מישהו שמת או הפעם הראשונה שפגשת מישהו שהפך להיות חשוב מאוד בחייך. אלה תמונות שיש להן ערך, והן יכולות להיות מקור למשהו בעל ערך גדול יותר".

גארין הוא כמובן מקרה קיצוני של אדם המצלם את חייו ללא הפסק. הוא עושה את זה בשם המדע, מעין מחקר ביג דאטה עצמי כחלק מפיתוח של אלגוריתמים לומדים - אתגר אדיר שמבקש לקרב את האנושות עוד צעד בפיתוח בינה מלאכותית. אבל לשם מה עושים את זה כל השאר? ההערכות הן שבני האדם מצלמים יותר מ־380 מיליארד תמונות לשנה, 99% מהן דיגיטליות. ילדים נולדים היום לתיעוד בלתי פוסק שלהם בידי הוריהם, והם ממשיכים אותו בעצמם מרגע שלמדו להפעיל מצלמה. איך המגה־תיעוד הזה משפיע עלינו? מה הוא עושה לנו כבני אדם, כהורים, כיצורים חברתיים?

טיילור סוויפט עם מעריצים צילום: רויטרס

1 - לצלם זה ההפך מלזכור

אנשים מצלמים כדי לאחוז ברגע, לשמר אותו ולא לשכוח אותו. כדי שבפנסיה נוכל להיזכר איזה כיף היה בירח הדבש. תמונות הן מין קביים לזיכרון שלנו, גירוי קטן שמציף אותו. אלא שלפי מחקרים חדשים, הצילום עלול לעשות בדיוק ההפך. הניסויים הטריים של פרופ' לינדה הנקל (Henkel), פסיכולוגית מאוניברסיטת פיירפילד שבקונטיקט, למשל, מוכיחים את זה היטב.

בניסוי הראשון הנקל שלחה 27 סטודנטים למוזיאון לאמנות וביקשה מהם לעבור בין 30 ציורים, פסלים, תכשיטים ומוזאיקות שבחרה מראש. בחצי מהעבודות הם התבקשו להתבונן במשך 30 שניות. בחצי האחר הם התבקשו להתבונן במשך 20 שניות, ואז להקדיש עוד 10 שניות כדי לצלם אותן. הסטודנטים התבקשו מפורשות להפיק את הצילום הטוב ביותר. למחרת הם הוזמנו לחלקו השני של הניסוי: בדיקה של מה הם זוכרים מהסיור במוזיאון. בבדיקה הזאת התברר שאת הפריטים שצילמו הסטודנטים זכרו פחות טוב. הם שגו בזיהוי שלהם, בשמות העבודות, ואפילו לא זכרו אם צילמו אותם או רק התבוננו בהם. הנקל קראה לזה "אפקט ליקוי הצילום".

הניסוי השני היה דומה מאוד לראשון, אלא שהפעם הסטודנטים קיבלו יותר זמן לשתי המשימות: 25 שניות כדי להתבונן בכל המוצגים, וזמן נוסף כדי לצלם מחצית מהם. כלומר הם בילו יותר זמן עם החפצים שצילמו כדי שאם שוב יתברר שהם זוכרים אותם פחות, מחסור בזמן לא יהיה הסיבה.

דר' גארין בתיעוד עצמי

נוסף על כך, בחלק מהצילומים התבקשו הסטודנטים להתמקד באלמנט מסוים, למשל היד של הפסל. הנקל רצתה לבדוק אם צילום אובייקט שלם דורש מאנשים לפצל את תשומת לבם, בעוד שזום־אין על פרט מסוים באובייקט ממקד את תשומת הלב. בדומה לניסוי הראשון, גם הפעם הסטודנטים זכרו טוב יותר מוצגים שהתבוננו בהם מאשר מוצגים שצילמו במלואם. אלא שהתברר גם שמי שעשו זום־אין בצילום דווקא זכרו טוב יותר אילו מוצגים צילמו. הם אף ידעו לתאר לפרטים את כל העבודה ולא רק את החלק שצילמו.

"כשאנחנו מצלמים דברים אנחנו סומכים על המצלמה שתזכור עבורנו", מסבירה הנקל בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "נראה שכאשר אנשים מקליקים על המצלמה הם אומרים למוח שלהם, 'אתה יודע מה? אני לא צריך לחשוב על זה יותר או לזכור את זה, זה בזיכרון של המצלמה שלי'. זה דומה למחקרים אחרים שהראו שאם אנשים חושבים שהמידע שמור על המחשב שלהם או יהיה זמין להם בעתיד באינטרנט, הם זוכרים אותו פחות טוב. אז כשאתה יודע שהמידע מאוחסן בזיכרון של המצלמה אתה לא מקדיש לו תשומת לב".

5 שנים, 3-2 תמונות בכל דקה

ואיך את מסבירה את זה שכאשר הנחית אותם לצלם פרט קטן, פינתי, הם זכרו את כל המוצג?

"הם הסתכלו על הרגל, אבל מנטלית הם התעמקו בכל הפסל והקדישו לו תשומת לב ועיבדו את המידע כמו שקורה כשבאמת מתבוננים באובייקט וחושבים עליו. כשבאמת מתבוננים במשהו, מתקשרים איתו וחושבים עליו אז מעבדים אותו, ובמקרים כאלה המצלמה גורמת לכך שנזכור דברים טוב יותר".

אז המשמעות היא שהיום אנחנו מצלמים יותר — וזוכרים פחות.

"הרבה פעמים אנשים מגיעים למקום ומתייחסים לצילום כמו לפרס שהם אוספים: 'בואו נלך לשם לצלם; אוקיי, צילמתי, עכשיו בואו נלך לשם לצלם'. הם רצים במוזיאון ומצלמים. כמעט כאילו אנחנו רצים לאורך ההתנסויות שלנו ולא באמת חווים את המציאות, וזה לא יכול להועיל לזיכרון. ברור שהזיכרון שלך יהיה דליל כי ההתנסות שלך היתה דלילה; היית עסוק במשהו אחר וצילמת. תשומת לב מלאה, לא מפוצלת, בלי לבדוק הודעות, לצלם ולהתעסק בכל הסחות הדעת האלה, מובילה להתנסויות עשירות, והתנסויות כאלה הן מה שזוכרים".

הנקל מאירה נקודה נוספת: תמונות נועדו גם כדי שמישהו יתבונן בהן, וגם בהיבט הזה תשומת הלב הולכת ונפגעת. אנחנו רואים כל כך הרבה צילומים, עד שבעצם אנחנו לא ממש רואים משהו באמת. כפי שהצילום כל הזמן משטיח, גם החשיפה להמון תמונות משטיחה.

צילומי האפיפיור עם מאמינים בוותיקן צילום: איי אף פי

"פייסבוק היא גרסה קלה מאוד לשיתוף תמונות", היא אומרת. "'הו, אני מחבבת את התמונה הזאת', לייק. 'הו, החתול שלך חמוד', לייק. זה שונה מאוד מלהסתובב עם תמונות של הבן שלי ולומר, 'בואי, אראה לך את אוון', ואז מישהי תגיד, 'לבן שלי היה אותו בגד', ותיווצר שיחה עשירה, הלוך וחזור. אולי אפשר לשתף עם יותר אנשים במדיה החברתית, אבל זה לא מעורר שיחה עמוקה ובטח לא זיכרון. אני לא זוכרת אפילו חצי מהתמונות שעשיתי להן לייק".

2 - מה נוריש לילדינו

במונולוג מבריק מתאר הקומיקאי והתסריטאי לואי סי.קיי הופעה בחוג הריקוד של בתו: "הילדים רוקדים, וכל הורה עומד שם ככה (מרים את הטלפון מול הפנים) וחוסם לעצמו את הראייה, לא רואה את הילד... כולם רואים סרט מחורבן של משהו שקורה 3 מטרים מהם. תסתכלו על הילד שלכם! הרזולוציה שלו מדהימה! זה HD מלא... הילדים האלה רוקדים בשביל אף אחד".

המונולוג הזה מציף את אחת ההשפעות המרכזיות של התיעוד הבלתי פוסק: התיעוד הזה נוגע לא רק לאופן שבו אנחנו חווים, ובעצם לא חווים, את הדברים, או לזיכרונות שאנחנו מצליחים לאצור. ל"שיכחון הצילומי" יש השלכות רחבות יותר. הוא משפיע, למשל, גם על היחסים עם ילדינו ובני משפחתנו הקרובים. התיעוד המתמשך משנה את ההורות שלנו, את התפקיד שלנו כמעצבי זיכרונות של אחרים, כמי שאמורים לתווך לילדים שלנו את הילדות של עצמם, בין השאר באמצעות צילומים.

מעריצים בטקס האוסקר צילום: איי אף פי

החוקרת המרכזית שעוסקת בנושא הזה היא פרופ' מריאן גארי (Garry), פסיכולוגית מאוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון, ניו זילנד. הניסוי המפורסם שלה בתחום הראה כיצד צילום מזויף יכול לייצר זיכרון שקרי: היא ועמיתיה לקחו תמונות ילדות של הנסיינים עם בן או בני משפחה ושתלו אותם בצילום של טיסה בכדור פורח. אחרי שהתבוננו בתמונה, כמחצית מהנסיינים זכרו משהו על כדור פורח מילדותם, וחלקם מסרו דיווחים מפורטים של החוויה ה"מצולמת". הם "זכרו" משהו שמעולם לא קרה רק כי הראו להם תמונה.

המסקנה הברורה היא שניתן "לעבוד" בקלות רבה על הזיכרון באמצעות צילום. אבל החידוש במחקר של גארי היה בכך שהוא העיד על החשיבות שממלאים צילומים בהבניית זיכרונות, ועל הכוח הפסיכולוגי האדיר שלהם. לטענתה, דווקא העובדה שכולם יכולים עכשיו לצלם בקלות, הכל וכל הזמן, פוגעת בתפקיד החשוב הזה.

זה קורה גם בגלל השינוי באיכות - כפי שלואי סי.קיי תיאר, הזמינות של המצלמה מפריעה להורים להתבונן בילדיהם בזמן אמת - אבל זה קורה בעיקר בגלל השינוי בכמות. "כשהייתי צעירה היו שמים פילם במצלמה, והיית צריכה להיות זהירה ולחשוב מה תצלמי, כי היו שם 12, 24 או 36 תמונות", אומרת גארי. "לעתים עברו כמה חודשים עד שצילמת את כל הסרט, הפיתוח לקח זמן, וחיכינו בהתרגשות לראות מה צילמנו ואיך יצא, כי כבר שכחנו. היום הצילום הוא גרסה דיגיטלית של מצמוץ. בום־בום־בום, חשיבה מינימלית וזהו. פעם היינו מסדרים תמונות באלבומים או שומרים אותן במעטפות קטנות בקופסאות נעליים. היתה לנו דרך לשמור את התמונות ולחזור אליהן. היום אין לנו שום דרך טובה ליצור ארכיון מכל המידע הזה, שמאוחסן לרוב במחשב. אנשים מצלמים דברים ולא חוזרים לצפות בהם".

אלא שלא מדובר בבעיה מתחום ארגון הבית, אלא באתגר להעברת מידע וזיכרון בין הדורות. צילומים, מסבירה גארי, ממחישים לאנשים את סיפור חייהם ואת הסיפורים החשובים בחברה שלהם. "תמונות תמיד שיחקו תפקיד חשוב בדרך שבה אנו זוכרים דברים. מלחמת האזרחים האמריקאית התרחשה מזמן, אבל כנראה לך ולי יש אותם 6-5 דימויים שמבוססים על תמונות ושנהפכו לייצוג של המלחמה. אנחנו זוכרים תמונות מהתנסויות ומאירועים שקרו בעבר".

ומה אנחנו זוכרים מההיסטוריה הביתית?

"חלק מעבודת ההורים הוא לתפקד כארכיברים של ילדיהם. הורים נושאים את הזיכרונות של הילדים כשהם צעירים ומוסרים להם אותם באופן הדרגתי. תפקידם לעזור לילדים לפתח זיכרון, תחושת זהות, יחסים חברתיים עם אנשים אחרים במשפחה ובעולם. הורים טובים משוחחים עם הילדים שלהם, משחזרים איתם התנסויות כדי לעזור להם לצבור ידע וניסיון. את תשמעי הורים אומרים דברים כמו 'זוכר שהלכנו לפארק ושיחקנו עם כלב? איזה כלב זה היה? נכון, כלב שחור', וכך הם יובילו אותם בשחזור החוויה. זה קריטי להתפתחות הילד בממדים אישיים וחברתיים שגם עוזרים למוח להתמודד.

"הורים תמיד עשו את זה, גם בהיעדר תמונות, אבל צילומים יכולים לעזור. השאלה היא מה קורה כאשר אתה כהורה כל כך עסוק בלתעד את הילד שלך ולהיות העיתונאי הפרטי שלו בלי לשים לב באמת למה שהוא עושה, למשל משחק כדורגל. כאשר ההורים חושבים שבכך שהם מצלמים הם עושים את העבודה שלהם טוב יותר, הם למעשה מורידים מעצמם את האחריות לדבר עם הילדים.

"מעבר לכך, אין להם דרך נוחה לאחסן את כל התמונות האלה, ומה שיש להם זה אלף תמונות שהם זורקים איפשהו. לא סביר שהם יעברו עליהן כדי למצוא שתיים־שלוש תמונות מושלמות שעליהן יוכלו לדבר עם הילדים שלהם. וכאשר ההורים עושים אאוטסורסינג לתפקיד שלהם כארכיברים של הזיכרון של ילדיהם, ההפסד הוא של כולם".