אחרי הסרטון, הנתונים: המגזר הציבורי המשיך לתפוח בתקופת נתניהו

הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין מנסים למזער את הנזק שגרם התשדיר שהפיצה המפלגה בשבוע שעבר, בו הוצבו בשורה אחת איש חמאס לצד עובד נמל ועובדת באגף הגבייה של רשות השידור — כולם, לפי התשדיר, נפגעי נתניהו. הביקורת החריפה על ההשוואה בין עובדי הוועדים לטרוריסטים,שהגיעה גם מתוך המפלגה עצמה, גרמה לצוות הקמפיין להתנצל, אולם התשדיר החזיר לדיון שאלה שמפלגות רבות מנסות להתחמק ממנה — מה מקומה של העבודה המאורגנת במשק הישראלי?

מדובר באתגר פוליטי לא פשוט. מצד אחד, הוועדים הגדולים אינם גופים פופולריים כי הם מקשים על החלת רפורמות וגוזרים קופון על כל התקדמות. מצד שני, הרבה מצביעים נהנים מהגנת ועדים, גדולים וקטנים, שבראשם עומדים פעילים פוליטיים בולטים.

הליכוד נמצא במרכז המלכוד הזה. היסטורית, המפלגה דגלה בכלכלה חופשית אך גם ייצגה את השכבות המוחלשות שחלקן עלו בסולם המעמדות בזכות העבודה המאורגנת. כיום לליכוד אין מצע ואולי גם אין דרך. בעוד נתניהו מתגאה בשבירת ועדים (שלא היתה, ועל כך בהמשך), במקום ה־17 ברשימתו נמצא מזכיר ועד העובדים בתעשייה האווירית ואחד האנשים מזוהים ביותר עם העבודה המאורגנת — ח"כ חיים כץ, שזועם על התשדיר. "זה סרטון מטופש ולא חכם. בצוות ההסברה של קמפיין הליכוד יושבים קופירייטרים שכותבים סרטונים בלי קשר למציאות", אמר כץ ל"כלכליסט". בהמשך גם ח"כ יריב לוין התנצל על התשדיר ואמר ש"אסור היה 'להיכנס' בעבודה המאורגנת".

כץ מתגאה בכך שכיו"ר ועדת עבודה ורווחה בכנסת הוא קידם את העבודה המאורגנת וזכויות העובד ומתרעם על כך שבמקום להציג זאת, המפלגה מתגאה בפירוק הוועדים. "לסרטון אין קשר לעשרות החוקים שהעברתי. הייתי רוצה שיציגו את כל מה שעשינו בתחום. אף אחד לא משתווה אלי בעשייה. במקום זה נתנו לקופירייטר לעשות סרט מטופש ולא חכם".

מתוך הסרטון שהוסר. "קבוצת תמיכה לנפגעי נתניהו"

ח"כ עמיר פרץ מהמחנה הציוני מכוון את האש ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו, שמופיע בסוף הסרטון. כיו"ר ההסתדרות בעשור הקודם, פרץ התעמת עם נתניהו כשהיה שר האוצר. "התשדיר הוציא את המרצע מהשק", אמר פרץ ל"כלכליסט". "בשנים האחרונות נתניהו אולי הפך למתוחכם יותר אחרי שהבין שיש ועדים שמזוהים עם הליכוד או מייצגים את השכבות החלשות, אבל הוא תמיד רצה לפרק את העבודה המאורגנת, בעיקר בדרגות הגבוהות. כשר אוצר הוא היה מוכן לשלם הרבה מאוד לשם כך".

פרץ מציין כי בעת המו"מ למכירת חלקה של המדינה בבנק דיסקונט, הציעו העובדים לרכוש את הבנק במחיר גבוה יותר מזה שבו נקב נתניהו. “הוא כמובן לא הסכים", מספר פרץ. לדבריו, "נתניהו דחף להכנסת עוד חוזים אישיים ומעולם לא ויתר על מיקור חוץ, כלומר העברת אחריות לחברות כוח האדם שנטרלו את ההסכמים הקיבוציים. זה מסר ממשלתי של החלשת העבודה המאורגנת".

המציאות עולה על ההצהרות

הנתונים תומכים בטענה של פרץ. בתקופתו כשר אוצר התפרסם נתניהו כמי שהגה את משל האיש הרזה שסוחב על גבו את האיש השמן, כלומר המגזר העסקי היעיל, החסכן והקטן מדי שנאלץ לממן את המגזר הציבורי הגדול, המסורבל ומלא השומנים. בשם אותה מדיניות הפעיל אז נתניהו מדיניות קשוחה של צמצום דרמטי במגזר הציבורי, צמצום שליווה את ממשלות ישראל מאז וכלל מה שבמשרדי הממשלה נהגו לקרוא לו "עוצר תקנים", כלומר ששום תקן חדש לעובד חדש לא ניתן אלא אם כן הוכח באופן חד משמעי שמדובר בתקן הכרחי.

גם בכהונתו הנוכחית חזר נתניהו על הצורך להפסיק עם הגידול של המגזר הציבורי, לאחר שנתוני בנק ישראל הראו שחלק גדול מהגידול במספר העובדים בשנים האחרונות הוא תוצאה של גידול במספר העובדים במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמוסדות ציבור אחרים כמו אוניברסיטאות, קופות חולים וכדומה.

ח"כ עמיר פרץ, המחנה הציוני: התשדיר הוציא את המרצע מהשק. נתניהו אולי הפך למתוחכם יותר אחרי שהבין שיש ועדים שמזוהים עם הליכוד, אבל הוא תמיד רצה לפרק את העבודה המאורגנת" צילום: אוראל כהן

אלא שהמציאות כנראה חזקה יותר מההצהרות, ומ־2012 עד נובמבר האחרון גדל מספר העובדים במגזר הציבורי ב־5.6%. לשם השוואה, המגזר היצרני — תעשייה, מסחר ושירותים לא פיננסיים — גדל ב־4.2% ומגזר השירותים הפיננסיים גדל ב־2.8%. עם זאת, הנתונים הללו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מטעים, כי בפועל המגזר הציבורי גדל אפילו יותר באמצעות קניית שירותים מהמגזר הפרטי, אם בהפרטה ואם במיקור־חוץ, אך אלו רשומים בנתונים כ"קניות" של המגזר הציבורי ולא כ"כוח אדם". אפשר לראות רמז לכך בגידול האדיר במגזר המכונה מלכ"רים פרטיים, בניגוד למלכ"רים ציבוריים כמו אוניברסיטאות, שעמד על 14.3% בתקופה הזאת.

בשנים 2009–2012 עלה שיעור עובדי השירותים הציבוריים ב־38% לעומת 10% בלבד במגזר העסקי לפי נתוני בנק ישראל. באותה תקופה הלמ"ס שינתה את שיטת חישוב סקר כוח האדם, לכן אי אפשר לחשב על אותו רצף את כלל הגידול במגזר הציבורי בתקופת כהונתו של נתניהו. עם זאת, התמונה ברורה — הפער בין המגזר הציבורי לעסקי בתקופתו המשיך לגדול.

עם זאת, אי אפשר לקחת מנתניהו את העובדה שהוא עמד בראש מספר רפורמות שעל פי אידיאולוגיית האיש השמן והאיש הרזה אמורות לצמצם את היחס בין שני המגזרים. בתקופתו התבצעו כמה מהלכים משמעותיים כמו התחלת הפרטת חטיבת המטענים של רכבת ישראל, התחלת הרפורמה ברשות השידור והתחלת הבנייה של נמל הים הפרטי במקום נמלי הים הממשלתיים של אשדוד וחיפה — צעד שיושם למרות התנגדות אדירה של ההסתדרות ושל ועדי הנמלים, שנחשבים לשניים מהוועדים החזקים במשק.

ח"כ חיים כץ, הליכוד: לסרטון אין קשר לעשרות החוקים שהעברתי. במקום שיציגו את כל מה שעשינו בתחום, נתנו לקופירייטר לעשות סרט מטופש צילום: נועם מושקוביץ'

יש עמדות אחרות

במפלגות האחרות המתמודדות בבחירות הקרובות מוצגות גישות שונות לנושא ועדי העובדים. גם תשע שנים לאחר שעזב את תפקיד יו"ר ההסתדרות מצהיר עמיר פרץ שהוא "בעד עבודה מאורגנת חזקה מלמעלה עד למטה". אך מצע המחנה הציוני הרבה פחות מחויב לעבודה המאורגנת מאשר פרץ.

בתגובה לסרטון של הליכוד מסרה המפלגה כי "נקדם רפורמות תוך דיאלוג שוטף עם ההסתדרות ונגביר את אכיפת זכויות העובדים במקביל לשינוי בגמישות התעסוקה במשק". בתגובה לכך אומר פרץ שהוא "לא מוטרד ממצעים. המחנה ציוני, בהרכב הפוליטי והאישי שלו, יהיה הרבה יותר ידידותי להסכמים הקיבוציים ולא תהיה הפרטה או שינוי מבני בלי הבטחת תנאי עובדים ושמירה על העבודה המאורגנת".

לבית היהודי אין מצע כלכלי מפורט, אך הוא מציג לדבריו עיקרון "כלכלה חופשית עם רגישות חברתית". ח"כ שולי מועלם מסבירה כי זו תפיסה הרואה את יחסי העבודה כסוג של הרמוניה. "האינטרס של העובדים והבעלים זהה. נניח שיש מפעל כושל, ברור גם להנהלה וגם לעובדים שיש להבריא אותו, וההבראה צריכה לעבור גם בהנהלה וגם בעובדים", אומרת מועלם המתכוונת בין השאר לפתרון הדרוש בכיל. היא מוסיפה כי "המטרה של המעסיקים והעובדים דומה: שיהיו אפשרויות תעסוקה מגוונות, במקומות שונים בארץ עם גיוון במשרות ובסוגי העבודה".

"מבחינתי האדם העובד במרכז, כמי שמניע את הכלכלה החופשית", אומרת מועלם. "לכן ועדי עובדים הם דבר מבורך. בעת סכסוך עבודה לא ייתכן שהכוח יהיה רק במקום אחד. שיתוף פעולה הכרחי כדי לקדם את מקומות העבודה, הרי גם העובדים רוצים שהמפעל ירוויח ושהעובדים יעבדו וימצו את עצמם. במציאות שלנו, עצם העובדה שיש מקום עבודה זה נכס. מצד שני, התארגנות שמטרתה שאנשים לא יעבדו — זה לא ארגון עובדים".

לאחרונה אמר יו"ר הבית היהודי, שר הכלכלה נפתלי בנט, כי "ועד עובדים הוא סימן לכישלון של המנהלים". מועלם מסבירה כי בנט התכוון באופן ספציפי לעולם ההייטק שזקוק לגמישות ולדינמיקה של פריצה. "אבל במקומות שאני מכירה, הוועדים לא מזיקים לפעילות אלא רוצים לסייע לכלכלה צומחת מתוך ראייה של עובד מרוצה".

אילן גילאון ממרצ אומר כי מפלגתו תומכת בעבודה המאורגנת. "אמנם קיימים בשוק 'טייקונים אדומים', ראשי ועדים כוחניים, אבל יש רבים שסובלים. אני מדבר למשל על אגד תעבורה שם העובדים נדפקים על ידי המדינה ואין שם משכורות גדולות. נכון שברשות הנמלים יש אנשים שלא אמורים להיכלל בקבוצת ה'עובדים המסכנים', אבל ברוב המקרים זה לא המצב. אני מאמין שהמדינה צריכה להתנהל על פי ערכים של סולידריות עם העובדים". לגבי הכללת עובדי רשות השידור בסרטון של הליכוד אמר גילאון כי "פירוק רשות השידור היה חרפה, וחרפה להתגאות בדרך שבה עשו את זה. את המושחתים בוועדים השונים צריך להקיא, אבל כמה אלון חסנים כבר יש?". 

נאבק בהסתדרות באוצר, הקל כרה"מ

> הסתדרות העובדים אמורה לדאוג למצבם של העובדים במשק, אבל מסיבות היסטוריות חלק גדול מכוחה הפוליטי מוקדש לשימור הכח אצל גופים מונופוליסטים. לכן שרי האוצר שזקוקים לתמיכה של ראש ממשלה כדי לפעול מולה נוטים בדרך כלל להימנע ממלחמות איתה.

כאשר בוחנים את שרי האוצר ביחסם אליה קשה לתת למישהו מהם ציון גבוה במיוחד. הבולט ביותר בחוסר הרצון לצאת למאבק היה כנראה שר האוצר יאיר לפיד. אחד הדברים הראשונים שעשה לפיד בתחילת הקדנציה שלו היה לחתום על הסכם עם ההסתדרות, לפיו אמנם נדחתה עליית השכר של עובדי המדינה ב־1% מיולי 2013 ליולי 2015, אך באותה נשימה הוא התחייב להגדיל את ההפרשות לפנסיה לעובדי מדינה ב־1%, בממשלה היה מי שהגדיר זאת "הלוואה בתנאים גרועים".

מי שדווקא לא נחשב כשר שמפחד ממאבקים הוא שר האוצר ב־2003 בנימין נתניהו. בתפקידו אז הוא זכה לתמיכה מלאה מראש הממשלה דאז אריאל שרון. כראש ממשלה, עם זאת, התרחק נתניהו מעימותים מול ההסתדרות כמו מאש. גם רפורמות משמעותיות שנעשות בימים אלה, דווקא בהובלה של בכירי הליכוד, כמו למשל ישראל כץ והנמלים או גלעד ארדן ורשות השידור, כמעט ולא זוכות לתשומת לב מצד נתניהו. ההצלחה של כץ וארדן (קשה לתת נקודות לכץ שכן עוד לא ראינו תוצאות בנוגע להקמת נמלים מתחרים) מעניינת במיוחד דווקא מכיוון שאלו לא כיהנו כשרי אוצר, והן כי שר האוצר, לפיד, לא הוביל את הנושא בעצמו, למרות שתמך בו, וכך גם נתניהו. הם העדיפו להשאיר את המאבק, שעלול לעלות לעתים בתדמית לא חיובית כמו למשל הקמפיין שנפתח נגד ארדן בתקופת המונדיאל מצד עובדי רשות השידור, לאחרים.