חפש את האשה - היא במקום ה־173 בטבלת השכר

בשבוע שעבר פורסם דו"ח הממונה על השכר באוצר לסיכום שנת 2013, הסוקר את נתוני השכר של יותר מ־300 אלף עובדים המועסקים במגזר הציבורי, והזכיר לנו שוב כמה טוב להיות בכיר בשירות הציבורי. בראש הטבלה כיכבו שוב רופאים בכירים, בכירים בתעשייה האווירית, וגם מקומו של הנתב מנמל אשדוד לא נותר מיותם.

אבל הדו"ח האחרון לימד אותנו גם לא מעט על מקומן של הנשים בשירות הציבורי: משנת 2011 מפרסם האוצר נתונים על פי פילוח מגדרי, והתוצאות עגומות למדי. אמנם כאשר שופטים את פערי השכר בין גברים לנשים בגופים המפוקחים מגלים לרוב צמצום פערים, אך צמצום זה נבע מעליית שכר לכל העובדים. בפועל, כאשר בוחנים את פערי השכר האבסולוטיים בין גברים לנשים (כלומר כמה שקלים בדיוק קיבל כל גבר יותר מאשה), מגלים כי הפערים האלה גדלו כמעט בכל הסקטורים בשירות הציבורי.

מכשול המשרה החלקית

עוד פער שנשמר בין 2011 ל־2013 הוא שיעור המועסקים במשרה מלאה לעומת שיעור המועסקות. רק 52% מהנשים הועסקו במשרה מלאה ב־2013 לעומת 53% בשנת 2011. בקרב הגברים חלה מגמה דומה, שם ב־2011 הועסקו 79% במשרה מלאה, ושיעור זה הצטמצם ל־77.8% בשנת 2013 - אך הפערים בין נשים שעובדות במשרה מלאה לבין גברים נשמרו. אם יוצאים מנקודת הנחה שעבודה במשרה חלקית היא לא סגולה לשכר גבוה וקידום, וכי מרבית העובדים במשרה חלקית עושים זאת שלא מבחירה, רואים כיצד נתון זה מהווה גורם מעכב בשוויון בין נשים לגברים.

כאשר בוחנים את טבלת שיאני השכר בד"וח, מגלים כי בין 50 המקומות הראשונים יש ארבע נשים בלבד, וגם הן כולן הגיעו לשם באדיבות שירותי בריאות כללית. האשה בעלת המשכורת הגבוהה ביותר שאינה נמנית עם הבכירות המרוצות של שירותי בריאות כללית נמצאת רק במקום ה־173 בדירוג שיאני השכר במגזר הציבורי. מדובר במנהלת ראשית בתעשייה האווירית, שקיבלה שכר ברוטו של 75,438 שקל בחודש. האשה הבאה אחריה היא נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, פרופ' רבקה כרמי, עם שכר חודשי של כ־73 אלף שקל – במקום ה־211 בדירוג הכללי.

ההיעדרות של נשים מצמרת מקבלי השכר במגזר הציבורי מובנת כאשר בוחנים מה התפקידים שזכו לרוב נשי. באוצר צירפו לדו"ח הממונה של 2013 פילוח של מקבלי השכר הגבוה, בעלי תפקיד ובעלי סיווג על פי מגדרם - גברים או נשים. הפילוח הזה (שלא נעשה בדו"ח המגדרי הראשון בשנת 2011) חושף את התפקידים שבהם יש רוב נשי מובהק, והתפקידים שמהם הנשים נעדרו כמעט לחלוטין.

כך, למשל, ניתן להבחין כי אם יש נשים בקומת ההנהלה, הן לרוב עוזרות אישיות, דוברות, או יועצות משפטיות. הפילוח הראה כי במקצוע הדובר היו 52% נשים בשנת 2013, כאשר בייעוץ המשפטי היה רוב נשי של 52% ובקרב העוזרים האישיים היתה התפלגות כמעט שווה עם 49% נשים. אגב, אין לזלזל בתפקיד העוזר האישי, שכן מדובר בתפקיד שלרוב מתקדמים ממנו לתפקידי סמנכ"ל או מנהל בכיר אחר.

בינתיים, תפקידי בכירים אלה נהנו בשנת 2013 מרוב גברי ברור: בכיסא היו"ר ישבו רק 5% נשים, בתפקיד המנכ"ל היו רק 12% נשים, ורק 20% מתוך חברי ההנהלה היו נשים. המצב הזה השתמר גם באקדמיה - רק 14% נשים בתפקיד הרקטור ו־25% בתפקיד הדקאן, וגם בבתי החולים - רק 20% ממנהלי המחלקות היו נשים.

למרות היעדרן מניהול המחלקות, נראה כי דווקא המגזר הרפואי הוא אחד המקומות שבהם אשה יכולה להתקדם ולקבל שכר גבוה. מבין התפקידים הבכירים בלט שיעור הרופאות - 38% מכלל אוכלוסיית הרופאים. כאשר מצליבים את הנתון הזה מול נתון מנהלי המחלקות בבתי החולים, ניתן לראות כי מרבית הרופאות לא מגיעות לעמדות ניהול, אך עדיין הן נמצאות במסלולים שבהם השכר לבעלי ותק מגיע לרמות גבוהות.

עם זאת, אחד הנתונים שהדגישו בצורה בולטת את אי־השוויון במערכת הרפואית היה שיעור האחיות - שם 88% מהעוסקים במקצוע היו נשים. מקצוע לא מתגמל נוסף שבו היה רוב נשי ברור היה עבודה סוציאלית, שם 70% היו נשים.

השכר עלה אבל ההפרשים גדלו

התמונה יכולה לתעתע בבחינת פערי השכר לפי מגזר. כך, למשל, ברשויות המקומיות השכר הממוצע לאשה בשנת 2011 עמד על 8,030 שקל בחודש - מתחת לשכר הממוצע במשק שהיה באותה שנה 8,190 שקל בחודש. בשנת 2013 נרשם היפוך במצבה של העובדת הממוצעת ברשות המקומיות - היא קיבלה שכר ממוצע ברוטו של 8,923 שקל (זינוק של 11% בתוך שנתיים), גבוה מהשכר הממוצע במשק שעמד באותה שנה על 8,724 שקל בחודש.

פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוני' בן־גוריון. חריגה ברשימה צילום: נמרוד גליקמן

הגבר הממוצע ברשות המקומית בשנת 2011 קיבל שכר גבוה ב־40.9% מהאשה הממוצעת, ופער זה ירד ל־37.7% בשנת 2013. לכאורה, הנתונים מראים על צמצום פערי שכר מגדריים ברשות המקומית - אבל התמונה הופכת למורכבת יותר כאשר בוחנים כמה שקלים בפועל שולמו לגבר לעומת כמה שקלים בפועל שולמו לאשה באותן תקופות ברשויות המקומיות. שם מוצאים כי הפער בשקלים בין גברים לנשים דווקא גדל ב־2.4% ועמד על 3,365 שקל שזרמו בכל חודש לגברים. המשמעות היא שאף שפערי השכר באחוזים צומצמו, הגבר הממוצע קיבל בפועל יותר כסף לחשבון הבנק שלו בכל חודש, כך שתיקון גדול לא היה כאן.

אז איפה כן אפשר לראות צמצום של פערים בכל המדדים? ניתן לראות זאת בעיקר בחברות ממשלתיות ובגופים נתמכים – מוזיאונים, מוסדות השכלה גבוהה וקופות חולים. עם זאת, על אף השיפור, בחברות הממשלתיות הפער האבסולוטי בשכר נותר הגבוה ביותר מכל הגופים המפוקחים - בסכום של 6,166 שקל כל חודש (אף שירד בשנתיים האחרונות ב־9.9%). למעשה, גם בחברות ממשלתיות וגם בגופים הנתמכים נוצר מצב שבו הפער האבסולוטי בין השכר לגבר הממוצע לבין השכר לאשה הממוצעת עובר את שכר המינימום.

פחות מיליונריות בפיס

מול המגזרים שהראו שיפור בכל המדדים (גם אם עדיין שימרו פערים אבסולוטיים בשכר) היה מגזר אחד שבאופן בולט רשם הרעה בכל המדדים. מדובר במגזר התאגידים, שהמעסיקים הגדולים בו הם מכון התקנים, יד ושם, בנק ישראל, רשות הטבע והגנים, רשות השידור, רשות ניירות ערך, רשות שדות התעופה, שירות התעסוקה ומפעל הפיס. במגזר התאגידים הפער בשקלים בין השכר הממוצע לגבר לבין השכר הממוצע לאשה עמד על 4,523 שקל בחודש - זינוק של 16.7% לעומת הפער שנרשם במגזר זה בשנת 2011. כאשר מודדים את הפער באחוזים, עולה כי הגברים במגזר זה קיבלו ב־2011 שכר גבוה ב־32.7% מהנשים, ובשנת 2013 הפער גדל ל־33.3%.

מגמה זהה של עליית הפער ניתן לראות גם בחברות העירוניות. אף שמגזר זה הציג את הפערים הנמוכים ביותר בין גברים לנשים לעומת המגזרים האחרים הן ב־2011 והן ב־2013, הפערים נמצאים במגמת התרחבות. בשנת 2011 הגברים בחברות העירוניות קיבלו שכר גבוה ב־23.5% בממוצע לעומת הנשים, ואילו ב־2013 הפער עלה ל־27.6%. פערי השכר בשקלים ב־2013 עמדו על 2,109 שקל בחודש – עלייה של 6.5% לעומת שנת 2011.