לך תוכיח שאין לך אחות

הבחירות האלה הן מאבק בשלילת חזקת החפות הכלכלית והניצול הציני של הכוח המצוי בידי הרשויות מול האזרח הקטן. היכן שאתה לא נפגש עם הרשויות אתה יוצא נפסד, אלא אם כן אתה מקומבן. הרי אזרח רגיל זה הכי פאסה.

שני סיפורים אישיים שלי מהשנה האחרונה, קטנים אך מעצבנים, יכולים

אני גר בגדרה. לפני שנה שלחה אליי המועצה מכתב תמים שבסופו הופיעה שורה אחת מהדהדת: 7,500 שקל לתשלום. סיבת החיוב: סלילת מדרכה. טוב, מדרכה זה חשוב. בפעם האחרונה שבדקתי היתה ברחוב שלי מדרכה. אבל רק בצד אחד. הלכתי לבדוק אם סללו בינתיים את הצד השני. מובן שלא. מתברר שניתן לחייב אותך בתשלום על מדרכה שכלל לא נמצאת ברחוב שלך. עניינים של גוש, חלקה ומילים מוזרות כמו פרצלציה.

היו אלה ימים של טרום בחירות. ניגשנו כדי לברר את הנושא במחלקת הגבייה של המועצה. "אין בעיה", נאמר לנו. "העניין בבדיקה. אל תתייחסו לכל המכתבים שאתם מקבלים על התשלום הזה עד שנקבל החלטה". "טוב", אמרתי. "רק אם אפשר לקבל את זה בכתב זה יעזור לי מאוד".

כעבור כמה שבועות הגיע המכתב המיוחל ובו ההודעה כי יש לראות בכל התשלומים שיגיעו בהמשך תזכורות בלבד. אלה אכן הוסיפו להגיע, ובכל פעם בסכום גבוה יותר בשל ריביות, הצמדות ומיני תופינים. בינתיים עברו הבחירות. לאחר כמה חודשים ניגשתי כדי לוודא שאכן אין שום בעיה ואנחנו יכולים לשבת בשקט. "אם נחליט אחרת נודיע לך", נאמר לי. ההודעה הבאה שקיבלתי היתה כעבור כמה חודשים, מפקידת הבנק. "אממ, יש לך עיקול בחשבון הבנק". צחקתי. איזה עיקול? אני לא חייב שקל לאף אחד. "כן, עיקול", אמרה הפקידה. "מהרשות המקומית, על כ־8,000 שקל". התקשרתי למועצה רק כדי לגלות שהיא זמינה טלפונית שלושה ימים בשבוע, וגם זה רק בשעות 11:00–13:00. לאחר שניגשתי למועצה והצגתי את המסמך שמאפשר לי לא לשלם, הוסר העיקול. בלעדיו כנראה הייתי צריך לעבור פוליגרף.

ההתעסקות הזאת בבירוקרטיה כילתה את כוחותיי. לא היה לי כוח להתווכח על הסכום שהוגש לי אחר כבוד. הובסתי. שילמתי. כי למי יש זמן ופניות נפשית להתעסק באותה סאגה בעוד כמה חודשים כשהבירוקרטיה תחליט לעשות כן.

הסיפור הזה ממחיש איך עובדת השיטה. הנחת הבסיס היא שאתה רמאי, תחמן וקומבינטור, ועכשיו לך תוכיח אחרת. במקום שזה יעבוד הפוך, כפי שקורה במקומות מערביים אחרים, שם ההנחה היא שכולם ישרים ומי שלא - חוטף. על זה הבחירות. על הזכות לחיות כאן חיים כלכליים הוגנים, על הזכות שינהגו בך כמו אדם נורמטיבי והגון אם אתה מתנהג כאחד כזה.

שלושה חודשים לאחר מכן נחת בתיבת הדואר שלי מכתב נוסף. הפעם היתה זו משטרת ישראל. טוענים שנהגתי במהירות מופרזת בכביש 6. עם יד על הלב, כנראה הם צודקים. כנראה לא תמיד נסעתי במהירות המותרת באלפי הנסיעות הביתה מהעבודה. אלא שהמכתב של משטרת ישראל טוען כי הדו"ח נשלח מזמן, ולכן במקום לשלם 700 שקל אני צריך לשלם 1,200 שקל. שוב ריבית, הצמדה ומיני תופינים. "רגע, אבל לא קיבלתי דו"ח כזה מעולם. למה שאשלם כפול?". "מצטערים, תוכיח שלא קיבלת. תביא אישור ממרשם האוכלוסין על הכתובת שלך", אמרו במשטרה. "אין צורך. אני אכן גר איפה שכתוב שאני גר, פשוט לא קיבלתי את הדו"ח", השבתי. איכשהו ההודעה על התשלום מהמשטרה לא הגיעה. "אני רוצה להישפט", אמרתי. "מצטערת", אמרה הפקידה. "הזמן להישפט כבר חלף". "כן", אמרתי, "אבל לא ידעתי שהוא חלף כי לא קיבלתי את הדו"ח". "אז תלך לבית המשפט, תסביר להם שזו הבעיה ותבקש להישפט לפי סעיף 230. אם לא, תשלח לי בבקשה את דו"ח מרשם האוכלוסין". ניתקתי.

זה הנרטיב של הרשויות: אתה שקרן, תחמן וקומבינטור, כמובן, ואנחנו פוגשים מאה כמוך ביום. זה אולי נכון בנוגע לחלק מהאנשים, אבל יש גם כאלה שמשלמים מסים וקנסות כחוק. פראיירים. הבחירות האלה הן על הזכות הבסיסית של הפראיירים האלה לחיות כאן. על הזכות להיות חף מפשע בחיים הכלכליים, המשפחתיים והקטנים שלך, לפחות עד שתוכח אשמתך. הבחירות הן על הזכות לא לנהל את השיח המטופש וגוזל הזמן הזה מול הרשויות.