שר האוצר? המועמדים אמורים להתחרות דווקא על ועדת הכספים

תפקיד שר האוצר הפך לנחשק ביותר במערכת הבחירות הנוכחית. אך נראה שהמתחרים עליו טרם למדו את מה שלפיד, בנט וחברי יהדות התורה כבר יודעים - מי שבאמת שולט בכל ההחלטות הכלכליות הוא יו"ר ועדת הכספים

מערכת הבחירות הנוכחית היא אחת הכלכליות ביותר שהתנהלו פה. מי היה מאמין שתפקיד שר האוצר יהפוך לנחשק כל כך. במשך שנים התייחסו לאוצר כאל מקום שמי שינהל אותו נמשל לברוס וויליס בסרט "מת לחיות", כשהוא מסתובב בהארלם עם שלט "אני שונא שחורים" - כלומר מושך אש מיידי.

אין ויכוח על מרכזיותו של תפקיד שר האוצר. אבל לא סתם אמר השבוע שר האוצר לשעבר יאיר לפיד בראיון ל"כלכליסט" כי אחת הטעויות המרכזיות שעשה היתה ש"לא התעקשתי מספיק לקבל גם את ועדת הכספים". לפיד, דווקא ממרום ישיבתו במשרד האוצר, הבין את מה שבדרך כלל נראה שרק חברי הכנסת החרדים מבינים - שר אוצר זה תפקיד מרכזי, אבל יו"ר ועדת הכספים הוא־הוא האיש עם היד על השאלטר.

סתיו שפיר וניסן סלומינסקי צילום: אוהד צויגנברג

משוכה עם דמי מעבר

חדר ועדת הכספים נראה כמו עוד חדר ועדה בכנסת. למרות זאת, למעשה מדובר במובלעת יוצאת דופן עם כללים משלה - כללים ששועלי כנסת ותיקים מכירים היטב, אבל שר אוצר חדש כמו לפיד נאלץ לגלות מדי יום מחדש.

דוגמה אחת מיני רבות לדרך שבה היו"ר של ועדת הכספים הוא למעשה האצבע על הגרון של שר האוצר, אפשר לראות בדיון על אישור העברה תקציבית של 28 מיליון שקל למינהלת השירות האזרחי. פקידי האוצר לא פירטו מיהן העמותות שיזכו בתקציבים השמנים, ולשון המאזניים היה ח"כ אלעזר שטרן מהתנועה, שהחליט להתנגד להעברה. כשיו"ר הוועדה ניסן סלומינסקי מהבית היהודי הבין שהכסף לא יצליח לעבור, הוא החליט לבטל במפתיע את הדיון. אחרי הכל, הכוח בידיים שלו, ואם הוא לא מצליח להעביר את התקציבים שרצה - הוא פשוט סוגר את הישיבה.

לפיד הבין בדרך הקשה ששום החלטה שלו לא תצא לדרך בלי לעבור את המשוכה הגבוהה שנקראת סלומינסקי, ולא פעם היה צריך לשלם במשוכה דמי מעבר. באפריל שעבר לפיד חשב להתחכם. ברקע היה ויכוח בין יש עתיד לבית היהודי על חוק הפונדקאות. כשהתחממו העניינים החליט לפיד "להעניש" את משרד השיכון של השר אורי אריאל מהבית היהודי, ולמנוע ממנו העברה תקציבית של מאות מיליוני שקלים. הוא היה תמים.

סלומינסקי עצר מיד את הדיון, וביטל גם את יתר ההעברות התקציביות האחרות שהמתינו. "לא אתן לעשות מהוועדה קרקס", אמר, והראה למעשה מי בקרקס הזה הוא המאלף ומי המאולף.

סלומינסקי לא המציא את השיטה וגם לא את חוסר הבושה בדאגה למגזר שהוא מייצג. בתקופתו הבין שר האוצר ש"דמי המעבר" בוועדת הכספים הם כספים להתנחלויות. כך קרה גם במקרה חוק 0% מע"מ. אותו דיון, אגב, מדגיש גם את בעיית השקיפות בוועדה. במהלך דיון על העברת כספים להתנחלויות בתמורה לתמיכת הבית היהודי בהצעת החוק של לפיד, במסגרת דיל שנחשף ב"כלכליסט", חברי הוועדה דרשו לדעת אם אכן היה דיל. סלומינסקי ענה להם שהוא "לא חייב לענות על שאלות ולא מעוניין לענות לשאלות".

ביהדות התורה כבר יודעים

שני חברים מרכזיים אחרים בוועדה צפו בשנה האחרונה בסלומינסקי וחייכו: כל מה שהוא עשה, הם המציאו ושכחו כבר. חברי הכנסת יעקב ליצמן ומשה גפני מיהדות התורה ישבו בראש הוועדה בעבר. למעשה, יהדות התורה אף פעם אינה מבקשת לעצמה תפקידי שרים, ודואגת רק לקבל את הכיסא הנחשק של יו"ר ועדת הכספים. והם יודעים למה.

הממשלה לא יכולה להזיז שקל בלי אישור מהוועדה הזו. חוק התקציב כולו יכול לקבל את אישור הממשלה, אבל אם לא יעבור את מארג האינטרסים של ועדת הכספים ובראשה היו"ר שלה, הוא פשוט לא יעבור. זה מקור הכוח, והכוח הזה מופגן לאורך השנה לפחות פעמיים בשבוע. כל שקל שהממשלה רוצה לטובת הרחבת כיתות או שדרוג הצבא זקוק לוועדה הזו, ושום דיון לא יתחיל בלי שהיו"ר לא יודע מראש מה הוא השיג בתמורה ואם יש לו רוב. אחרת מה? אחרת יאמר יושב ראש הוועדה כי "זמננו קצר, הגיעה השעה לתפילת מנחה, יש לנו התחייבות קודמות, אני מצטער", ינעל את הישיבה במפתיע וייצא לחדרו.

במסדרונות האחוריים הוא אולי יפגוש את סגנית הממונה על התקציבים ואת המתאמת האישית של שר האוצר בכנסת, שיתרוצצו בינו לבין חברי הוועדה, יפזרו הבטחות וידאגו שבדיון הבא הכסף יעבור. אחר כך הן יתקשרו ללשכת שר האוצר ויבשרו לו באנחת רווחה שכיבו את השריפה בוועדת הכספים, עד הפעם הבאה. במציאות כזו, אין ספק ששר אוצר שמבקש להשפיע חייב לשלוט גם בוועדת הכספים, או לכל הפחות להיות בקשרים ממש טובים עם היו"ר שלה.