אם מחירי הדירות עלו, איך ייתכן שמשקל הדיור במדד ירד

חישוב סעיף הדיור, שהוא הגדול ביותר בסל המדד, הוא בעייתי ומטיל צל מסוים על אמינות חישוב האינפלציה במשק. השאלה המרכזית היא כיצד מודדים את השינויים במחירי הדירות, שהן למעשה נכס להשקעה ולא מוצר צריכה.

עד 1999 חישבה הלמ"ס את סעיף הדיור על פי השינויים במחירי הדירות בפועל. אולם מאז ועד היום סעיף הדיור מודד לא את השינויים במחירי הדירות, אלא את השינויים בשווי שירותי הדיור שהדירות מעניקות לבעליהן. לשם כך משתמשת הלמ"ס בהוצאה לשכירות, שמבטאת את סכום הכסף החודשי שעליו מוותר בעל הדירה בכך שבחר לגור בדירה שבבעלותו ולא להשכיר אותה.

חישוב סעיף הדיור, שהוא הגדול ביותר בסל המדד, הוא בעייתי צילום: אלכס קולומויסקי

גם בלמ"ס ערים לבעייתיות שבשיטת החישוב הזו. בשיחה עם "כלכליסט" שנערכה כבר לפני יותר מחמש שנים הודה ראש הלמ"ס הקודם, פרופ' שלמה יצחקי, כי בשיטת חישוב זו של סעיף הדיור קיימת אפשרות להטיה, שעלולה לפעול לשני הכיוונים. לדבריו, הסיבה להטיה האפשרית של הנתונים היא העובדה שהדירות להשכרה אינן באיכות זהה לזו של הדירות שבבעלות הדיירים.

הנתונים שנצברו לאחר אותה שיחה, ושעליהם מבססת כעת הלמ"ס את עדכון משקלות המדד, רק מוכיחים עד כמה יצחקי צדק. עדכון המשקלות מתייחס לשנים 2012־2013. בשנת 2012 עלה סעיף הדיור, שמודד כאמור את שכר הדירה, ב־3.3%. לעומת זאת, מחירי הדירות בפועל עלו באותה שנה ב־6.7%. גם ב־2013 נרשמה תמונה דומה: סעיף הדיור עלה ב־2.9%, ואילו מחירי הדירות בפועל עלו ב־8.1%. לכן לו הלמ"ס היתה ממשיכה לחשב את סעיף הדיור במתכונת הישנה, היה המדד מצביע באותן שנים על אינפלציה גבוהה הרבה יותר.

פרה קדושה

אם כן, ספינת הדגל של הלמ"ס, מדד המחירים לצרכן, היא ללא ספק הפרה הכי קדושה שרועה בשדות המשק הישראלי כבר עשרות שנים. האמת הפרוזאית בסיפור היא שלא מדובר רק בקדושה, אלא בהרבה מאוד כסף. הסיבה לכך היא העובדה שכל תנודה של 0.1% לכאן או לכאן במדד שווה מאות מיליוני שקלים בתיק הנכסים הצמודים של הציבור, כמו קרנות הפנסיה, קופות הגמל, תוכניות החיסכון ועוד.

פרופ' דני פפרמן

בדברי ההסבר לעדכון שביצעה אתמול הלמ"ס נכתב כי העדכון נעשה "בהתאם לתקנות של ארגון העבודה הבינלאומי, שממליצות לעדכן את סל המדד לעתים תכופות כדי להקטין הטיות אפשריות במדד הנובעות משינויים בדפוסי הצריכה של האוכלוסייה". מה שמסתתר מאחורי משפט תמים זה הוא הבעייתיות הסמויה מן העין ביומרתו של מדד המחירים לשקף במדויק את האינפלציה במשק.

הבשורה הטובה היא שהעדכון הדו־שנתי של סל המדד הנוכחי מהווה שיפור גדול לעומת העבר, אז הלמ"ס נהגה לעדכן את הרכב הסל רק פעם בחמש עד שבע שנים. הבשורה הפחות טובה היא שגם תדירות עדכון של שנתיים אינה מספיק טובה. משקי הבית משנים את הרכב התצרוכת שלהם כל הזמן, בהתאם לשינויים התכופים במחירים. כאשר מחיר הבקר למשל מתייקר, משקי הבית עוברים לצרוך יותר מוצרי עוף. משקלות סל המדד לעומת זאת נקבעים כאמור רק פעם בשנתיים, ולכן הם אינם משקפים את מלוא השינוי ברמת המחירים כתוצאה מהמעבר מצריכת בשר יקר לצריכת עוף זול יותר.

בעיה נוספת שקשורה בתדירות עדכון סל המדד היא הקושי של הלמ"ס להתמודד עם מדידת השינויים המהירים באיכות המוצרים. הדוגמה הבולטת במקרה זה הם המחשבים האישיים, שמחירם יורד כל הזמן. הבעיה כאן היא כיצד מחשבים את השינוי במחירו של מוצר שעולה השנה כמו בשנה שעברה, אבל איכותו הרבה יותר טובה.

האחוז קטן, השינוי גדול

אבל מעבר לסוגיית האיכות, הנושא האמיתי הוא כאמור המדידה המדויקת של רמת המחירים. מחקרים שנערכו בארץ בנושא זה מראים שההטיה שעלולה להירשם בחישוב המדד השנתי בעקבות עדכון הסל פעם בשנתיים, במקום בכל שנה, יכולה להסתכם בלפחות 0.1%. במציאות של אינפלציה נמוכה כמו זו ששוררת אצלנו כעת, לכל 0.1% במדד השנתי יש משמעות רבה.

כמו סעיף הדיור, משקלו של הסעיף השני בגודלו, תחבורה ותקשורת, ירד אף הוא בשנים 2012־2013, מ־20.6% ל־19.7%. לעומת זאת, סעיף המזון (כולל ירקות ופירות) עלה בשיעור קל, מ־16.5% בסל הצריכה הקודם ל־16.7%. ההסבר לשינויים בהרכב ההוצאה הממוצעת של משקי הבית הוא שילוב של כמות המוצרים והשירותים שאנחנו צורכים בכל שנה, ובמידה מסוימת גם שינויי המחירים שחלו בסעיפי התצרוכת השונים.